_brave_
מממ... פרק רומנטי במיוחד ? חח מקווה שתאהבו :)

"Dauntless season 2-"FINALLY

_brave_ 04/05/2014 1054 צפיות 5 תגובות
מממ... פרק רומנטי במיוחד ? חח מקווה שתאהבו :)

"Dauntless season 2-"FINALLY"

פרק 44-

"תנשמי לאט… הכול בסדר… תירגעי" הזכרתי לעצמי להמשיך לנשום בעוד זעם טהור ותסכול עז גאו בי בזמן שעטפתי את גופי בחלוק הרחצה שלי.
המקלחת שלי כנראה שברה את שיא גינס בתחרות "המקלחת הקצרה ביותר" הודות לת'ור.
אי הנוחות שחשתי גבל בתיעוב עצמי, שנאתי את עצמי על האופי החלש שהשתלט עלי בכל רגע שת'ור ואני נותרים לבדו.
למה כל כך קשה לי להשתלט על עצמי לידו?… במחשבה שנייה, אם נשווה את ההתנהגות המאופקת שלו כאשר הכרנו להתנהגות הפרועה שלו כעת… ניתן להסיק כי גם הוא מתקשה לשלוט ברגשותיו.
האם נצליח לשכוח אחד את השנייה אי פעם?… קול שטני הסתמן במעמקי ראשי בקריאת מחמאה "לא", אחריו הופיע הקול הרך והמעודד של כוח הרצון החלש שלי "בלתי אפשרי לשכוח… אפשר רק להסתגל".
כעסי הרקיע שחקים על ההתעללות הרגשית שת'ור גורם לי לחוות בכל פעם ששנינו נותרים לבדנו מאחורי דלתיים סגורות.
נקמה מתוקה עלתה בראשי ונזכרתי במילותיו, "…אני לא יכול לראות אותך מבלי לרצות לגעת בך…".
"חה, ספר לי על זה!" חשבתי לעצמי, מתענה בשתיקה.
"אם כך, עד כמה תוכל להתענות כאשר כל שיהיה באפשרותך לעשות הוא לראות ולא לגעת ת'ור?" שאלתי את עצמי ברטוריות ויצר נקמני התגבש בתוכי.
פתחתי את דלתות ארון העץ שלי לרווחה והבטתי בבגדי כאשר מחשבה אחת עולה בראשי "כמה שיותר קצר".
כלל לא אהבתי לחשוף חלקים מבשרי לעיני אנשים וידעתי עד כמה הדבר יראה לא מכובד בארוחת הערב המשפחתית, במיוחד כאשר אני בחיתוליה של מערכת יחסים חדשה… אבל, המחשבה על פניו של ת'ור כשינסה לעטות על פניו הבעה מרוסן ושלווה רק עודדו אותי לעשות זאת.
לבשתי מכנס שחור, קצר וגבוהה עם שלושה כפתורים שהגיע כמעט עד לטבורי וחזיית סטרפלס שחורה, מעל הנחתי סריג אדום בעל שרוולים ארוכים שנראה כמו רשת דייגים ונעלתי נעלי עקב גבוהות עם שרוכים.
מרחתי אודם אדום עז וסירקתי את שערי באצבעותיי כך ששיוויתי לו מראה פרוע.
"נראה איך תגיב לזה ת'ור נורטון" לחשתי לעצמי וקרצתי לבועתי החושנית שהשתקפה במראה החדשה שלי.
הודיתי בליבי על שגרת האימונים שחיטבה את גופי וגרמה לי לחוש בריאה וחזקה יותר.
נשמתי עמוקות ויצאתי מחדרי, עוקבת אחר הקולות שרחשו ברקע.
איזבלה ואוריון קידמו את פני ג'ב כאשר נכנס אל הבית וערכו לו סיור קצר, בעוד הוא מחייך בנימוס ועוטה על פניו הבעה מתרשמת בכל פעם שעיניה של איזבלה קרנו כאשר התלהבה מפריט כלשהו.
דבר שאהבתי בג'ב הוא היכולת שלו לגרום לבנאדם להרגיש שהוא מקשיב לו תמיד ושאין דבר מרתק יותר בעולם הזה פרט להקשבה לו.
הרצון המרדני שלי נרגע ואת מקומו תפס קול ההיגיון.
נאנחתי מותשת נפשית כאשר בראשי משימה אחת ויחידה.
"זה הולך להיות ערב ארוך ומייגע…" חשבתי לעצמי וברגע שאיזבלה, אוריון וג'ב נתקלו בי בחדר המדרגות עטיתי על שפתי את חיוכי המנומס ואת הבעת הפנים השלווה ביותר שיכולתי להעלות, על אף שליבי פעם בחוזקה.
"והנה הדבר היפה ביותר בכל הבית הזה…" הציגה אותי איזבלה.
השפלתי את מבטי במבוכה, חשה בסומק מצטבר על לחיי ובחום שוצף את כל חלקי גופי.
"אני מסכים ללא ספק, מבלי להעליב את הבית החדש כמובן" השיב ג'ב בקלילות אך תחת לרובד הקליל הופיעה שכבה עדינה של תאווה ואינטימיות.
בלעתי את רוקי במתח וצחקקתי במבוכה.
"אני חלק מהבית, זה לא יפגע בו…" קרצתי בחיבה וזינקתי בקלילות מעל למדרגה האחרונה.
ג'ב תפס בידי ליתר ביטחון ונשק לה ברכות בחיבה נושנה ומתורבתת של העבר הרחוק, מחווה שקסמה לי והחישה את פעימות ליבי מעט.
חיפשתי בעיני את האדם היחיד שלמענו הייתי מוכנה לסבול את המבוכה האינסופית שחשתי.
"היכן ת'ור?" תהה ג'ב בשאלה שהטרידה גם אותי.
"לא תאמין גם אם נספר לך…" גיחך אוריון והעביר יד בשערותיו הקצוצות.
שלחתי אל איזבלה מבט מלא משמעות, כמעט על סף דאגה, לעומתי ג'ב הביט באיזבלה ובאוריון בסקרנות.
איזבלה צחקקה ברכות למראה מבטנו.
"הוא מבשל את ארוחת הערב" השיבה בגאווה.
"ת'ור?" נדהמתי.
"מבשל?" ג'ב כמעט נחנק מהמילה.
"נכון שזה מפתיע?" השתתף אוריון בתחושת הפליאה.
"לטענתו הוא רצה להראות לג'ב את כישורי הבישול שלו ובכך לחנוך את המטבח החדש" אמרה איזבלה.
כאות הוכחה לדבריה נשמע קול חבטה מחריש אוזניים שהצטייר בעיני כמגש רותח שנחת על הרצפה בעקבות חומו הלוהט של התנור.
במהרה אצתי אל המטבח ובהיתי בת'ור הלבוש בחולצה לבנה צמודה שהדגישה את מבנה גופו, ג'ינס כהה ואולסטאר שחורות מנער את ידו בחוזקה.
"ת'ור?!, אתה בסדר?" אחזתי בידו בבהלה.
"אני בסדר…" הוא מחה, מושך את ידו שנכוותה קשות מידי.
פעלתי במהירות, פתחתי את זרם המים הקרים והכרחתי אותו להניח את ידו לטיפולם.
עטיתי כפפות על ידי והנחתי את המגש הרותח עם העוף הצלוי על כיור המטבח, תוך שאני מזכירה לעצמי לכבות את התנור.
לקחתי את מגבת המטבח ובעזרתה עטפתי מספר קוביות קרח מהמקפיא, קיפלתי אותן היטב במגבת והנחתי אותה על הכוויה שעל ידו לאחת שמשיתי את ידו מהמים וסגרתי את זרמם.
"אני לא רוצה לזלזל ביכולות שלך…" פתחתי.
"אז עדיף שלא דברי בכלל" הוא השיב מבלי להביט בי.
שערו השחור היה סתור על פניו והצבע הכחול הנוצץ שבעיני הבליח תחת צל שערו, בין קווצות שערותיו.
הדחף הראשוני שלי היה להסית אותן מפניו ולהביט במשך שעות אל תוך עיניו, הדחקתי את תשוקותיו וחיככתי בגרוני.
"מה שאני מנסה להגיד הוא 'אל תיתנו לגבר לעשות עבודה של אישה', פעם הבאה שאתה רוצה לבשל, תקרא לי, נעשה את זה יחד" אמרתי בידידותיות.
"אה אה… כמו הרבה דברים אחרים שאנחנו עושים יחד…" הוא גלגל את עיניו ולראשונה מזה תחילת הערב עיניו הביטוי בעיני ואז כמו בדחף בלתי נשלט סרקו את כולי.
יכולתי לשמוע את צליל הבליעה של רוקו כשמצמץ בעיניו ופנה להשפיל את עיניו אל המגבת הקפואה שעל ידו.
"העיניים של ג'ב בוודאי יצאו מחוריהן כשהוא ראה אותך כך… אני בטוח שאין מאושר ממנו הלילה… אני מתערב שהוא רק משתוקק לרגע שבו כולנו נתפזר לחדרים רק כדי שהוא יוכל להשחיל ידיים מבעד לסריג שלך… אם בכלל אפשר לקרוא לו ככה…" גיחך ת'ור.
תחושת גועל עצמית הזדחלה במעלה גבי ובעיני החלו לעלות דמעות של פגיעות ברורה.
משכתי באפי ומצמצתי בעיני.
"תתפלא לא כולם רוצים את זה כמוך" עקצתי אותו.
"אני לפחות עושה את זה עם רגש אמיתי וללא תחושת אשמה…" הוא משך בכתפיו.
"אני לא מתכוונת לענות על זה, הגעת לרמה שפלה מידי, תתאפס" אמרתי והסתובבתי.
ת'ור לפט בזרועו וסובב אותי בגסות לאחור, דוחק אותי אל קצה הכיור ונצמד אלי בגופו.
יכולתי להריח את ריחו המשכר ולנשום את נשימתו.
"תפסיקי עם המשחק הפתטי הזה… זה נמוך בשבילך… אל תשגעי אותי בידיעה שאני רוצה אותך… תפסיקי לשחק בי כמו ילדה קטנה" הוא הזהיר אותי.
"כנראה שזה עבד אם אתה מתחרפן בקלות…" השבתי בחיוך מתנשא.
"לא רן… כשידיים של מישהו שאת לא אוהבת יגעו בך במקומות שאני נגעתי בך… את בכלל לא תחשבי שזה עבד" הוא לחש לאוזני.
"תפסיק עם זה, אתה מכאיב לי…" אמרתי נדהמת מפרק ידי שהחל להאדים.
"תפסיקי את… את מכאיבה לי יותר" הוא אמר ושחרר אותי.
מחיתי את הרטיבות בעיני, שתיתי כוס מים ובלעתי את הכאב שמילותיו עוררו בי.
אם הכוויה שבידו הייתה שורפת, כל מילה שהוא פלט מפיו צרבה את ליבי ושרפה אותו מבפנים.
התנהגתי בטיפשות וידעתי זאת, גרמתי לו לחוסר החלטיות ושיחקתי בתשוקותיו ורגשותיו, רציתי לרוץ אליו ולבקש אלף סליחות אך לא עשיתי זאת, במקום זאת סיימתי לערוך את השולחן ושמעתי את אוריון, איזבלה, ג'ב ות'ור מצחקקים בדרכם למטבח.
אוריון ואיזבלה ישבו מולי ואל מול ג'ב ות'ור ישב ביני ולבין אביו.
הארוחה הייתה טעימה להפליא אך אני כלל לא חשתי בטעם המטעמים שאיזבלה ות'ור עמלו עליהם.
בלעתי חתיכות שלמות כמעט מבלי ללעוס, מבטי היה מרוכז בכוס השתייה שלי וחט המחשבה שלי היה מנותק. לא חשבתי על דבר והתמקדתי בתחושת המועקה הקודרת שכרסמה בתוכי.
"רן, הכל בסדר?" לחש לי ג'ב והניח את ידו על ידי בדאגה.
קפצתי במקומי בעקבות תחושת המגע והתנערתי מידו במהירות.
"את מרגישה טוב?" הוא הניח את כף ידו על מצחי בכדי למדוד לי חום.
חייכתי חיוך רפה והנדתי את ראשי לשלילה.
"אני חושב שהתעייפת היום…" הוא קבע.
"כנראה…" מלמלתי. התעייפתי נפשית.
"וואלה!… הקינוח המיוחד שכולם חיכו לו" אמרה איזבלה הנרגשת במבטא צרפתי והניחה גביעים של קצפת עם תותים ואננס בטמפורה מהולים בשוקולד קריר.
"יבורכו ידייך" החמיאו לה כולם ואני חייכתי בהסכמה.
"טוב, זה שובר דיאטה ארוכת טווח…" אמר ת'ור ועל פניו עלה מבט זללני.
חייכתי לעצמי כשצפיתי בו נוגס ברעבתנות בתות שצבעו היה אדום כצבע שפתיי.
רציתי שהוא ינשק אותי ברעבתנות כפי שאכל את התות המתוק.
"אני סיימתי" סירבתי כאשר איזבלה הציעה לי גביע אננס.
"לא אכלת כלום…" מחא ג'ב.
"היו לי קצת כאבי בטן לפני הארוחה… אכלתי כמה שאני יכולה…" השבתי.
"מממ… זה מה שאני חושב שזה או שאני צריך להתחיל לדאוג?" שאל ג'ב במבוכה בקול שרק אני יכולתי לשמוע.
צחקתי במבוכה והנדתי בראשי לשלילה.
"הכל בסדר…" השבתי בחיבה.
"הגוף שלך בחיים לא יתנגד לדבר מה מתוק, חוץ מזה את לא רוצה להעליב את איזבלה שעמלה על זה רבות…" אמר ת'ור, פורט על מיתרי המצפון שלי בעודו מלקק בחושניות את הכפית הכסופה שלו.
"מה אתה?, פרסומת?…" גיחכתי ונטלתי בנימוס את הגביע מידיה של איזבלה המסופקת.
ידעתי שהרגלי האכילה שלי הדאיגו את ת'ור מאז ומעולם ואת האמת, גם אותי.

*

"אתם פורשים לחדרים עכשיו?" שאלה איזבלה כאשר קמנו מהשולחן בתום הארוחה ואוריון התיישב על הספה שבסלון באנחה מותשת ומלאת שובע.
"אני אעלה למעלה…" אמר ת'ור ופנה להסתובב.
"היי ת'ור?" קרא אוריון מהסלון.
"כן?… אבא?" הכריח ת'ור להוציא את המילים מפיו.
"אנחנו ממליצים לך לבדוק את הגג…" חייכה איזבלה וקרצה לו בחיבה.
הוא הביט בה בתמיהה ולאחר מכן הנהן קצרות ודילג מעל כל שתי מדרגות בדרכו מעלה.
ליבי נחמץ כשהלך וחשתי בודדה, כאילו חיי הפכו חסרי תכלית בלעדיו, זו הייתה התחושה הקבועה שחשתי בכל פעם שנאלץ לעזוב אותי.
"אני חושב שאני אלך… גם ככה רן לא מרגישה כל כך טוב… תודה על האירוח, הבית נראה מקסים…" אמר ג'ב בחיוך ונטל את ידי כאשר ליוויתי אותו אל הדלת.
"להתראות ג'ב, אתה מוזמן מתי שרק תרצה…" אמרה איזבלה באדיבות.
הוא קד קידה קטנה עם הראש לאות תודה וחייך תוך חשיפת שיניו הצחורות, הישרות.
פתחתי את דלת הבית ויצאנו שנינו אל האוויר הקריר של הלילה.
"אני מצטערת אם לא נהנית בחברתי היום… הייתי מעופפת קצת" הודיתי, משפילה את עיני אל נעלי הגבוהות.
"שמתי לב שמשהו לא בסדר כבר שהבחנתי בלבוש שלך…" הוא הודה באנחה, פניו לבשו ארשה רצינית.
"נראיתי עד כדי כך מגוחכת?" שאלתי והבטתי את השמים השחורים זרועי הכוכבים.
"לא… את נראית יפהפייה אבל הדבר היה ברור שהמראה הזה לא למעני" הפעם הוא השפיל את מבטו בגיחוך עצוב ורך.
"אני מצטערת ג'ב… אני לא יודעת מה קורה לי… אני פועלת בילדותיות, אני כבר לא מי שאני חושבת שאני" התנצלתי מעומק ליבי.
"אני יודע מה קורה לך… את אוהבת אותו… ואת משוכנעת שאסור לכם, אז האישות שלך הופכת למפוצלת, את מצד אחד מתענה בשקט, מצד שני מורדת… רן, אל תברחי ממשהו שלא ייתן לך לברוח, אנחנו בפלג הנבחרים, זה אומר שאומץ לב לא חסר לך… את רק צריכה להאמין שזה אפשרי…" אמר ג'ב בטון המייעץ של החבר הכי טוב.
"אני לא השתמשתי בך, לא ניצלתי אותך, יש לי רגשות של אהבה כלפייך ג'ב וחשבתי שאולי זה יתאפשר אבל… משהו מבפנים.. לא מאפשר לי לנסות אפילו…" הודיתי ונעצתי את עיני בעיניו המרסנות עצב.
"אני יודע, אני מבין… אבל זו אהבה מסוג שונה… הלוואי שדברים היו אחרת, אבל זה אנוכי מצדי לבקש את זה…" הוא חייך חצי חיוך רפה.
"אתה יודע?, עוד לפני שהכרנו… שמעתי עלייך וסקרנת אותי, חיבבתי אותך עוד לפני שבכלל הכרתי אותך וכשהכרתי אותך לא רציתי לתת לך ללכת, אני עדיין לא רוצה, זה אנוכי, נכון… אבל אתה הדבר היחיד שיציב כרגע בחיים שלי, אל תלך… " נטלתי את ידו ואחזתי בה בחוזקה תוך שאני מביטה בו בתחנונים.
"אני איתך, אני לא הולך לשום מקום… אבל את, תבטיחי לי שגם לא תתני לת'ור לעזוב… תמצאי אומץ ותעשי מה שאת רוצה לעשות, לא מה שאת צריכה…" השיב ג'ב, הפעם בחיוך מלא כנות
"בסדר, אני מבטיחה" הנהנתי בצייתנות, חשה הקלה על כך שהשיחה נוצרה מיוזמתו של ג'ב.
הודיתי בליבי על הבנתו המלאה.
"אתה ראוי להרבה יותר מהתודה שלי… אני שמחה שאדם כמוך הוא חלק מהחיים שלי, אתה חבר לחיים ג'ב…" הודיתי בחיוך מאוזן לאוזן.
"גם כשאת שמחה לידי וגם שאת עצובה ובוכייה לידי, זה מסב לי אושר… כי אני יודע שאני שם לצדך, לחלוק את הכול איתך… תבטיחי לי שלא משנה מה תמיד תהיי אמיתית איתי…" אמר ג'ב ואחז בידי בחוזקה בשתי ידיו.
"אני מבטיחה" הנהנתי בחיוך, עיני נצצו מאהדה כלפיו.
הוא חייך בשלווה, מעט משועשע ורכן לנשוק למצחי ברכות.
לאחר מכן פנה להסתובב בחזרה לביתו מבלי להביט בי שוב או לומר מילה נוספת.
עיני ליוו אותו בדרכו עד אשר נעלם מטווח ראייתי ונבלע בחשכת הלילה.

*

שבתי בחזרה אל הבית החש והחמים, שמחה על כך שהוא עשו מעץ איתן ששימר את חום הבית כאילו התגוררנו באח חמימה.
איזבלה ישבה בשולחן המטבח כאשר היא מערבלת בידיה כוס תה עם נענע ומחשבותיה נדדו הרחק ושיוו לה הבעה מהורהרת.
אוריון נרדם בסלון כאשר שלט הטלוויזיה על חזהו ואנחות רכות וחרישיות נשמעו בעת שחזהו עלה וירד באיטיות ובמחזוריות.
מזגתי לעצמי כוס תה עם קינמון והתיישבתי אל מול איזבלה.
"את בסדר?" לחשתי, מעירה אותה ממחשבותיה.
היא מצמצה בעיניה והתנערה, עיניה ממוקדות בי במבט מלא חיבה.
חייכתי כאשר הנהנה לחיוב.
"ואת?, את בסדר?" שאלה לשלומי.
שקלתי את תגובתי ולבסוף הנהנתי עם חצי חיוך רפה והשפלתי את מבטי על תוכן התה שלי, מקריבה אותו אל אפי ומסניפה את ריח הקינמון המשכר, החריף והמרגיע.
"ברצינות רן?, את באמת בסדר?…" היא שלחה לי מבט מלא משמעות, כאשר על פני ארשת פנים רצינית.
בלעתי את רוקי באי נוחות.
האדם האחרון שמגיע לו לשמוע את סבלי ומכאובי הוא איזבלה.
"אני מבינה על מה את מדברת, אבל אני באמת בסדר, שנינו בסדר… אנחנו ממשיכים הלאה" שיקרתי בחיוך מלא תקווה, כאילו מנסה לעודד אותה ואת עצמי שהכל באמת בסדר.
"רן… אתם לא באמת אחים… ואני מבינה שזה מוזר כי אתם מתגוררים באותו בית עם קרובי משפחה שנישאו… אבל רן, כל החברים הקרובים שלכם, היקירים שלכם וגם אני ואוריון משוכנעים שהאהבה שלכם לא צריכה להיפסק בגללנו… תחשבי איך זה גורם לנו להרגיש רן… את חושבת שאוריון לא רוצה שהבן שלו יהיה מאושר?, או שאני לא ארצה שהאחיינית שלי תהיה מאושרת?… אני יודעת מה את מרגישה רק ממבט אחד בעיניים המיוסרות שלך, זה קשה לנסות בכלל לשכוח מישהו שרואים בכל יום, ולת'ור קשה להילחם בדחפים שלו ולנסות לחיות את האהבה הזו כל פעם מחדש… תהיי בוגרת רן, הסבל הזה יכול להיפסק מהר מאוד… ואם אישור זה מה שאת זקוקה לו, תתפלאי לגלות שמעבר לאי נעימות המוסרית הכללית שאת חשה, כולם כולל אני ואוריון נותנים בכם אמון ותמיכה מלאה…" הצהירה איזבלה ולפטה בחוזקה את שתי ידי בשתי ידיה החמימות שהחום שהקרין תוכן כוס התה.
"את באמת חושבת כך?" שאלתי בעיניים מלאות תקווה וציפייה.
הקלה החלה להתפשט בתוכי בהדרגה ניכרת.
"אני בטוחה!, זו האמת שלי רן… עכשיו תילחמי על מי שיקר לך ואל תתחרטי על אף רגע… תהיי אנוכית, תהיי אמיצה לא להניח לאדם שאת אוהבת לחמוק… אני מאחלת לך בהצלחה" היא הפיכה בתוכי אומץ טהור והעלתה חיוך נרגש ונחוש על פני.
"אני אלך להגיד לו מה אני מרגישה…" קבעתי.
איזבלה הנהנה בתבונה כאילו מצאתי את הפתרון למשוואה מתמטית מכשילה ומאתגרת.
"תודה איזבלה, שהפכת בי אומץ… ושנתת לי את היכולת להיות שוב מאושרת…" הודיתי לה ומיהרתי אל עבר גרם המדרגות.
"אני מצטערת שנאלצת להקריב כל כך הרבה בשבילי ולהדחיק את הסבל שחווית… את ראויה ליותר מזה…" היא הביטה בי בהתרגשות, כאילו הייתי ביתה שהשיגה את אשר חלמה עליו כל חייה.
"אני אוהבת אותך דודה" השבתי בעיניים נוצצות, הן מהתרגשות והן מדמעות.
איזבלה משכרה באפה ומיהרה למחות את הדמעות הזעירות והבוגדניות שזלגו על פנייה וחשפו כי המאורע אכן עורר בך התרגשות מסוימת.
"מהרי רן" היא דחקה בי.
הנהנתי פעם נוספת בנחישות ודילגת מעל כל שלוש מדרגות בדרכי מעלה.
נעמדתי אל מול דלת העץ של חדרו של ת'ור ונשמתי עמוקות.
תחילה דפקתי בעדינות על העץ החלול ואף מענה לא נשמע.
לאחר המתנה קצרה החלטתי לבלוע את המבוכה שלי ופתחתי את דלת חדרו בהיסוס במבט מתוח.
החדר היה ריק מאדם וחלון חדרו היחיד היה פתוח כך שרוח קרירה נשבה פנימה והניעה את הווילונות שעיטרו את החלון במעין ריקוד איטי ומסחרר.
חשתי בנוכחותו של ת'ור על הגג, שכן הוא זע ונאנח כמתענג על השקט והשלווה הלילית.
השפלתי את מבטי, שערי צנח על פני והרגשתי שהקור חודר אל תוכי ומקפיא כל טיפת חמימות שנותרה בליבי.
חיבקתי את זרועותיי בידי וקרסתי אל מיטתו החמימה.
התקפלתי לצורת כדור, מתכנסת בתוכי ובונה סביבי מבצר בעזרת הכריות של ת'ור כך שריחו אפף אותי מכל כיוון ותחושתי השתפרה.
חשתי נחמה על האשליה שיצרתי לעצמי, כאילו ת'ור שוכב לצדי וריחו ממלא את אפי כמו בימים הטובים שבהם ישנו יחדיו.
עצמתי את עיני והתענגתי על התחושה המשכרת שעוררה בי תחושת כמיהה וגעגוע שלא יכולתי לשאת עוד.
יבבות חלושות של כאב, סבל ויגון נפלטו משפתיי הרועדות.
חיבקתי בחוזקה את הכרית של ת'ור והנחתי לעצמי להשחית אותה במספר דמעות זעירות.
לפתע המזרן שקע בעקבות גוף כבד שנשען על המיטה.
הרמתי את מבטי בתקווה לראות את מי שייחלה לו נפשי.
ת'ור רכן אלי ונשען באמצעות זרועותיו שנחו בצדי גופי על מיטתו.
המבט שעטה על פניו הביע הן בלבול, הן אדישות מזויפת והן דאגה, יכולתי לחוש שהוא חסר מנוח.
"אני חושבת שטעית בחדר…" הוא אמר כבדרך אגב, כאילו היה מדריך טיולים והראה למישהו את הדרך לשירותים.
"אני לא חושבת…", משכתי באפי בחוזקה והנדתי את ראשי לשלילה.
"אני מקשיב…" הוא אמר, מביט בי בעומק, כאילו ידע שהגיעה העת לנהל את השיחה שתסגור את דלת הכאב ותפתח את דלת האושר.
"בכל מקום שבו אתה נמצא, שם אני צריכה להימצא, לשם אני שייכת… אתה הבית שלי… אתה השותף שלי לחיים… אתה מחזיק בלב שלי- הדבר היחיד שמשאיר אותי נושמת בעולם הזה, אתה זה שמחזיר לי חיוך ומאיר את חיוכי שלי, אתה זה ששולט בסבל ובצחוק שלי, אתה זה שגורם לי להרגיש דברים שמעולם לא הרגשתי… ודווקא בך פגעתי יותר מבכל בנאדם אחר… אף מעשה ואף סליחה לא תוכל לכפר על הכאב והבלבול שהסבתי לך… אם רק תוכל לקבל אותי חזרה… אני לעולם לא אעזוב לך את היד שוב… אם תישאר איתי, אני לעולם לא אברח שוב… אם רק תגיד לי שגם אתה עדיין אוהב אותי, אני אצליח לאהוב שוב, זה מכל הדברים לא יהיה כל כך קשה… אם רק תישאר עד הסוף, אני אמות אתך…" פלטתי את כל אשר על ליבי בשטף בלתי נשלט, תוך התפרצות הדמעות והגמגום הנלווה להן.
שתיקה שררה.
בלעתי את רוקי ומחיתי את עיני.
"אני מרגישה שיש לי עוד כל כך הרבה מה לומר כדי לתאר לך עד כמה אתה חשוב לי ועד כמה אני זקוקה לך…" המשכתי.
הוא כרע ברך על רצפת העץ והיישר את מבטו אל מבטי כך שעינינו נפגשו.
"רן…" הוא אמר בהקלה גלויה, קולו צרוד ומחוספס מרגש.
"אני מצטערת שגרמתי לשנינו סבל…ת'ור, מההתחלה חששתי שהמצב ידרדר לכדי כך… פחדתי נורא…" המשכתי להתנצל.
"ששש…" הוא הניח את אגודלו על שפתי וליטף אותן כאילו היו יהלום יקר מפז.
"את מאמינה בנו?" הוא לחש.
"בכל ליבי" עניתי בכנות רושפת את המילים מתוך אנחת הקלה.
הוא חייך מאוזן לאוזן, קורן כמו קרן אור… מעולם לא ראיתי אותו כל כך מאושר…
"סוף סוף… מה שרציתי לשמוע" הוא מלמל בתחושת ניצחון.
"ת'ור?" תהיתי.
הוא הביט בי בשאלה, סבלן כהרגלו וממתין לשאלתי.
"איך ידעת שאני כאן?" שאלתי.
הוא חייך לעצמו, ידו נחה על ראשי וליטפה את שערי, כאילו השכיב אותי לישון.
הוא רכן אלי וחיכך את אפו באפי, שפתיו עליו לנשוק למצחי, לגשר אפי, ללחיי ולסנטרי.
"הרחתי אותך" הוא לחש לי.
צחקקתי ברוך והתרוממתי מעט כדי לכרוך את זרועותיי סביב צווארו.
ידיו התהדקו סביב מותני והוא משך אותי אליו כך שנתליתי עליו בצורת קוף, כשרגלי כרוכות סביב מותניו וראשי קבור בשקע שבין כתפו לצווארו.
חיבקנו זה את זה בחוזקה.
"אני רוצה אותך קרובה אלי תמיד…" הוא לחש לי, שפתיו נצמדות לצווארי ולראשי על מנת להסניף את ריחי.
"באיזו צורה?…" נאנחתי בעונג.
"בכל צורה אפשרית… אילו יכולתי לחבר אותך אלי כדי שלא תזוזי מטר ממני לבדך הייתי עושה זאת… אני תמיד אלחם עלייך רן, אני אהיה מספיק חזק למען שנינו ואני אאמין בנו גם ברגעים שהספק ישוב אלייך… תודה שאמרת לי את הדברים האלו… אבל חסרות מספר מילים שעדיין שרציתי לשמוע… " הוא אמר ברוך.
הבטתי בפניו, עיני טובעות בעיניו כמהופנטות.
"את יודעת מה אני רוצה לשמוע… את יכולה להגיד לי את זה?" הוא לחש לי.
ידו נחה על לחיי ואני חיככתי את פני בה, כמו חתולה נאמנה.
"אני אוהבת אותך ת'ור… יותר מאשר את עצמי… אני אוהבת אותך כמו שבחיים לא ידעתי שאני יכולה לאהוב…" הודיתי.
"אוח רן…" זה כל מה שהוא אמר וזה היה יותר ממספיק בשבילי.
ההבעה שעל פניו הביעה את התענוג שדברי הסבו לו, עיניו עצומות ברוגע, שפתיו פסוקות במעין חיוך סמוי והוא נראה שליו ונינוח.
העברתי את אצבעותיי בהיסוס על שפתו התחתונה, אצבעותיי נעות באיטיות, נוגעות- לא נוגעות בעורו, סורקות את פניו בליטוף נעים כמו משב רוח עדין.
הוא נאנח קלות ונשימתו התערבבה עם נשימתי.
"בבקשה רן…" הוא לחש לי חרש, בקול שרק אני יכולתי לשמוע.
"עוד לא…" השבתי לו בטון זהה.
עצמתי את עיני והתענגתי על חום עורו שקרן ובקע מגופו והדביק את עורי בטמפרטורת גופו.
חשתי כאילו ידי בוערות מעצם החיכוך של עורי בעורו והשהיתי את שתי ידי על פניו, חוקקת בזיכרוני את תחושת המגע בהן ואת תוויהן.
הוא עשה כמותי… ובלעתי את צחוקי מדחף תחושת הדגדוג של אצבעותיו המחליקות על פני.
שפתיו מצאו את הדרך לצווארי והוא סרק אותו בנשיקות עדינות ושבריריות, מורגשות כליטוף ונעלמות קליל במהירות.
כל גופי עקצץ והידקתי את אחיזתי בו.
"בואי אלי…" הוא לחש לי, שפתיו על אוזני הימנית והוא נשך את התנוך שלה.
"מממ…" הצמדתי את שיני בחוזקה, מהדקת את שפתי כאשר מגעו עורר בי את הצורך לפרוק קולות שכלל לא הכרתי.
ידו החליקה על צווארי ואחזקה בו, מטה את ראשי מטה כך שיהיה צמוד אליו.
שפתיו נשקו לסנטר שלי ולאחר מכך עטו על שפתיי ללא רחמים, נושקות בתובענות, נושכות ומשתובבות מעלה ומטה ולכל כיוון אפשרי.
הנחתי לשפתיו לסרוק את שפתיו בכל צורה אפשרית בזמן שהוא רכן להניח את גופי בחזרה אל המיטה, זאת מבלי לנתק את שפתיו משפתי ואת זרועותיו מגופי.
החלקתי את ידי על שערו, כתפיו, צווארו וחזהו… ידי החליקו מטה על גבו, חודרות מתחת לחולצתו ומלטפות את גפו החלק והחמים בעונג.
חשתי בשריריו מתכווצים ונרפים עם כל תזוזה קטנה שלו.
"את יודעת…" הוא לחש לאוזני השמאלית בשובבות.
"אה?" השבתי בערפול חושים, בקול שנשמע כנאחה, כולו רווי תשוקה טהורה.
נשמתי אוויר בכבדות, חזי עלה וירד במהירות וליבי איים לפרוץ מחזי.
"אני נראה טוב יותר בלעדיה…" הוא אמר ונשך את תנוך אוזני השמאלית.
פלטתי קול עונג מופתע, אצבעותיי שרטו את שיפולי גבו ואחזו בשולי חולצתו.
"כדאי שנבדוק את זה…" לחשתי לו חזרה, מושכבת באיטיות את החולצה מעליו עד אשר הסרתי אותה מעל לראשו וזרקתי אותה מאחורי, מבלי להביט היכן צנחה.
"עכשיו יותר טוב" השבתי בשובבות, סומק עז עיטר את פני.
הוא הניד בראשו לשלילה, בהבעה שעדיין אינה מסופקת ובתנועת יד אחת במותניי התהפך כך שנשכב תחתי ורגלי נחו בצדי מותניו.
ידיו ליטפו את רגלי לכל אורכן, חודרות לשולי המכנס הקצרצר שלי ועולות לתפוס בסריג שלי.
נשימתי נעתקה, הן מחשש והן מהתרגשות.
חששתי הן מהעירום שלו והן מהעירום שלי, אך ידעתי בסתר ליבי שדבר שכזה לא יעשה בכפייה ולא יוצב כאולטימטום בנינו.
"רק תאשרי לי…" הוא התרומם ונשען על ערימת הכריות שיצרתי.
אצבעותיו עזבו את שולי חולצתי והחליקו בין שערי, התחושה הייתה מרגיעה ונעימה.
הוא שב לנשק אותי, הפעם בעדינות ולא בחייתיות.
שפתיו עדיין משתובבות עם שפתיי, נסוגות בכל פעם שאני נצמדת ושבות למקומן כשאני ללא תנועה.
"תפסיק…עם זה" מלמלתי מבין שפתיו.
"אל תרסני את עצמך בפני" הוא ביקש, הפעם שפתיו מצצו בתאווה את שפתי התחתונה.
נרתעתי לאחור, חוסמת את שפתיי בידי לפני שהספקתי לפלוט גניחת עונג.
הוא הביט בי בתמיהה ולאחר מכן נדמה שהאסימון נפל והוא צחקק במבוכה.
"האם את…מתביישת להשמיע קולות עונג בנוכחותי?" הוא שאל את השאלה הרטורית המביכה ביותר בעולם.
"ת'ור…" מלמלתי באי נוחות.
"אל תעשי את זה… אני רוצה לשמוע, זו מעין מוסיקה ערבה לאוזניי…" הוא מלמל ברוך.
"זה מוזר לי…" הודיתי.
"זה מבטא את מה שאני גורם לך להרגיש ומה שאת גורמת לי להרגיש… זה דבר רע בעינייך?" הוא פישט את הדברים.
חשבתי על דבריו לעומק, התשובה הייתה ברורה. "לא" השבתי.
"אז תתני לו לצאת…" הוא לחש לי ושב להצמיד אותי אליו.
נשקתי לו ברכות מסחררת והאזנתי לאנחותיו החלושות והמרוסנות.
"האם גם אתה מתבייש ממני ת'ור?" התגריתי בו.
"מאוד" הוא צחקק ברוך.
ובאותה שנייה ידי תפסו בשולי חולצתי והסירו אותה כך שנזרקה בצידה האחר של המיטה.
המבט שנשקף מעיניו הביע רעב מסוג אחר, הוא ליטף את כל חלקי גופי החשוף וחימם אותי במבטו.
"אתה מתכוון לנשק אותי?" התגריתי בו, ידי נחו על מותניו ורכנתי לנשוק לצווארו, מעוררת את קולו לתחייה.
ידיו סגרו על מותני ומשכו אותי אליו, הוא נשך את כתפי וידיו החליקו על גבי וזרועותיי בעודי ממשיכה לנשק אותו.
חוט המחשבה שלי נגדע כאשר השחיל את אצבעותיו תחת לסוגר החזייה שלי והצטמררתי קלות.
הוא סובב אותי שנית וגהר מעלי בנשיקות מטריפות ומצמררות, הפעם ביותר אגרסיביות הוא נשך ומצץ את עורי בחוזקה, מחליק משפתיי, דרך החזה שלי הישר אל בטני החשופה.
צחקקתי קלות כשהמגע הפך מדגדג והתנשפתי כאשר תבע ממני עומס תשוקתי.
"את מאוד טעימה לי, את יודעת?" הוא שב לנשק אותי על עצם הבריח שלי ואז עלה מעלה לאוזני, נושך אותי באזור הרגיש שלי ומעורר את קולי לחייה.
"אתה ממש מטריד אותי אדון נורטון" השבתי לו, מצחקקת.
"חכי שאני באמת אתחיל להטריד אותך…" הוא נשק לקצה אפי.
"למה לחכות?, אני עדיין לא שבעה ממך…" לחשתי, עטה בחזרה על פיו החושני והמשורטט.
"אני…" הוא מלמל בין שפתיי.
"אוהב…" הוא השיב לי נשיקה עמוקה.
"אותך…" הוא התנתק ממני מתנשף, עיניו נוצצות.
חייכתי, קורנת משמחה.
"יש לי משהו בשבילך…" הוא נעמד לפתע ושלף דבר מה מכיס מכנסיו, מותיר אותי כמהה למגעו ולחסדי הקור שחדר מבחוץ דרך החלון הפתוח.
עטיתי את סמיכתו על גופי והבטתי בו בציפייה.
"זה לא היה מתוכנן לרגע הספציפי הזה, אבל זה תמיד היה ברשימת התוכניות שלי…" הוא אמר במעין ביישנות וחשף את הפריט המנצנץ שנח בידו.
נפעמתי למראה הטבעת העדינה והמנצנצת שנחשפה לעיני.
הוא שב להתיישב לצדי, כאשר ידו כרוכה סביבי ואני נשענת על חזהו, שנינו ניזונים מחום גופו של האחר ומביטים בטבעת המהפנטת.
"זו המזכרת היחידה והאמתית שיש לי מאמא שלי… זו טבעת הנישואים שלה… היא השאירה אותה בבית באותו היום שנפטרה, בוודאי מיהרה או משהו… אחרי שהיא נפטרה זה הדבר הראשון שמצאתי בחדר שלה, הטבעת הזאת, מרוב שהיא נצצה במעין אור חי שכזה… חשבתי שאולי הנשמה של אמא שלי מצויה בפנים, כאילו הניצוץ של הטבעת היה אור של תקווה בשבילי, שאולי היא תחזור… אוריון לא הסכים להעניק לי אותה למשמרת, היה לו קשה לא פחות ממני… בכל פעם שגנבתי אותה ממקום המחבוא החדש, הוא גזל אותה ממני… אולי הוא ראה בה המזכרת היחידה האמתית מאשתו, בדיוק כמו שאני ראיתי… התמונות לא הספיקו, לא הייתה בהן מספיק מוחשיות כמו שבחום ובקרירות של הטבעת הזו… בפעם הראשונה שנגעתי בה, יכולתי לחוש מעט חמימות מעורה של אימי… ונאחזתי בזה כל כך…" הוא הסביר.
סגרתי את ידו על הטבעת ולפתי את ידו הסגורה בשני ידי, רוכנת לנשק אותה.
"זה לא הזמן, אני יודע… אבל בבוא הזמן הנכון… אני רוצה שזו תהיי את, שביום בהיר מסוים תישאי את הטבעת הזו לכל מקום שאליו תלכי תוך שהידיים של שנינו זרועות זו בזו עד ששיערנו יאפיר ועצמותינו יחלשו… את המסע הזה לא הייתי רוצה לעבור עם אף אחת אחרת… אני רוצה אותך, שתהיי החברה שלי, השותפה שלי לחיים, ארוסתי, אשתי לעתיד, אם ילדי…" הוא אמר ברגש, עיניו נצצו מדמעות של זיכרונות ילדות ושאיפות נואשות לעתיד טוב יותר, הפחד שהחלום לא יתגשם התבטא ברעד גופו.
חשתי חנוקה, נפעמת, נרגשת, לא מסוגלת להכיל את כל המילים העצומות והמרגשות שאמר.
"ת'ור…" כל שיכולתי היה למלמל את שמו, חנוקה מעוצמת הרגש והדמעות שהרטיבו את פני מבלי שהבחנתי בכך.
"אל תיבהלי… רק תענדי אותה, לא על האצבע, סביב צווארך… זו תהיה הבטחה בשבילי שאת מוכנה לקבל אותי גם בעתיד… זה עירבון לכך שלא ניפרד יותר… רק תגידי "כן"… כי אולי זה מהר מידי ופזיז… אבל אני תמיד מקבל החלטות נבונות ושקולות… וזו, ההחלטה הכי נבונה שאני חושב שקיבלתי." הוא אמר בנחישות, בחיוך נלהב, הוא התרגש מהמאורע בדיוק כמוני.
הבטתי בו משותקת.
הוא הביט בי בחיוך מלא ביטחון וידיו מחו את דמעותיי.
"האם זה אומר 'לא'?" לחש לי ברכות.
הנדתי בראשי לשלילי.
"אז האם זה אומר 'כן'?" הוא לחש בטון זהה, מצמיד את מצחי למצחו ונושם את האוויר שאני נושפת.
הנדתי בראשי לשלילה.
"אז מה זה אומר?" הוא צחקק, מוחה את דמעותיו שלו.
מעולם לא ראיתי את הצד הרגיש ביותר שלו עד עכשיו, את הצד של הילד העזוב שכמהה לחום ידה של אימו, את הילד החזק שהפך ללוחם, בדיוק כמו אביו… היא בוודאי הייתה אישה מדהימה…
"אתה יותר מידי טוב מכדי להיות אמיתי ת'ור…" לחשתי כשקולי שב אלי.
"שניכם, אתה ואוריון לא יכולתם להתמודד עם המוות שלה… הפכתם לחיילים, ללוחמים… עם הלב הכי חזק ואמיץ שראיתי…" המשכתי.
"מה הקאץ' בסיפור?" שאלתי בגיחוך ומצמצתי בעיני כדי למחות את הרטיבות שבהן.
"הקאץ' הוא…" פתח והצמיד את מצחו למצחי כמו שאהבתי.
ידיו נכרכו סביב צווארי עד אשר חשתי ברטט הקור של הטבעת על עורי.
הוא ענד אותה סביב צווארי ויכולתי לחוש את המשקל הכבד שלה על כתפיי.
בלעתי את רוקי, נסערת.
"שאני אוהב אותך" אמר בחיוך עם עיניים שבעות אהבה.
ידיו הטו את ראשי מעלה מעט והוא רכן לנשוק לשפתיי באיטיות מרגיעה שסחררה אותי בקלות.
"כן" מלמלתי בין שפתיו.
הוא התנתק ממני על מנת לבחון את מבטי, עיניו קורנות מסיפוק.
"כן, אני מסכימה… כשכל זה יגמר, נהיה יחד" חייכתי לעברו, שלמה עם החלטתי.
אין דבר בעולם שרציתי יותר ממנו… ועוד מטרות אחרות.
הוא נשק למצחי ברכות ושנינו אחזנו בטבעת הנישואים המנצנצת.
היא הכילה יהלום בצורת לב משורטט לפרטים ושברירי כטיפת מים, עם כל זווית צבעו השתנה וכנפיים זהובות נפרסו ממנו, פנו לאחור ונשזרו זו בזו לכדי חישוק.
צורה של לב חופשי בדיוק כמו שהלבבות שלנו בחרו זה בזה כדי לשזור את גורלם יחד.


תגובות (5)

אה…. כאילו….
שיט! היה לי פתיח כל כך מושלם לתגובה ששכחתי אותו!
בכל מקרה, אני לגמרי ישבתי וקראתי את כל הפרק, גמעתי אותו ממש. אני, אם בעיות הישיבה הנוראיות שלי (לפרוטוקול)

*מתמוגגתוהופכתלשלולית*

גאד אישה! את יודעת כמה התחננתי שיעלה כבר פרק, ועוד פרק כזה? אני הייתי מוצאת את עצמי מדברת עם השועל של האתר כדי להעביר את סבלי!
ברצינות אם את לא ממשיכה אני אמצא אותך ואכריח אותך לכתוב לי אמשך, מובן?!
*נמסהשוב*
אני חושבת שבחיים לא התגעגעתי ככה לסיפור מהאתר פה, ברצינות ברצינות, יש לך כתיבה כל כך מושלמת ומטורפת שפשוט אי אפשר שלא להגיב לסיפור "מושלם!!! ♥" את פשוט לא יכולה למנוע מהאתר את כתיבתך (לפחות בשבילי)

ותמשיכי כבר אישה, תפסיקי לבזבז זמן על קריאת התגובה שלי!

04/05/2014 18:36

    אה ו *עשוי מעץ
    ומזה החש והחמים ?

    04/05/2014 18:37

תמשיכיי

04/05/2014 18:41

אני עדיין רוצה המשך
*בכיבכיבכיבכיבכיבכיבכיבכי*

12/08/2014 10:36

עכשיו קראתי את הפרק הזה, ואני לא ממש יודעת מה להגיד, אבל כן, כדאי מאוד שתמשיכי מהר, כי ליבי משתוקק לעוד פרק.

29/09/2014 21:36
48 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך