שדה קרב – פרק 17

"היי טיילר," קוראת בשמחה קאסי שנעמדת מולי בפתאומיות שגורמת לי לקפוץ בבהלה. שערה של קאסי נראה שונה מהיומיום, אולי בגלל שהוא נוטה להתעקל בקצוות. היא מתיישבת בכורסא לידי. "קלווין אמר שחיפשת אותי." בעיניה מרצד ניצוץ תקווה.
"את ראית את… אמנדה?" אני שואל בחשש והיא מנידה בראשה וקמה כשהיא מושכת את ידי.
"קדימה בוא לרקוד!" היא אומרת בחיוך. בושם יוקרתי אופף אותה כמו ענן משכר חושים. עיניה הכחולות נראות פראיות יותר תחת האיפור המעושן.
"אני לא רוקד," אני ממלמל וקם באנחה כשהיא מוסיפה למשוך אותי.
"אז בוא לא נרקוד, בא לך לצאת לבחוץ?" היא שואלת ומצביעה בעצלתיים לעבר המרפסת. אני נזכר בשמים השחורים זרועי הכוכבים שנמצאים בחוץ וגופי מתמלא בשקיקה.
אני מניח לקאסי להוביל אותי לבחוץ כשאנחנו חולפים על פני כמה מבטים מסוקרנים.
רוח קרירה נושבת כאשר קאסי פותחת את הזגוגית השקופה ומושכת אותי לבחוץ. החצר האחורית נשקפת במראה חדגוני ומרחוק נראה אגם קטן כשאור הנרות, המונחים בשוליים, מרצד עליו במן ריקוד מעוות.
אני מקלף מעלי את הז'קט ושם על קאסי שמביטה בי בחיוך וכורכת את הז'קט סביבה. רצפת העץ חורקת תחת נעלי כשאני נע קדימה. כעת המוזיקה חלשה יותר כשהזגוגית סגורה והצלילים בוקעים בצליל מעומעם.
"זה לילה כל כך יפה," לוחשת קאסי ואני מביט אל תוך עיניה הרכות. עיניה שמשדרות חמימות מעקצצת ומורטת עצבים. היא מבליעה חיוך ומביטה באגם. "תמיד אהבתי את האגם הזה."
אני ממשיך להביט בה, גם כשהיא נעה באי-נוחות תחת מבטי.
"את יפה." זה יוצא כלחישה עגמומית מפי עוד לפני שאני מספיק לעצור בעדי.
היא מסמיקה ומשפילה מבט תוך כדי שהיא ממלמלת, "תודה."
אף פעם לא טרחתי להגיד למישהו מה אני חושב עליו, לפעמים בגלל שזה מיותר ולפעמים כי זה מביך.
"אני חושב שאכנס עכשיו," אני אומר כשאני נזכר במטרה היחידה שבגללה באתי הנה. אסור לי לנטוש ככה את זואי. נייתן בטח כבר שיכור ולא יצליח להגן עליה, אם כשהוא היה שפוי הצלחתי להדוף את האגרוף העלוב שלו עוד במסיבת חוף, אז כל אדם יוכל כשהוא מבוסם.
"טיילר," הלחישה של קאסי מקפיאה אותי במקומי. ראשי מנסה לפענח את הרגש המסתתר מאחורי קולה, אך כשאני לא רואה את פניה זה הופך את זה לכמעט בלתי אפשרי. "עוד מעט יש נשף בבית הספר, נשף החורף."
אני מהנהן ולא מביט בה. אני לא יודע אם היא אמרה לי את זה כדי לרמוז לי משהו, או כדי שאדע.
"סביר להניח שאתה לא אחד כזה שמתלבש בטוקסידו ובא לשם הנאה," היא לוחשת ואני מסתובב ומביט בה. פניה פונות לאגמון הקטן כשעינייה נוצצות מהאור שמוצב מעלינו בתוך נייר אדום המאיר אור בצבע חם. "אבל חשבתי שתוכל לחרוג מזה."
אני יוצא מתוך נקודת הנחה שבמילא אצטרך ללכת לנשף כדי לשמור על זואי ובסבל אצטרך לראות אותה נכרכת בזרועותיו של נייתן בזמן שהוא מגניב מבטים לליסה.
"אני חושב שאגיע."
פניה קורנות מאושר כשהיא מפנה אלי את מבטה המופתע.
אני לא יכול להרוס לקאסי את הערב הזה בכך שעיניי יהיו מונחות על זואי לאורך כל הנשף. הרי אני יודע כמה נשפים כאלו חשובים לבנות, ואני לא יכול ללכת איתה בידיעה שיש בנים שיכולים לתת לה יותר טוב ממה שאני אוכל לתת לה אי פעם.
"אבל לא אלך עם מישהי."
"למה?"
העצבות הפתאומית שעיניה שוברות אותי ואני מסיט את מבטי.
"אני מצטער, קאסי," אני אומר. "לא אוכל לקחת אותך."
היא משפילה את מבטה כשסומק עז ממלא את לחייה השזופות. "כדאי שנחזור עכשיו," היא ממלמלת תוך כדי שהיא צועדת לתוך המסיבה הרועשת.
אני נכנס חזרה לתוך המסיבה. צלילי המוזיקה כבר לא מלהיבים אותי וגורמים לליבי לקפוץ מרעש הבסים. אני לוקח את המגש מידיה של המלצרית ומתחיל לשתות כוס ועוד כוס, תוך כדי שעיני לא יורדות מזואי שרוקדת בין זרועותיו של נייתן.
אני מצמצם את עיני כשנייתן לוחש לזואי  משהו ופניה קופאות כאילו סיפר לה על קרוב משפחה שלה שמת. הוא מחייך לעברה כשהיא מעיפה בו מבט והוא מושך אותה בין החוגגים.
אני מניח את הכוס על השולחן לידי וקם מהר אחריהם.
המסיבה עדיין במלוא עוצמתה; הרבה נערים רוקדים לצללי המוזיקה, אפילו יותר מקודם; מגשי המלצריות שוב התמלאו בכוסות אדומות עם משקה כל כך טוב בתוכן והמוזיקה ממשיכה למלא את החלל הצפוף ונראה כאילו עוד שנייה האחוזה מתפוצצת.
אני עולה אחריהם במדרגות הרחבות עם מעקה המסולסל מזהב. אני מעיף מבט קצר לעבר המסיבה עם הצלילים הרועמים ותחושת אנרכיה מורגשת באוויר.
נייתן מוביל את זואי בין מסדרונות ארוכים ורחבים בהם תלויים כל מיני תמונות של אנשים מגוחכים הלובשים צווארונים ומגבעות מאורכות על ראשם. זואי נעה בעצבנות ונייתן פותח את אחת הדלתות עם הצירים הגסים שמשתלבים יפה עם התחושה של ארמון מימי הביניים.
"אחרייך." אני שומע את קולו מהדהד במסדרונות כמו הד.
הדלת נסגרת אחריהם בטריקה. אני שומע את המוזיקה במעורפל מתחתי וצעקות של נערים נשמעים.
אני לוקח נשיפה ארוכה תוך כדי שאני מתקרב לדלת ופותח אותה. העיניים של נייתן ננעצות בחדות אל האדם החצוף שהעז לפתוח בכזאת גסות את הדלת וזואי שבין ידיו משפילה את מבטה כשהיא מוצמדת לקיר.
"עוד פעם אתה?" נייתן מתפרץ ואז עוצם את עיניו ובולע את רוקו. "כלומר, איבדת משהו, קוני–  אני מתכוון, טיילר?"
אני מניד בראשי ומבטי לא יורד מזואי שמביטה בנייתן ואז בי. כשאני כבר מתכונן לראות את העויינות בעיניה, אני מופתע לגלות שעיניה משקפות מצוקה. "זואי, אני צריך לקחת אותך לבית שלך."
"סליחה?" שואל נייתן ועכשיו כבר לא מנסה להסתיר את הסלידה בקולו. בזכות נעלי הטימברלנד שלי הוא מביט בי כשאפו חופף לסנטרי ואני מביט בו מלמעלה.
"אה, כן, נכון," קוראת זואי ונדחקת ביני לבין נייתן. "ביקשתי מטיילר שיחזיר אותי—"
"אני יכול להחזיר אותך," נוהם נייתן.
"אבל חשבתי שתשתכר," היא לוחשת.
נייתן מביט בזואי ואז בי ושוב בה. "תעשו מה שבא לכם." הוא יוצא בפראות מהדלת העבה וסוגר אחרינו אותה בטריקה חזקה, כאילו כדי להמחיש לנו עד כמה הכעס שלו רב.
"את יכולה ללכת אחריו," אני ממלמל בעצלתיים וכשאני בא לפתוח את הדלת ידיה של זואי לופתת בחדות את זרועי, ואני משתנק.
"תודה, טיילר," לוחשת זואי. "אני בכלל… לא מבינה למה התנהגתי כל כך מגעיל כלפייך."
"זה בסד–" אך היא קוטעת אותי כשהיא מרימה את ידה.
"בבקשה אל תגיד שזה בסדר, כי זה לא." היא משפילה את מבטה כשסומק מטפס בלחייה הוורדרדות. "אני לא רוצה שתתרחק ממני."
"מה?"
"הייתי מגעילה ופחדתי, אז הרחקתי אותך ממני."
"ממה פחדת?"
"מנייתן," היא אומרת בנשיפה חנוקה. כאילו אמרה דבר אסור.
"למה?"
"אתה מבין, פחדתי שתתקרב אלי יותר מידי ונייתן כבר ככה היה עצבני עלייך–" הפעם אני קוטע אותה. בנשיקה