fix you – פרק אחד.

"יום הולדת שמח!" אני אומרת בראשי במרירות. מישהו צריך להגיד לי את זה. לא?
במובן מסוים אני כועסת על עצמי, כי, כאילו, המשפחה שלי ואני די גוועים ברעב ואני מסתובבת ושרה לעצמי 'היום-יום הולדת, אני בת אחת-עשרה!'? כבר יום שלם שאני מסתובבת כמו מטומטמת רעבה במיוחד. כבר חושך, ואני עדיין לא מוצאת משהו לאכול, או עבודה כלשהי.
קרקור צורם מבטני קוטע את מחשבותיי. אני נאנחת לעצמי ברעב והולכת לכיוון פחי הזבל.
ריק, בעל מאפיה נחמד שמביא לנו בדרך-כלל אוכל, נסע לחופשה של חודשיים עם המשפחה שלו, ועברו כבר יומיים – היום זה היום השני.
כשנפרדנו, הוא אמר להתראות, ואני עניתי לו שנתראה אם אשרוד מספיק זמן. אז, שנינו צחקנו, אבל עכשיו אני חושבת לעצמי שיכול להיות שבאמת לא אשרוד מספיק כדי לפגוש אותו עוד פעם…
אני מסתכלת בתוך הפחים.
היי! כנראה יש מישהו למעלה ששם לב ליום הולדת שלי! בתוך הפח נחים להם ארבעה תפוחים די חבוטים, ועוגת שוקולד מלוכלכת קצת. אני חוטפת אותם מהר מהפח ומתחילה לצעוד מהר חזרה הביתה.
באמצע הדרך מודעה אחת תופסת את עיני. זו לא גדולה או צבעונית במיוחד. אני לא יודעת איך בדיוק שמתי לב אליה.

דרושים מתנדבים בגילאי 11-12 לניסוי שישנה את פני העולם.
הילדים ידלו מחוץ לבית עד גיל 21.
הילדים יגדלו בסביבה נוחה ובתנאים נוחים, ויהיה להם טוב במסגרת הניסוי. בנוסף בכל שנה שתעבור, המשפחה של הילד\ה תקבל 1,000,000 $ במזומן.
הניסוי הוא בשיתוף ישראל, אנגליה, ארה"ב [אנחנו], צרפת, ספרד, ורוסיה.
הילדים יגדלו בטוחים, ויחזרו הביתה בגיל 21 בריאים ושלמים.

למטה הייתה שקית ניילון שבתוכה ניירות שעליהם כתובים; שמות האחראים, מספר טלפון, כתובת, ומתי צריך לבוא אם אני רוצה לנסות ללכת לשם.
אני לוקחת נייר אחד וממשיכה לצעוד בלב הולם לכיוון הבית.
כשאני מגיעה אני דופקת בזהירות על הדלת. אף אחד לא פותח.
אני נכנסת בשקט לתוך הבית. אני הולכת לכיוון החדר של של ריק – לא האופה, – ולילי, אחי הקטנים. ריק הוא הגדול, ולילי קטנה ממנו בשנתיים. ריק בן שבע.
הם שניהם ישנים על הערסל שהתקנתי מפיסות בדים שמצאתי.
אני עוברת חזרה לסלון – אם אפשר לקרוא לזה סלון…
אמא יושבת על כורסת הקש – הדבר היחיד שנשאר לנו מאבא – ובוהה קדימה.
כמו תמיד.
"היי אמא," אני אומרת, לא מצפה לתשובה.
אמא, כרגיל, לא עונה וממשיכה לבהות.
כשאבא עוד היה בחיים, חיינו ביחד – אני, אמא, אבא, לילי, וריק – בבית די גדול. לא היה חסר לנו כסף. אבא עבד באיזה מקום – מעבדה כלשהי, ואמא הייתה סוכנת מכירות.
אבל אז קרתה תאונת הדרכים.
אבא שלי חצה את הכביש, ואז באה מכונית, דרסה אותו, וברחה. זה מה שאמרו לנו.
הוא השאיר אחריו מספיק כסף כדי שנוכל להתקיים עוד שנה, אבל אחרי שהוא נהרג אימא כמו נכנסה לקומה. היא ישבה באותו מקום – על כורסת הקש, ורק בהתה קדימה.
היא לא דיברה, לא אכלה, לא שתתה. הייתי צריכה להכניס לה בכוח אוכל לפה.
לאט לאט הכסף נגמר. הייתי צריכה לשלם שכר דירה, לקנות אוכל, ואחרי שנה כבר לא נשאר כלום ונזרקנו לרחוב. איכשהו, במזל, הבנתי לפני שנגמר הכסף, שהוא עומד להיגמר בקרוב, אז קניתי צריף קטן, כדי שנוכל לגור בו, ואוכל, לשים בתוכו.
מאז אני עובדת בכל מני עבודות מזדמנות כגון; בייביסיטר, מלצרית, עוזרת.
את ריק – לא אחי, האופה. – פגשתי אחרי יום של רעב.
הוא בדיוק פתח בשכונה קרובה אלינו את המאפייה שלו.
באותו יום נעמדתי מול המאפייה והזלתי ריר.
כנראה בטני השמיעה כל מני רעשים מוזרים ומגוונים, כי אחרי כמה דקות ריק יצא, ועם חיוך על הפנים נתן לי שטר של עשר דולר.
הוא הבחין בתמיהה שעל פני והסביר. "פשוט מישהו צריך לתת לך כסף על זה. כבר כמה דקות את עומדת ומנגנת – או משמיעה קולות כל-כך משונים עם הבטן שלך… מישהו חייב לתת לך משהו על המאמץ…"
הוא התחיל לצחוק, ואחרי כמה דקות הצטרפתי אליו עם צחוק מהוסס.
"אז," הוא אמר אחרי שנרגענו. "את רעבה?"
"כן…" עניתי במבוכה.
"יש לך משפחה?"
"אמא, אח, ואחות."
הוא נכנס למאפייה וסימן לי להיכנס בעקבותיו.
הוא לקח שקית, ומילא אותה בקרואסונים, כיכרות לחם, וכל מני דברים כאלה.
אחרי כמה דקות הוא הושיט לי שתי שקיות מלאות. "קוראים לי ריק." הוא אמר.
"לי אליסון." עניתי, מאושרת לגמרי.
רצתי בשמחה הביתה, אוכלת בדרך קרואסון.
באותו היום אפילו אמא הושיטה יד ולקחה קרואסון.

אני מסתכלת שוב על העלון שלקחתי מהמודעה. רשומה שם כתובת שאני לא מזהה, אבל הסמל שהיה מוטבע בסוף היה מוכר לי מאיזה מקום.
"ת… תראי ל… לי את ז-זה." קול רועד נשמע מאחורי. אני מסתובבת ורואה את אמא קמה מהכורסא שלה לכיווני. אני מושיטה לה את העלון.
היא מחייכת. "א-אבא של-שלך עבד במקום ה-הזה." היא אומרת.
ואז אני נזכרת. פעם ראיתי את הסמל הזה באחד מהמסמכים של אבא!
"והנה אבא שלך." היא מוסיפה, מצביעה על שם של אחד האחראיים.
אני לוקחת מידה במהירות את העלון מסתכלת לאיפה שהיא הראתה לי. כתוב שם שם שונה לגמרי מהשם של אבא.
אני נאנחת באכזבה מסוימת, למרות שאני יודעת שלא היה סיכוי שנשם של אבא היה כתוב שם.
"א-את חי-יבת ללכ-כת לש-לשם." היא אומרת בדחיפות פתאומית.
"מה זאת אומרת?!" אני אומרת, נעלבת במקצת.
"אל תעלבי. את חייבת ללכת לשם! זה ברור?"
"כ-כן…" עכשיו זה תורי לגמגם.
"תלכי לשם!" היא אומרת עוד פעם כמעט קורסת.
"אוקיי! אוקיי!" אני עונה, והיא צונחת חזרה לכורסה ונרדמת.
אני מעבירה את ידי על מצחי, ומחזירה אותה מלאה זיעה.
אני נשכבת על מזרון הטלאים שלי, ונרדמת.