Back from the Ashes פרק 5: לכל אחד יש סיפור שהוא לא מספר

לקח לי בערך שעתיים להרגיע את היילי דרך הפלאפון. שעתיים שבהן ניסיתי לשכנע שריין הוא סתם זבל שלא שווה את הדמעות שלה, אבל היא כמובן הגנה עליו.אמרה שחייבת להיות לו סיבה.
שאר סוף השבוע עבר עם המון גלידה וסרטים רומנטיים דביקים שרק בהם בנים מתנהגים כפי שבנות היו רוצות. צריך לשייך סרטים כאלה לקטגוריה של סרטי פנטזיה, אם תשאלו אותי.
היילי רצתה להשביע אותי שלא אגיד לריין כלום כשאראה אותו ביום שני. היא כמובן לא הצליחה אבל אמרתי לה שאעשה כמיטב יכולתי לא לעשות לו כלום.
איך אפשר לא לרצות לעשות שום דבר כשדבר כזה קורה לך?! הוא התנהג בדרך כל כך מגעילה והיה מגיע לו לשמוע בדיוק מה חשבתי עליו,אבל היילי התעקשה.
בבוקר יום שני, היילי ואני עברנו במסדרון לכיוון הלוקרים. היא נראתה בסדר, בהתחשב במה שעבר עלייה בסוף השבוע. התרתחתי כשריין עבר ממש מולינו ולא אמר לה כלום.
"הוא לא חייב לי כלום , סיירה. זה בסדר " היא טפחה על כתפי. "הרוגע הזה שלך משגע אותי" מלמלתי בעודי מוציאה מחברת מתמטיקה.שמעתי אותה מצחקקת בתגובה.
שאר היום עבר לא רע עד שהגיע השיעור האחרון , שיעור ביולוגיה. השיעור עצמו עבר די מהר. לא אמרתי דבר לריין שישב ממש לידי בשולחן המעבדה וגם הוא שתק .
הוא לא מדבר הרבה,לא מדבר בכלל כשחושבים על זה. זאת הסיבה שהופתעתי כשבסוף השיעור הוא פנה אליי.
" סיירה, לגבי הדו"ח מעבדה, אני עובד מחר וחשבתי שאולי כדי שנעבוד עליו עכשיו"
בשנה שעברה , היה עלינו להגיש רק דו"ח אחד ביום שישי על מעבדה שעשינו ביום שני. השנה צריך להגיש ביום רביעי דו"ח על המעבדה ביום שני ודו"ח נוסף ביום שישי על המעבדה ביום רביעי. ארור יהיה התיכון עם הסטנדרטים שלו.
"אוקיי. נלך לספרייה ?" לפחות הוא לא משאיר אותי לעבוד על הדו"ח לבד.
"לא , רועש שם מידי" היה משהו במה שאמר. הספרייה של בית הספר תמיד הייתה מלאה בתלמידים שמן הסתם לא תמיד ישבו שם בשקט.
הוא הסתובב עם גבו אליי ותפס את ידי בעדינות, מה שתפס אותי לא מוכנה. שחררתי את ידי משלו בקלות והוא מצידו הבין את הרמז ופשוט התחיל ללכת . ניחשתי שאני אמורה ללכת אחריו לכן זה מה שעשיתי.הוא הוביל אותנו לכיתה ריקה. התישבנו על יד השולחן המיועד למורה כי השולחנות לתלמידים היו קטנים מידי. פתחנו את ספר הביולוגיה והתחלנו לעבוד.
בעדנו עובדים , שמתי לב לצמיד קטן סביב פרק ידו השמאלי של ריין. היה כתוב עליו שם של מועדון מוכר בעיר השכנה והתאריך של יום שישי, היום שבו הוא היה אמור לצאת עם היילי.
"מה זה ?" שאלתי , מצביעה על פרק ידו.
" סתם, מסיבה מיום שישי .כנראה ששכחתי להוריד את הצמיד. למה?" הוא לא מתבייש להודות בזה.
"לא היית אמור להיות במקום אחר במקרה?" הייתי צריכה להזכיר לעצמי להרגע.
"לא שאני יודע" הוא נשמע מבולבל
"אתה לא מתבייש? משהי מזמינה אותך לצאת ואתה שוכח?" קמתי מהכיסא, מתעצבנת יותר ויותר עם כל רגע שעובר.
"על מי את מדברת לעזאזל ?" גם הוא קם
"על היילי. היא הזמינה אותך לצאת, אתה הסכמת ואז מה קרה ?! התחרטת ?!יכולת להתקשר ולהגיד שלא מתאים לך בסוף אבל אתה היית חייב להשפיל אותה, נכון ?! אתה פשוט מגעיל!!" עכשיו כבר אפשר להגיד שצעקתי עליו.
"אני לא יודע מה היא ספרה לך, אבל כשהיא הציעה לי לצאת הייתי הכי ישיר וכנה שיכולתי להיות כשהסברתי לה שאני לא מחפש מישהי עכשיו. זה שהיא הבינה אותי לא נכון זה ממש לא הבעיה שלי !" גם הוא לא היה בדיוק שקט "את מקנאה, זאת הבעיה? היית רוצה שדמיאן, החבר-לא חבר הזה שלך, יהיה כנה כמוני.הוא לא מציג אותך לחברים שלו ,לא מציע לך לצאת. תודי בזה ,סיירה. שנינו יודעים שהוא רוצה אותך בשביל דבר אחד ואחרי שהוא יקבל את זה הוא לא ידבר איתך יותר." למישהו פה יש מצב רוח רע.זה הרגיש כאילו הוא ממש רוצה לעצבן אותי. ולצערי הוא הצליח והוא ידע את זה.
"אוליי אתה זה שמקנא? אתה כל הזמן לבד. אף אחד לא רוצה לדבר איתך או להתקרב אלייך, כל בית הספר מפחד ממך ואני לא מאשימה אותם! אתה מסתובב כל יום כל היום עם פרצוף כאילו רצחת מישהו. בגלל זה המאמן לא לקח אותך בתור קפטן. ויש את דמיאן ,ההפך הגמור ממך.הוא מקבל תשומת לב חיובית מכולם. אנשים רוצים להיות לידו. הוא מקובל. אוהבים אותו" הוא נראה כאילו מה שאמר ממש לא מזיז לו.
"זה למה את רודפת אחריו כמו כלבלב עזוב? כדי שאנשים יראו אותך איתו ויחשבו שאת שווה משהו?" חיוך מעצבן היה תקוע על פניו.מה שהוא אמר כל כל הכעיס אותי. הרגשתי שלא הייתה לי שליטה על הרגליים שהתקדמו לכיוונו וגם לא על כף היד שלי שסתרה את לחיו בחוזקה.
" מה יש לך?!" הוא צעק , מניח את ידו על הלחיו הפגועהומוריד אותה כמעט מיד. "אתה כל כך מגעיל!! " צעקתי "אמא שלך לא לימדה אותך נימוסים?! "
הוא נראה כאילו ממש הופתע ממה שאמרתי. בהתחלה חשבתי שכשהוא ידבר , הוא יצחק על התגובה שלי. אני מודה, זאת לא הייתה תגובה שנונה ,אבל זה כל מה שהצלחתי להמציא. מה שהוא אמר תפס אותי לגמרי לא מוכנה.
"לא, היא מתה לפני שהיא הספיקה" הוא דיבר בקול רגיל אבל עיניו היו יותר קרות מבדרך כלל. הוא לא משקר בקשר לזה ,זה בטוח.
"א-אבל ראיתי את אריאנה לפני כמה ימים ..א-אני.." לא ידעתי איך להגיב,מה לומר, לשאול או אוליי בכלל הייתי צריכה לשתוק.
"אריאנה ובעלה ג'וש אימצו אותי. הם לא ההורים שלי" הוא מלמל. יכולתי לראות את פניו משתנות כתוצאה מרגש מסויים אבל לפני שהצלחתי לזהות מה הוא היה, הוא חזר לפני הפוקר המושלמים שלו
"את הנימוסים שלי למדתי בבית יתומים, מצטער שזה לא עולה על הסטנדרטים שלך" הוא לא צעק אבל הוא היה ממש על הגבול. עמדתי שם, המומה לגמרי. איך אפשר להכיר מישהו קצת יותר משנתיים ולא לדעת עליו משהו כזה?!בחיים לא הייתי מדמיינת שמשהו כזה קרה לו.הסתכלתי עליו אוסף את חפציו לתיקו באגרסיביות ולא ידעתי מה להגיד כדי לגרום לו להרגיש יותר טוב.
למרות שהוא לא הראה שום רגש עכשיו, ידעתי שהוא נפגע.בשבריר השניה אחרי שאמרתי את מה שאמרתי ראיתי איך הכאב משנה את הבעת פניו. הוא השתלט על עצמו מהר מידי ולכן לא הייתי בטוחה במה שראיתי אבל עכשיו הבנתי.
הוא עבר לידי במהירות, עם התיק תלוי על כתפו. תפסתי את ידו בחוזקה. לא ידעתי מה להגיד לו אבל לא רציתי שהוא ילך ככה.
"סיירה, אני לא רוצה לעשות משהו שייתן לך את האפשרות לתבוע אותי אחר כך " הוא אמר עם גבו אליי, קולו קפוא כמו קרח. הוא השתחרר מאחיזתי ללא שום בעיה , כאילו לא השתמשתי בכל הכוח שהיה לי כדי לא לתת לו ללכת. הוא יצא מהכיתה ,טורק את הדלת מאחורי וגורם לחלונות בכיתה לרעוד.
נשארתי לבד בכיתה הריקה ושאלתי את עצמי אם הוא איי פעם סיפר את מה שהוא סיפר לי לעוד מישהו , או שהוא סוחב את התיק הכבד הזה לגמריי לבד .