The note – פרק 2:

זה היה די מצחיק, המפגש המחודש הזה. ארבעתם הרגישו כאילו הם נשאבו לתוך סדרת נוער בטלוויזיה, אתם יודעים; פתקים עם כיתוב מוזר, מפגש עם החברים הכי טובים שלך לשעבר שלא ראית ארבע שנים בגלידרייה מלאה בילדים קטנים. וכל שהזמן עבר, הם גילו שמפגשים מהסוג הזה באמת נוטים להיות מביכים מאוד, בדיוק כמו שגורמים להם להיראות על מסך הטלוויזיה.
אף אחד מהם לא העז להוציא מילה אחת מפיו. ומה הם כבר אמורים לומר?
אבל אחרי כמה רגעים הדממה המעצבנת שהתערבה עם קולות הילדים הצוהלים או הבוכים בהיסטריה, זה היה תלוי אם אהבו גלידה בטעם תות או לא – מאחר שבדיוק נגמרה גלידת התות, ותתפלאו, הרבה ילדים אוהבים גלידת תות, סורה הרגישה שהיא לא יכולה לשאת את האווירה המביכה הזאת יותר, אז היא החליטה לדבר. בתקווה שהאחרים ישתפו איתה פעולה.
"אז…", היא התחילה במבוכה, היא התחרטה שהתחילה לדבר מבלי לחשוב מה היא רוצה להגיד קודם, "איך אתם?"
זה יצא עלוב.
מימי חייכה בבהירות, מרגישה קצת יותר הקלה על כך שמישהו שיחרר מילה לאוויר והייתה יותר משמחה להמשיך את השיחה. טאי ומאט נראו כאילו עדיין ניסו למצוא מה להגיד.
"מצוין," היא ענתה לכולם בכלליות וחיפשה מילים כדי להמשיך לדבר, "מה… מה אתם עושים פה?"
סורה השירה מבטה לנערה השנייה בת גילה, ולקחה לעצמה כמה שניות כדי לבחון אותה לעומק. שיער החום המלא, פעם ארוך וחלק כמו קרש ועכשיו הגיע לה עד הכתפיים, בתוספת של פוני בובה ישר שהחמיא ולא הסתיר את עיניה הגדולות והחומות, ושאר שיערה היה מעוצב בתלתלים גליים ועדינים – לא שונה ממש מפעם אבל היה בהחלט הבדל ניכר מהתסרוקת החלקה והפשוטה שהיא אהבה לבשה על שיערה בגיל שלוש עשרה. היא לבשה שמלה בצבע ורוד בהיר עם צווארון סגור שהגיעה לה קצת מעל הברכיים, וסורה הייתה שמחה לגלות שמימי לא השתנתה יותר מידי ועדיין אהבה את הצבע ורוד. היא הוסיפה לשמלה גרביונים שחורים חצי אטומים ונעלי סירה בצבעי ורוד-שחור עם עקב קטן. אם היא הייתה כנה עם עצמה, היא לא דמיינה את מימי לבושה ככה כשהיא נזכרה בה לפעמים. בלילות שבהם היא ישבה עם עצמה לבד בסלון דירתה הקטנה בחוסר מעט, משועממת עד הגג. היא תמיד דמיינה אותה לבושה בצורה שונה. אולי חשוף יותר, וקצר יותר, יותר אופנתי, אחת שתמיד לובשת את הטרנדים הכי חמים. למרות שסורה הייתה חייבת להודות שלמרות שמה שמימי לבשה באותו הרגע לא הופיע בגיליון החודשי של 'ווג' איכשהו היא גרמה לזה לעבוד. היא נראתה מתוקה ומטופחת. את סורה הפתיעה בעיקר העובדה שמימי לא נעלה נעלי עקב מפלצתיות כמו שהיא תמיד אמרה שתנעל כשהם היו קטנות, כשמימי אף פעם לא הייתה מרוצה מהגובה שלה.
"אני…" סורה חשבה לרגע לספר לחבריה למה היא באמת באה ל'פצצת הסוכר של בוב' אבל החליטה שלא. זה היה מוקדם מידי. "עברתי פה במקרה." היא חייכה חיוך שלא הגיע לעיניה באופן מלא.
מימי הרימה גבה, כי היא הרגישה בקולה של סורה שהיא לא מספרת להם הכול. בנוסף, כולם עברו דירה מאז שהם היו ילדים קטנים וגרו ברובע המזרחי, כשארבעתם גרו ממש קרוב אחד לשני ו'פצצת הסוכר של בוב' הייתה הגלידרייה הכי קרובה לבית שלהם כך שהם יכלו ללכת לשם לבד, כך היא גם הפכה למקום האהוב עליהם. מימי תהתה לעצמה עם סורה ושני הבנים הגיעו לכאן מאותה סיבה כמותה. היא לא הייתה בטוחה אם עליה לשאול.
"ואתם, בנים גם אתם עברתם פה במקרה?" מימי שאלה את טאי ומאט, שישבו אל מול הבנות בצד השני תא הישיבה בה התיישבו לבסוף הארבעה אחרי עמידה במשך דקות מספר מחוץ לגלידרייה הוותיקה הזאת, ובדרך הדגישה לסורה שהיא לא מאמינה לדבריה.
"הייתי במצב רוח לגלידה?" טאי ענה בקלילות ושילב את ידיו מאחורי ראשו, נשען אחורה על מושבו, "מצחיק איך כולנו באנו לפה באותו הזמן, אה?" הוא שאל. הוא יכל לראות בעיניה של סורה שהיא לא הייתה שם במקרה, ואותו הדבר עם מימי. הוא היה כמעט בטוח שגם הן באו לכאן בגלל הפתק המוזר ההוא. אבל הוא לקח את הזמן ולא סיפר לשלושת האחרים למה הוא היה שם, כי הוא ידע שמישהו אחר יזכיר את הפתק הלבן, שלפי חשדו הופיע לא רק אצלו אלא גם אצל מי, שארבע שנים אחורה, היו החברים הכי טובים שלו.
"אתה לא פה בשביל גלידה. וחוץ מזה, נגמר התות." מאט אמר בקביעה, דיבר בפעם הראשונה לשיחה הזו. פתאום גם שלושת האחרים שמו לב שעד עכשיו הוא היה שקט.
"מה?"
"נגמר התות."
"חבל," טאי אמר, הוא קיווה להזמין גלידה מתישהו לאורך השיחה, ותות באמת עדיין היה הטעם האהוב עליו.
"אז למה הוא כאן אם אתה יודע כל כך טוב, מאט?" סורה שאלה, טון עוקצני בקולה מאחר שהיא לא אהבה את העובדה שמאט מדבר בכל כך הרבה ביטחון. זה גרם לה להרגיש כאילו הוא החליט בשבילה למה היא שם לפני שהיא אפילו ידעה בבירור למה היא הלכה לשם. זה היה בגלל הפתק, ברור, אבל היא עדיין לא הבינה למה היא פשוט לא קרעה את הפתק וזרקה אותו לפח האשפה. מה גרם לה להגיע ל'פצצת הסוכר של בוב' אחרי הכול?
"אם אני מנחש נכון, כולנו כאן מאותה הסיבה." מאט המשיך לדבר בביטחון, הוא הבין שזה הכעיס את סורה וזאת הייתה בדיוק הסיבה שהוא לא דיבר בקלילות כמו טאי את קולו. תמיד היה ביניהם את החוק הלא מדובר הזה, שאחד צריך להתעלות על השנייה. והדרך הכי טובה לעשות זאת הייתה להפגין ידע וביטחון בפני כולם. הוא חשב מספיק זמן על מה שהוא רצה להגיד, והכל נראה לו הגיוני. ארבעתם קיבלו את הפתק הלבן. הוא לא ידע בדיוק איך אבל הוא ידע שהם קיבלו אותו וזה מה שהיה חשוב באותו הרגע.
"איזו סיבה?" מימי שאלה. היא הכניסה את ידה לכיס שמלתה ומיששה את הפתק. היא ידעה למה מאט מתכוון, אבל משום מה היא וגם שלושת האחרים החליטו למשוך את הגילוי העתידי כמה שיכלו. כאילו הם ידעו שברגע שהם יגלו שארבעתם קיבלו את אותו הפתק, חייהם הולכים להשתנות לתמיד.
מאט לא טרח לענות לה – הוא רק גישש בכיס מעיל העור שלבש ושלף ממנו פתק לבן מקופל. הוא הניח אותו על השולחן וחיכה לראות מה האחרים הולכים לעשות עם זה. הוא לא היה מופתע כשטאי הוציא פתק משלו והניח גם אותו על השולחן. מימי הייתה הבאה בתור, היא שלפה במהירות יותר את הפתק, מכיוון שכבר החזיקה בו לפני שמאט התחיל לדבר והניחה אותו על השולחן. שלושתם הסתכלו על סורה והיא עליהם בחזרה. לבסוף היא השתכנעה באנחת ויתור ופתחה את תיק המעודדות שלה, מוציאה פתק משל עצמה ומניחה אותו על השולחן.
"אז מה אנחנו עושים עכשיו?" זה היה טאי ששאל את השאלה.
"עכשיו שאנחנו יודעים שכולנו קיבלנו את הפתק המוזר הזה, הכול תלוי בכם. אתם רוצים להיכנס לזה קצת יותר או להתעלם ולשכוח שכל זה קרה ומחר בבית הספר להעמיד פנים שלא נפגשו פה בכלל?"
"אני לא יודעת, מאט." סורה אמרה בחשש. היא החליטה לוותר למאט הפעם, היה ברור לה שהוא הבין יותר טוב ממנה וחוץ מזה, הייתה לה הרגשה רעה בנוגע לזה, כאילו קול בראשה אמר לה שזה מסוכן ולא כדאי לה להיכנס לזה, היא לא רצתה להסכים רק בשביל להתחרות במאט.
"אני בפנים." טאי אמר בהחלטיות.
"גם אני. מה יש לנו כבר להפסיד?" מימי שאלה בתמיהה, היא לא הבינה למה סורה כל כך פחדה. היא רצתה לדעת מי הסיפור הגדול עם הפתקים. היה לה ברור מאוד שהפתרון היה גדול יותר מסתם מתיחה, היא ידעה משהו שהם לא ידעו וזה גרם לה להרגיש בטוחה יותר בעצמה.
"הרבה. אני לא מבינה, אתם לא פוחדים?"
"ממה?" מאט שאל, לא מבין על מה אדומת השיער דיברה. ממה היא כבר יכלה לפחוד? אולי הכתב שהופיע משום מקום היה טיפה מטריד, אבל מפחיד? חוץ מזה, הוא לקח את טי-קיי למספיק מופעי קסמים כשהוא היה ביסודי ואחיו היה ילד קטן בשביל להיות בטוח שזה היה בסך הכול טריק, חזיון תעתועים, עבודה בעיניים.
"מהכול!" היא אמרה בקול רם אבל מיהרה להנמיך את קולה כשכמה זוגות עיניים צפו בה בשאלה, "מה אם זה קשור ללילה ההוא?" היא הייתה המומה מכך שהאחרים לא חשבו שזה קשור איכשהו בלילה ההוא לפני 4 שנים. זאת הייתה אפשרות גדולה. והם לא חשבו על זה אפילו?
"אי אפשר באמת לדעת," מאט התווכח איתה. גם הוא חשב על זה, אבל מה היו הסיכויים? הוא לא האמין באמת שרוח העבר תחזור לרדוף אותם. הוא העדיף לחשוב שמישהו ממש טוב במה שהוא עושה פשוט רצה לצחוק קצת על חשבונם. והוא רצה לדעת מי זה.
"מאט צודק. גם אני חשבתי שאולי יש לזה קשר אבל… מה אם זה איזו מתיחה של מישהו? אני רוצה לדעת מי זה." מימי ידעה שזאת לא יכלה להיות מתיחה, אבל היא העדיפה להקשיב לאחרים לפני שהיא מספרת להם את התיאוריה שלה, בעיקר בגלל שהיא עוד לא חשבה על תיאוריה שתשמע הגיונית מספיק. היא הסתכלה מקרוב על מאט. הנער שהיא קראה לו החבר הכי טוב שלה לא השתנה יותר מידי מהפעם האחרונה שבה יצא לה לבחון אותו מקרוב. היה ניתן להבחין בשינוי הפנימי והחיצוני שהוא עבר מאז שהיה בן 13, אבל מאחורי הנער בן ה 17 שבו היא צפתה עכשיו, היא יכלה לקרות את הילד הקטן שגדלה לצדו. שיערו היה ונשאר בלונדי, מבריק וחלק, מעוצב בתסרוקת חסרת מאמץ (שבמציאות לקחה לו לפחות שעה טובה בבקרים) שהשוותה לו מראה של זמר רוק. תווי פניו היו חדים ועל לחיו היה ניתן לראות זיפים בהירים שהסבירו לה שהוא לא טרח להתגלח. עיניו משכו את עיקר תשומת הלב, כמו שני בריכות של מים צלולים. הוא לבש חולצת טי שרט לבנה ומעיל עור שחור מעל, ביחד עם ג'ינס כהה ונעליים כהות. טאי לעומת זאת, היה ונראה ההפך הגמור ממנו. תווי פניו של הנער היו רכים והוא הקפיד על גילוח קבוע, אבל עדיין היה משהו מושך בפנים שלו, משהו מעניין ומסתורי כל כך שהיא כמעט התפתה והמשיכה להסתכל. עיניו היו חומות ועמוקות ושיקפו בתוכם נדיבות ושמחת חיים והזכירו לה מזרקת שוקולד חלומית. הוא לבש חולצת טי שרט שחורה וקפוצ'ון פסים סגור עד חציו מעליה ביחד עם ג'ינס משופשף ונעלי סניקרס בצבע כחול בהיר, בצבע שהחמיא לקפוצ'ון הכחול עם הפסים האדומים שלבש. שיערו היה מסופר קצר ומסודר בקצת ג'ל או אולי ספריי, ונתן לו מראה צעיר אבל לא צעיר מידי. מתאים בדיוק לגילו -17.
סורה לבשה את מדי המעודדות של התיכון שבו למדו הארבעה, שהתאימו לגופה כמו בדיוק. שיערה האדמוני הארוך נפל בגלים על כתפיה, ארוך יותר מתספורת הקארה שהגיעה לה בקושי קצת מעבר לאוזניים. עיניה החומות נצצו מהתרגשות וקצת לחץ ורגליה תופפו על הרצפה בחוסר מנוחה. הנערה שישבה על ידה הזכירה למימי כל כך את החברה הכי טובה שאי פעם הייתה לה, אבל משהו בה נתן למימי את ההרגשה שסורה השתנתה מהקצה על הקצה בשנים האחרונות. משהו בחיוך העכור שלה, בלחץ ומהמבוכה שמימי ראתה בעיניה גרם לה לחשוב שמשהו עובר על סורה והיא לא רוצה לספר. מימי אמרה לעצמה שאם היא וסורה יחזרו להיות חברות בקרוב, היא חייבת לגלות למה סורה נראית כל כך מנותקת מהסביבה, כל כך… עצובה. היא הניחה שאולי זה קשור ללילה ההוא, אבל זה נראה לה מוזר. אם היא עצמה לא ניתקה את עצמה מהסביבה אחרי המקרה ההוא, אז למה שסורה תעשה דבר כזה? סורה תמיד הייתה השמחה שבחבורה, זאת שעודדה את כולם, וחייכה בכל הזדמנות, והייתה כל כך מחוברת לכל האנשים שסביבה. מה השתנה? מצד אחד מימי הרגישה אשמה שהיא נתנה לחבורה שלהם להתפרק. אבל מצד שני, זה לא כאילו השאר התאמצו ועשו משהו כדי להציל את החברות ביניהם.
ארבעתם השתנו. התבגרו, גדלו, שינו סגנון.
"אני לא יודעת. אני צריכה לחשוב על זה. מה אתם אומרים שניפגש מחר בבית הספר ונדבר?" סורה שאלה.
"אני אגיד לכם מה נעשה. אם מחר אתם עדיין חושבים שאתם מוכנים ללכת עם זה הלאה," טאי הציע והעיף את מבטו אל הפתקים לשנייה, "ניפגש כולנו מחר בחצר האחורית של בית הספר בהפסקת הצהריים, סבבה?"
"כן, בסדר מבחינתי." מאט הסכים, מרוצה מהתפתחות העניינים. הוא ידע שהוא לא יכל לעשות זאת לבד, אלא רק עם השאר לצדו. הוא שמח שהוא לא היחיד שהראה עניין בנוגע לתעלומת הפתקים.
"אני מניחה שזה בסדר." מימי הנהנה בראשה לאט.
מאט טאי ומימי הסתכלו על סורה וחיכו לתשובה מאדומת השיער.
"אני… לא יודעת. אני אחשוב על זה. אוקי?" היא אמרה במשיכת כפתיים ומבט מתנצל.
"ברור." מימי חייכה חם.
"בטח," טאי אמר בחיוך מבין, "זה לא כל כך קל להחליט בכל מקרה."
"אוקי," מאט סיכם את המפגש בזמן שארבעתם קמו מתא הישיבה והלכו לכיוון היציאה, "אם אתם מרגישים שאתם לא מאה אחוז בטוחים בזה, אתם לא חייבים לבוא." הוא אמר ויצא מהגלידרייה.
"והוא אפילו לא אומר יום טוב," טאי אמר בשעשוע בעוד הוא, סורה ומימי עמדו לכמה שניות נוספות ליד הגלידרייה.
"הוא אף עם לא אומר יום טוב." מימי הזכירה לו בחיוך, "אני חייבת ללכת, אבל אני אראה אתכם בסביבה, טוב?" היא נפרדה מחבריה והלכה לכיוון ביתה. אחרי שאמרו להתראות, גם טאי וסורה נפרדו לשלום והלכו כל אחד לדרכו שלו, במקרה שלהם, לביתם.
***

סורה הוציאה את מפתח ביתה מחור המנעול ונכנסה בשקט לדירה הקטנה, חלצה את נעלי ההתעמלות הלבנות שלה והניחה אותם על שטיח הכניסה, כמו שהיא הייתה רגילה לעשות בכל פעם שנכנסה לתוך הבית. היא התכוונה להמשיך לחדרה בסוף המסדרון, אבל עצרה בעקבותיה כשראתה את דודתה יושבת על הספה בסלון הפתוח, מחכה לה.
"מה את עושה כאן, דודה ג'ני?" היא שאלה בהפתעה. סורה הניחה את תיק המעודדות שלה על שולחן הקפה הקטן והמשיכה לעמוד.
"אני מודאגת לגביך, סורה. אני עדיין לא מאמינה שאת מעדיפה לגור בחור הזה מאשר לבוא איתי ו-"
"אני כבר אמרתי לך, ג'ניפר", היא הדגישה את שמה של האישה המבוגרת יותר ושילבה את ידיה בעקשנות, "אני בסדר גמור כאן."
"אני לא מבינה. למה שתרצי להישאר פה, בעיירה הקטנה הזאת, מאשר לבוא איתי לעיר הגדולה?"
"כי טוב לי כאן. אני הנערה הכי מקובלת בתיכון, אני ראש נבחרת המעודדות. מה עוד אני יכולה לבקש?" בעלת השיער האדמוני ענתה לה, קולה מתרכך מעט.
"אני לא מדברת רק על זה. איך את יכולה לחיות כאן לבד?" דודה שאלה בעצב. ג'ניפר התרוממה מתנוחת הישיבה שלה על הספה הגדולה והתקרבה לאחייניתה, היא החזיקה את ידיה של סורה ואמרה בשקט, "אני יודעת שאת מתגעגעת לאימא שלך, גם אני מתגעגעת לאחותי. אבל את לא יכולה להישאר כאן רק בגלל ש – "
"אל תדברי יותר על אימא שלי." היא קבעה בקרירות והשתחררה מאחיזתה של ג'ניפר. היא התעלמה מדודתה והלכה אל המטבח הצמוד. בעודה מוציאה משקה מהמקרר הקטן היא ניסתה להתעלם מתחנוניה של האישה המבוגרת.
"את חייבת להבין, סורה. אני לא יכולה להשאיר אותך כאן לבד! ואני אפילו לא מזכירה את העובדה שלא סיפרת לאף אחד מה קרה! אפילו צוות בית הספר לא יודע! ואני הייתי טיפשה מספיק כדי להסכים למה שהצעת לי ולגרום להם לחשוב שאת גרה איתי. אני לא מבינה למה את לא מסכימה לספר לאף אחד שאימא שלך –"
"תפסיקי לדבר עליה כבר!" סורה התפוצצה. היא התחרטה מיד שצעקה כל כך חזק כשצפתה בפניה של דודה נופלות, והופכות לעצובות, כאובות ופגועות.
"אני מצטערת, ג'ני, אני… אני לא התכוונתי ל…" סורה ניסתה ליצור משפט אבל לא הצליחה להמשיך.
"את יודעת שהיא אהבה אותך מאוד, נכון?" דודתה לחשה בשקט, בקול שבור, "היא אהבה אותך כל כך. והיא לא סיפרה לך כלום על מה שקורה לה כי היא לא האמינה שזה באמת יקרה. היא רצתה להילחם כל כך חזק… לא בשבילה. בשבילך."
"אני יודעת," הנערה יכלה בקושי ליצור את המילים, "אבל זה לא משנה את העובדה שהתעוררתי בוקר אחד והיא כבר לא הייתה פה." ומפה היא לא יכלה לעמוד בשיחה הזאת יותר, "את יכולה להישאר פה אם את רוצה, לא אכפת לי." והיא נעלמה במהירות מהמטבח, נועלת את עצמה בחדרה שבקצה המסדרון.
"אוי, אלוהים, תעזור לי לעזור לילדה הזאת." ג'ניפר לחשה כמעט ללא קול בכלל. היא הסתכלה על המסדרון לדקה, שואלת את עצמה אם היא צריכה ללכת לחדרה של סורה או לא, אבל החליטה נגד זה. היא הנידה בראשה בייאוש ואמרה לעצמה שהכי טוב יהיה לתת לסורה קצת זמן לעצמה. אבל בנוסף היא החליטה שהפעם היא לא הולכת, אפילו אם סורה תדרוש ממנה ללכת, היא לא תלך.
הפעם היא לא עוזבת את סורה, לא כמו שהיא עשתה אחרי שכרמן הלכה מהם, הפעם היא לא הולכת עד שהיא תוכל לעזור לסורה, לעזור לה להחלים, להשתחרר מהעבר. אבל היא גם ידעה שזאת לא הייתה רק אימה שהכבידה על ליבה, היה עוד משהו. משהו שסורה לא סיפרה עליו.
היא רק קיוותה שמה שזה לא היה, זה לא היה כל כך נורא.