״מוריאה, מה הפשע?!״- 4

_brave_ 29/12/2013 940 צפיות 2 תגובות

״מוריאה, מה הפשע?!״- 4

-מוריאה בלו-

אני ממששת שוב ושוב את אותו סימן לבן וחיוור שסביב אצבעי, הקור העדין מהמתכת של הטבעת עדיין הורגש בה ונוכחותה קסמה על אצבעי והשרצה עלי אווירה חולמנית וטהורה.
בכנות, כמהתי לענוד אותה שוב ולא יכולתי להמשיך לספור את הימים עד שאצבעותיו של רובין יחליקו אותה על אצבעי בעדינות וברשימות כך שתוכל להישאר עלי לנצח.
נאנחתי, נושאת את מבטי לגבעות הירוקות וים הכחול הפתוח, החופשי.
רובין הוא כמו הים, לפתע על ה מחשבה זו בראשי, פתוח ונינוח, חופשי וזורם, מימיו מגיעים לכל לב, בעל קסם אישי וכוח כזה שמסוגל לשבות לבבות.
האם אני קורבן שלו?, צחקתי לפתע על המחשבה.
כבשים עטפו אותי, גדולות, רחבות ומטופחות בפרווה בצבע שמנת רך ונעים למגע.
לרעות את הכבשים דווקא היה נחמד ומשחרר לאומת העבודה בבר ובמחלבה, פחות מתח, יותר תחושה של לבד ונינוחות בסביבת הטבע, על אף שהיה עלי להיות ערנית מתמיד ואחראית מתמיד, שמה לא תברח כבשה אחת.
במקל העץ העבה שלי סימנתי להן לרדת מטה ודחקתי בהן אחת אחרי השנייה לעשות זאת, כאשר אני תומכת בהן בכל צעד, זאת עד הדרך מטה, אל שולי החוף הנטוש.
הכביש הראשי נפרש מצד ימין, כמעט נטוש, בשעות האלה כל תושבי העיירה כבר מתכוננים לסיום יום העבודה, להתארגנות ולתחילתם של חיי הלילה.
שמחתי, היום לא אעבוד בבר… העבודה שם הסבה לי את המתח הרב ביותר לכן מצאתי את עצמי מתחננת לגיסתי שתניח לי לעבוד במטבח, לא פחדתי מכל הגברים השיכורים ששלחו לי הערות והקנטות בזמן ששירתי אותם בעוד שולחן עץ רחב וארוך מפריד בנינו, בסך הכל פחדתי מתגובותיו הרכושניות של רובין.
לכן הוא נהג לשבת באחד השולחנות, לשתות חצי בקבוק בירה ולהשגיח עלי בזמן עבודתי.
זה הסב לי תחושה של ביטחון ונינוחות שתמיד אפיינה את רובין והדביקה אותי בה כאשר הייתי במחיצתו.
לפתע נשמע כל שכשוך של מים.
התנערתי ממחשבותי וזינקתי לעמידה.
״אוי!״ זעקתי, כבשה אחת הגיעה למימיו העמוקים של הים ולפי הנראה, עמדה בסכנת טביעה.
מיהרתי להיכנס אל המים הקרים, המלוחים, ידי נעות במהירות ובמיומנות, נושאות אותי אליה.
עטפתי את גופה הספוג מים ומשתי אותה בחזרה אל החוף.
בעוד העסקתי את מחשבותי בזו, אחת אחרת החלה את דרך בריחתה לכיוון הכביש.
דחקתי בזריזות את הכבשים לפינה והנחתי את המקל שלי לפניהם, כאות אזהרה לא לחצות אותו.
האצתי את צעדי, מנסה להדביק את צעדיה הקטנים והחמקמקים של הכבשה הקטנה החומקת.
זעקותי לה שתשוב הופסקו לרגע כאשר נער אחז בה לפני שזו צעדה אל מותה.
מכונית ספורט מפוארת שאין כמותה עמדה מאחוריו, כאילו הייתה שם כל הזמן הזה מבלי שהבחנתי בה כלל.
עוד שני נערים ישבו על הגב שלה וצפו בשעשוע במאורע.
שמלתי נדבקה לגופי, מדגישה את כל קימוריו.
בלעתי את רוקי במתח, כולי נבוכה בבושתי.
הנער שהתברר להיות רזיאל בלקמור ליטף את הכבשה הקטנה המעורבות בזרועותיו.
״תודה״ אמרתי, בהקלה גלויה.
״מי אמר שאתן לך אותה?״ התגרה בי.
הבעה נוקשה התנוססה על פני.
״אני צוחק״ הוא אמר לפתע ושרירי פני נרפו.
פתחתי את זרועותי, מסמנת לו שישיב אותה אלי, הוא עשה כן, עורו התחכך בעורי, עור חמים וחלק להפליא והכבשה נחה בזרועותי.
״אנחנו מתראים הרבה היום…״ הוא ציין.
״תודה על הכל היום, אבל אני מקווה שלא יהיו לנו עוד התקלויות כאלו״ אמרתי בנימוס אך בנימה קשוחה.
״ולמה זה?״ שאל.
״אני מאורסת״ אמרתי, כאילו הדבר מובן מאליו.
הוא הביט בי במבט הפוך, זה שתוהה מה הבעיה בכך שאני מאורסת.
״אני מבין״ אמר לבסוף.
הרכנתי את ראשי, מתכננת להסתובב ולעזוב.
״היי רז! לא תציג לנו את החברה שלך?!״ אמר נער בעל חיוך שועלי, מבט ערמומי וילדותי ושיער חום.
הנער בעל השיער בהיר הזהוב צחקק.
״היא מישהי שלא רוצה לראות אותי יותר״ השיב רזיאל בנימה פגועה.
נאנחתי וגלגלתי את עיני.
״הו זה חבל, דחו אותך!״ הם פרצו בצחוק משועשע.
״אני אעזוב קודם…״ אמרתי והסתובבתי.
״היי צוענייה, למה שלא תנופפי לנו בשמלה שלך אה?!״ שמעתי את קולם מאחור.
האצתי את צעדי לריצה מהירה, אספתי את הכבשים לקבוצה מאוחדת והולכתי אותן בסדר מסויים הישר במעלה הגבעה, חזרה אל ביתי שעל גג ההר.

-רזיאל בלקמור-

עקבתי אחי דמותה במבטי עד שזו נעלבה בין השיחים, מועקה התפשטה בליבי.
הכאב היה חזק מכדי להכיל אותו…
אחרי כל מה שעשיתי, הדברים שאמרה…
ואז הופיע הצער, החרטה והאשמה הפנימית המצביעה עלי, על שהייתי פחדן מידי או רומנטיקן מידי וציפיתי שתבחין בי דרך מילים יפות ומתחרזות וגילויי לב ומחמאות.
״אל תתעסקו איתה יותר״ הזהרתי את טיירון וכריסטיאן.
הם הרימו ידיים באשמה, כאילו מילותי היו רובה המכוון לליבם.
״בסדר אחי, לא עשינו כלום״ אמר כריסטיאן.
״גם אל תעשו יותר״ אמרתי בנוקשות.
״עזוב אותך, הוא סתם כועס כי היא דחתה אותו״ אמר טיירון בביטול.
״היא מאורסת״ השבתי בזעם.
״אז היא גם מאורסת?, לא פלא שהוא כזה מדוכא!״ טיירון פרץ בצחוק שפיתה את טיירון להצטרף אליו.
נאנחתי, מגלגל את עיני.
״תחזרו למכונית, בואו נלך לאכול משהו…״ אמרתי ושבתי אל מושב הנהג במכונית המסנוורת, המנקרת עיניים שליבי חשק בה.
טיירון וכריסטיאן המצחקקים ואדומי הפנים עשו כמותי ולאחר שנגע צחוקם התנשפו בכבדות.
״יש לכם מוח מעוות״ גיחכתי.
״אחי, הנשים פה יותר יפות מבעיר!״ התפלא טיירון.
״ברצינות, אם תיקח אותה, תלביש ותאפשר בסגנון של האופנה בעיר, כל הבנות אצלנו יקנאו בה והגברים יתחרפנו״ הסכים כריסטיאן.
״היי אתה!, אתה לא משוחד או משהו?״ התגריתי בו.
טיירון פרץ בצחוק, הנהנן וטפח על גבו של כריסטיאן.
״הוא מאורס טרי״ סינן.
״תן רק לדיבורים שלי לא להיות נאמנים״ ביקש כריסטיאן, מעקם את אפו.
צחקתי משועשע.
״בסוף עם מזל כמו שלך היא תגיע מוקדם מהרגיל…״ אמר טיירון.
״אל תפתח פה, כמו שאני מכיר אותה היא אורזת מעכשיו…״ נאנח כריסטיאן.
״אז אכלת אותה״ גיחכתי.
״פשוט תיסע״ הורה לי כריסטיאן.
צחקתי כמנוצח.
״פשוט תיסע״.

-מוריאה בלו-

״היום נאכל בכיף, בלי עבודה במבשלה… אח, ערב חופשי…״ מלמלה גיסתי בהנאה תוך שהיא מותחת את רגליה ומעסה אותן בכאב.
ערבבתי את הסלט העשיר ותיבלטי אותו.
״קדימה ילדה, עבדת קשה מהבוקר, לכי להתרחץ, כולם כבר מוכנים״ האיצה בי גיסתי תוך שהיא מסדרת את שערה.
מאז אותו הבוקר חזרתי לבית עמוס בבישולים מכל המטעמים.
ארוחה משפחתית לפני החתונה עמדה בפנינו, לכן עמלתי עם גיסתי על כך עד עכשיו.
ניקיתי את יד בסינר שלי וטליתי אותו בחזרה על הוו.
יישרתי את שמלתי וניגשתי אל חדר האמבטיה.
״אייבי לבושה?״ שאלה גיסתי.
״אני אבדוק״ מיהרתי ללכת.
״ילדה?״ קראה אחרי גיסתי.
״ממ?״ נעצרתי והבטתי בה באי חשק.
״תלבשי משהו צנוע״ היא סיננה לעברי, עיניה כמו כדורי אש, מאיימות ומשחרות לטרף.
הנהנתי, מכיוון שכוחי לא היה יכול לסייע לי לנצח בויכוח איתי… ישנם אנשים שפשוט רואים מה שהם רוצים לראות, כך שלהשאיר את עיניה אני לא יוכל לעשות, רק היא בעצמה.
סייעתי לאייבי להתלבש ולאחר מכן שטפתי את גופי המותש אך הנרגש במים חמימים שהזכירו לי עד כמה שרירי גפיי כואבות.
יצאתי עם חלוק אדום אל חדרי ושלפתי שמלה בצבע זית, מלאה בפרחים ירוקים, צהובים, שהדגישה את מבנה גופי, עליה עטיתי עליונית דקה בצבע שמנת ונעלתי נעליים סגורות בצבע קאמל.
פשוט אך יפה… כמו כל הדברים שעדיין לא עברו ליטוש, כך חשבתי על עצמי.
סירקתי את שערי ואספתי אותו לחצי קוקו.
הטלפון שלי צלצל ומיהרתי לענות בלב פועם בחוזקה.
״רובין?״ שאלתי בלחישה.
״אהובתי״ הוא השיב לי בקול חרישי.
צחקקתי.
״למה אתה לוחש?, הגעתם כבר?״ שאלתי.
״מאותה סיבה שאת לוחשת, ההורים נכנסו, תפתחי את החלון, מחכה לך הפתעה…״ הוא השיב באותו הטון.
ניתקתי את השיחה ופתחתי את חלון חדרי הנמוך.
רובין עמד שם כאשר קופסא לבנה רחבה בידיו, היא עוטרה בפפיון כחול.
לא יכולתי להסוות את חיוכי.
״האם זו?…״ פתחתי בשאלה.
״המתנה המאוחרת?, כן…״ הוא חייך.
נטלתי אותה ידיו, מניחה אותה על מיטתי.
״תפתחי״ הוא ביקש ונכנס דרך חלוני אל חדרי.
עשיתי כמבוקשו, פרמטתי את הקשר והסרתי את המכסה.
נשימתי נעתקה.
זו הייתה שמלה תחרה לבנה, קצרת שרוולים, עדינה וצחורה כנוצה, שהכתפיות שלה הצטלבו מאחור ויצרו צורת איקס חינני.
״רובין… זה יפיפה…״ מלמלתי, עיני ושפתיי פעורות.
״תלבשי את זה כשניפרד לפני החתונה, אני רוצה לזכור אותך ככה עד שאשוב ואראה אותך בשמלה יותר מפוארת…״ אמר רובין.
הנהנתי בחיבה.
״מה מגיע לי?״ הוא התגרה בי.
צחקתי ברוך ורכנתי לנשוק ללחייו, בקרוב לשפתיו.
״זה לבנתיים…״ הוא קבע.
השתדלתי להסוות את חיוכי על מנת להיראות כועסת, אך הוא נשק קלות לשפתי וגרם לי לחייך מאוזן לאוזן.
הוא לבש גופייה שחורה, עליה חולצה קצרה מכופתרת, עליה צוירו משבצות בצבע לבן, שחור ואדום, מכנס ג׳ניס חדש ונעלי עבודה.
לא יכולתי לבקש לראותו במראה טוב יותר.
״אני מציעה שנלך… גיסתי עוד תתחיל להשמיץ אותי באוזני ההורים שלך…״ אמרתי, מעקמת את אפי באי חשק.
״מה בישלת לי היום?״ הוא שאל בשובבות.
״את כל מה שאתה אוהב…״ חייכתי.
הוא יצא דרך החלון.
״אני בר מזל, כי את הכלה שלי… אני אוהב אותך״ הוא מלמל חרישית.
״גם אני… קדימה רובין, עוד יתחילו לחשוד״ האצתי בו בחיוך והוא מיהר להסתלק בצחקוק חרישי.
ארזתי את המתנה מחדש וטחבתי אותה מתחת לארון שלי.
סידרתי את בגדי וניגשתי אל הסלון.

-רזיאל בלקמור-

״אחי, מה לעזאזל אנחנו אוכלים?״ טיירון הביט בדג המונח על צלחתו בעין עקומה וגבה מתנשאת.
״דג״ עניתי, בולס בתיאבון.
״אני גם משלם על האוכל שלך ואתה גם מנסה לחנוק אותי למוות?״ נאנח טיירון והטיח את מזלגו על השולחן.
״תזמין משהו אחר, יש לך מספיק כסף לזה״ הקנטתי אותו.
״אח אתה מנצל את זה, הכל דגים!״ הוא השיב, מתלונן.
״כי אנחנו במסעדת דגים ועוד הכי טובה שיש כאן״ השבתי בשנינות.
״אני דווקא אוהב את זה״ אמר כריסטיאן.
״בבקשה, קח דוגמא מאח שלך״ אמרתי, מצביע על כריסטיאן.
״תעשה לי טובה, זה מאז שהיה קטן היה אוכל כל דבר שנתנו לו, אפילו בין טעמים הוא יודע להבדיל, מטחנת אוכל שכמותו… אני לפחות ענין טעם״ אמר טיירון בילדותיות.
״אני לפחות ענין טעם, מי ישמע… מפונק״ לגלג כריסטיאן בפה מלא.
״אתה בררני כל כך, כמו כל ילד עשיר פלצני״ צחקתי.
״היי!״ התגונן כריסטיאן.
צחקתי ואפילו צחוקו של טיירון התעורר.
רטט נשמע על שולחן העץ העטוי מפה לבנה.
״נחשו…״ נאנח כריסטיאן.
פרצנו בצחוק, מים יצאו מנחיריו של טיירון והדבר גרם לי לתפוס בבטני המצחקקת.
״תהיו בשקט״ סינן כריסטיאן.
הוא כיכך בגרונו וענה בשלווה.
״כן אהובתי?״ שאל בחיבה.
״אנחנו אוכלים… מסעדת דגים… כן את תמיד בראש שלי, גם אני מתגעגע… מה פתאום, אין אחד שיפה כמוך, גם אני רוצה לראות אותך… מה?!, מחר?… אהה… בטח שאני שמח אהובתי, מה זה אומר?… הבנתי, בסדר… נתראה, נשיקות״ כריסטיאן השיב בביאוס מוסווה.
״נו?״ שאלנו, טיירון ואני.
״היא מגיעה מחר, ומסיבת האירוסין תהיה ביום חמישי…״ אמר ותפס בראשו בעודו מעסה את רקתו.
צחקנו.
״אז יש לנו מסיבה לתכנן…״ אמר כריסטיאן.
משכתי בכתפי אך עיני נצצו, אהבתי את המסיבות של משפחת טיודור.
טיירון קרץ בעיניו ונשען לאחור על מושבו.
״תשאירו את זה לי״.

-מוריאה בלו-

קלרה והארי לאורי היו הוריו של רובין, הזוג הכי מאוחד שיכולת לראות, אלה ששימרו את אהבתם במשך שנים, עד אשר שערם האפיר ועצמותיהם נחלשו.
חייכניים ונדיבים הם היו, אך הדוקים ונוקשים לשימור המסורת.
ולמזלי, הם ללא ספק חיבבו אותי, והדבר לא היה צפוי…
פרסתי את עוגת התותים לכל אחד מהאורחים ומזגתי את התה.
ישבנו בחצר, השולחן היה ערוך במטעמים, עם הכלים המהודרים ביותר שהיו בביתנו ומפת תחרה לבנה, מצויירת פרחים.
״יבורכו ידייך ילדתי, הכל טעים מאוד, כלה חרוצה את תהיי, היחידה שראויה לבן שלי״ אמרה קלרה.
חייכתי בנימוס.
״תודה גברת קלרה״ השבתי, מבטי נדד אל רובין שישב מולי ונעץ בי מבט בהתעניינות תוך שהוא לועס את העוגה בפיו בשובבות.
רגלו התחככה ברגלי החשופה וגרמה לעורי לעקצץ.
שמרתי על שלוותי.
״יבורכו ידייך בתי״ הסכים הארי באדיבות.
״היא עמלה מהבוקר, סיימה את עבודתה מוקדם מהרגיל, היא אינה מתלוננת בכלל, עבדנו קשה כדי שכולנו נהנה מהערב הזה, נכון אייבי?״ שאלה גיסתי, מחמיאה לי בצורה מפליאה.
אייבי הנהנה ונגסה בעוגה שלה.
״ביום שישי תיערך החתונה, נוכל לחגוג כולנו את חנוכת הבית״ הציעה גברת קלרה.
״בוודאי, כך מוריאה תוכל לארח את כולנו בבית החדש שלה״ הסכימה גיסתי.
״אחותי החרוצה, תהיי תמיד מאושרת, תמיד מאושרת!״ הוא קרא, ניצוצות בעיניו, חששתי שהוא עשוי לבכות.
״תודה אחי, אני אהיה… רובין לידי״ אמרתי במבוכה.
״אני אעשה אותה מאושרת, אני מבטיח״ אמר רובין.
״אני מפקיד בך את הדבר הכי יקר שיש לי, עכשיו אני יכול להיות רגוע ולדעת שיש מי שידאג לה, היא אחותי, חצי מהנשמה שלי, אני לא יכול לראות אותה בוכה, כי גם אני אבכה, גם אני אהיה עצוב… אז תשמור על אחותי, שלא תבכה לעולם״ אמר אחי.
יכולתי לראות את גברת קלרה מוחה את עיניה.
עיניו של אדון הארי נצצו.
״כך אעשה אחי, אני מבטיח״ השיב רובין.
הוא אחז בידי בגלוי ונשק לה בחיבה.
חייכתי מאושרת, הייתי מאושרת.
*
״קדימה רובין, עוד מעט אתם תחיו זה לצד זה, אין רגע שלא תתראו…״ האיצה גברת קלרה ברובין להצטרף אליהם כאשר עמדו בשביל הבית.
״הם גם ככה מתראים כמעט כל יום״ הסכים הארי.
״אני כבר בא!״ קרא רובין.
הוא נטל את ידי וליטף אותן בחיבה.
״תודה על המאמץ אהובה, הערב הזה היה אחד המאושרים בחיי…״.
״גם בחיי…״ הסכמתי בחיוך, לחיי מסמיקות.
״אני אראה אותך מחר, כמה שיותר מוקדם, אני כבר מתגעגע…״ הוא נשק ללחי שלי בחטף.
״מספיק רובין, אנשים מסתכלים…״ מלמלתי סמוקה, עורי התלהט.
״האנשים האלו הם המשפחה שלך… ולא אכפת לי, את האישה שלי, אני רוצה שכולם ידעו את זה״ הוא אמר.
״ידעו, ביום שישי, תהיה סבלני״ ביקשתי.
הוא נאנח, ״בסדר… את צודקת…״.
נאנחתי כמותו, מבינה לליבו.
פרמתי את הקשר של המטפחת האדומה שנכרחה סביב צווארו.
היא הייתה ארוכה ורכה וצוירו עליה עוגנים בצבע כחול כהה.
הוא הביט בי בשאלה.
״אני אשמור את זה אצלי ואריח את זה עד שניפרד ובזה אני אנופף לך לשלום כשתעזוב…״ אמרתי בשובבות, קשרתי את המטפחת סביב פרק ידי והסנפתי את הריח.
״אה כן?… ואיפה תסתירי את זה?״ תהה בערמומיות.
צחקקתי נבוכה והשבתי לו מבט ערמומי.
״לך…״ האצתי בו שנית.
״עד שניפרד?…״ שאל, צועד לאחור.
״עד שניפרד״ הבטחתי.


תגובות (2)

שתי טעויות קטנות בהתחלה, אבל הפרק מושלם!!!
♥-♥
ממש אהבתי, את חייבת להמשיך
מוריאה כזו חמודה XD
*~*

29/12/2013 06:06

מוריאה מתוקה פרק יפה

29/12/2013 06:47
21 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך