Dreams… (פרק 2)

-פלאשבק-
"בואי חמודה, אנחנו חייבים לעלות על מטוס!" אמא שלי אמרה לי ורצתי אחריה עם השקיות בידי. עלינו על המטוס, התיישבנו במקומות שלנו. התלהבתי מהמטוס ומהטיסה. כל שנייה אמרתי לאמא שלי "תראי! תראי!". היה כלכך כיף. כל הזמן צילמתי דרך החלון את הנוף, היה יום בהיר, אז ראו הכול. פתאום, כשהיינו מעל אי אחד, הנורה המראה לחגור חגורות הבהבה. המטוס התחיל לרעוד, והטייס הודיע שאסור להיכנס לפאניקה. המטוס התחיל לצנוח במהרה. מסיכות החמצן ירדו מהתקרה. לא הבנתי מה קורה. פתאום, חצי מטוס נתלש ועף החוצה. ההורים שלי החזיקו חזק בכיסאות כדי לא לעוף, וחיזקו לי את החגורה חזק חזק. לפני ששמתי לב התרסקנו. התעוררתי לצליליי מסוקיי ההצלה, האמבולנסים והאנשים המפוחדים. ניסיתי לקום, אבל הפרמדיקים לא נתנו לי ללכת לחפש את הוריי. איבדתי את ההכרה שוב, והתעוררתי בבית החולים.
-סוף פלאשבק-
"היי…. היי….." הרגשתי נגיעות בכתף שלי. פתחתי את עיניי והורדתי את האוזניות, מסכלת לשמאלי. ראיתי נער בערך בגילי, בן 17 אולי. "את זואי נכון?" הוא שאל בקול רך. "כן… ואתה?" שאלתי אותו. היה לו שיער כהה ועיניים כהות. מבנה פנים חזק, והיו לו מעט שרירים. "אני קונור. את טסה לבד?" הוא שאל והסתכל אל תוך עיניי. העיניים שלו היו מהפנטות. "כן אני לבד פה, אני טסה לדודה שלי בניו יורק." אמרתי והסטתי את מבטי. לא יכולתי יותר לבהות בעיניו, זה היה מוזר. "מגניב, אני גם טס לבד. לגור אצל קרובי משפחה."
ככה המשכנו לדבר ולהכיר זה את זו. היה ממש כיף, צחקנו, דיברנו, שיחקנו… "את יודעת, יש לך עיניים ממש יפות. אף פעם לא ראיתי עיניים ירוקות כאלה…" הוא הביט אל תוך עיניי. בלי שהבנו מה קורה, המטוס התחיל לרעוד. הטייס הודיע ברמקולים להירגע, שזה רק כיס אוויר. נלחצתי. הידקתי את חגורתי, ולפני שהבנו מה קורה, מסכות החמצן ירדו מהתקרה. "זואי אל תדאגי אני כאן איתך!" קונור עזר לי עם המסכה והחזיק לי את היד. הוא שם לעצמו מסכה והחזקנו ידיים, מקווים לא למות בהתרסקות מטוס.
שנינו איבדנו את ההכרה. התעוררתי על אי מוזר. מסביבנו שאריות מטוס, והמון אנשים על האדמה. לא ראיתי את קונור לידי. "קונור!! קונור!!" קמתי וצעקתי. ראיתי אותו מגיע מאחורי כמה עצים, ליד כמה שאריות של המטוס. "זואי… כולם מתים… כולם מתו…." הוא הביט בי במבט מפוחד וחסר אונים. ראינו את זנב המטוס שוקע במים, ואנשים נשטפים לחוף, מחוסרי הכרה. רצנו אליהם. "איך… כולם מתים… זה לא הגיוני…." אמרתי בזמן שאני מסתובבת, מסתכלת על כל האנשים השוכבים על החוף, על חלקי המטוס המפוזרים וההרוסים…. נפלתי על החול והבטתי בכנף המטוס שנחתה על אחד העצים הרחוקים מאיתנו. "מה נעשה עכשיו?" קונור שאל בזמן שהוא מתיישב לצידי. לא אמרתי מילה במשך חצי שעה. דמעות עולות בעיניי, אני נזכרת שוב.
-פלאשבק-
"ילדה בת 14, התרסקות מטוס, שני ההורים מתו בהתרסקות, שברים קלים ומכות יבשות" שמעתי את הפרמדיקים אומרים לרופאים שגוררים את האלונקה שלי. "היא ערה דוקטור" אמרה האחות. הם דיברו אנגלית, והיה להם מבטא אמריקאי. איבדתי שוב את ההכרה, וכשקמתי, הייתי בחדר בבית חולים. "שלום חמודה. את מדברת אנגלית?" האחות שאלה אותי באנגלית, והתקרבה אליי לאט. "כן… איפה אני?" שאלתי אותה ושפשפתי את ראשי. "את בשיקגו. את עברת התרסקות מטוס. איך את מרגישה?" היא שאלה ושלפה את הגיליון הרפואי שלי, רושמת כמה דברים. "אני בסדר… איפה ההורים שלי?" שאלתי וניסיתי לקום. "לאלא אל תקומי, את צריכה לנוח. אני אקרא לרופא, הוא כבר יסביר לך הכול."
הרופא הגיע, והוא הסביר לי הכול. "עברת התרסקות מטוס. למזלך, יש לך רק כמה שברים וזעזוע מוח קל. ההורים שלך… לא שרדו בהתרסקות."
-סוף פלאשבק-
"הדבר הראשון שנעשה…. זה לבדוק אם יש עוד ניצולים." אמרתי לקונור וקמתי. הלכתי לכיוון האנשים חסרי ההכרה, בודקת לכל אחת ואחד מהם את הדופק. כולם מתו. לא היה אחד שניצל. "זואי… צריך לחפש את המטען. אולי יהיו שם דברים שיעזרו לנו לצאת מפה." קונור משך את ידי לכיוון חלקי המטוס המפוזרים על יד החוף. נעצרנו ליד תא הטייס, רואים את טייס המשנה מנסה להיחלץ מהתא. "ילדים! בואו תעזרו לי פה!!" התקרבנו קצת ותא הטייס התפוצץ לגמרי. נפלנו על האדמה, ואיבדנו את ההכרה… שוב.