אליפות העולם לליטוף חתולים – חלק 1

אחי הקטן הוא ילד מוזר.
הוא אמנם לא מוזר בתור ילד, וגם לא באמת מוזר בתור אח. אבל יש לו ללא כל ספק את התכונה הכי מוזרה ברשימת התכונות המוזרות. קל לטעות ממבט ראשון, הוא נראה כמו ילד חמוד ונורמטיבי לכל דבר ועניין.
שיערו השטני תמיד מבולגן כאילו זה עתה התעורר, ועיניו תמיד קורנות באור מכשף. יש לו חיוך שובב כזה שמוציא אותו מכל צרה כמו כרטיס יציאה מהכלא במשחק מונופול.
גם הוא קורבן לנחישות נעורית ומחשבות מבולגנות כמו כל ילד בגילו. יש לו רצונות אימפולסיבים ומזג חם אבל יאמר לזכותו שיש לו קסם. קסם כזה שאליו הוא מאוד יתגעגע כשיתבגר.
אנשים לא היו מבינים אותי כהייתי אומר שהוא מוזר. ואז, היה עובר איזה כלב או חתול ברחוב והסריטה שלו הייתה מתבהרת לעיני כל. "אפשר ללטף?" היה שואל במלאכיות את בעלי הכלבים והם תמיד נענו בחיוב. גם הכלבים לא התנגדו. הוא היה רוכן ומלטף את הכלב דקה, ואז חמש דקות, ואז עשר דקות. לא היה ניתן לעצור את הילד הזה כשהתחיל. כשהוא מלטף הוא מלטף.
באיזה שהוא שלב זה כבר נהיה לא נעים. לא לבעלי הכלבים ולא לאף אדם אחר. הכלבים ואחי היו שקועים בעולמם שלהם וכל היתר סביבם יכולים מצידם ללכת לעמוד על הראש עד מחר.
לא רק כלבים נהנו מאצבעות הקסם שלו. גם חתולי רחוב מזדמנים, סוסים, אוגרים, ציפורים ומה לא. היה בלתי אפשרי לקחת אותו לאף מקום עם חיות. לא חווה. לא גן חיות. לא לשום מקום. הוא היה מסרב לעזוב עד שהיה מלטף כל אחד ואחת מהחיות בהישג יד. כזה מוזר הוא.
באיזה שהוא שלב, אני חושב שהיה בן שש, הוא יצא בהצהרה שהוא מסרב לאכול בשר. הוא אפילו כעס עלי למשך שבועיים שלא סיפרתי לו שזה עשוי מחיות. ניסיתי לשחד אותו עם שניצלים בצורת דינוזאורים וכנפי עוף וכלום לא עבד. הילד הזה היה ונשאר עקשן כמו פקק.
תמיד חשבתי לעצמי שלא יצא ממנו כלום. שהוא נועד להיות מנקה כלובים בצפארי עד שארית ימיו. וזה מילא, יש לו את החוצפה לגרור אותי לשגעונות האלו שלו! לעולם הייתי מאמין שאגיע לסיטואציה המביכה הזו. אני מרים את מבטי אל השלט הגדול התלוי בכניסה לאצטדיון הכדורסל. "ברוכים הבאים לאליפות הארץ לליטוף חתולים".

אני בוהה בכתוב כמו שיכור תמהומי. אילולא הייתי חולם הייתי מבין זאת מייד ומתעורר מצחוק. אם יש תחום שאני מבין בו זה חלומות. פעם חלמתי להיות אסטרונאוט, ואז ספורטאי, ואז אלוף העולם בדמקה סינית. בזמן האחרון אני חולם להיות סופר, כזה שכותב סיפורים שאנשים קוראים. כן, אני מבין דבר או שניים בחלומות. וזה, לצערי הרב, לא חלום כזה.
אני נאנח בעייפות ומשתלב עם ההמון הזורם בהשתוקקות אל תוך האצטדיון.
אחרי זמן מה אני מוצא את המושב שלי. הוא מוחבא היטב בין שני אוהדים מושבעים ומרוגשים למראה. האחד לבוש בצהוב מכף רגל ועד ראש. חולצה צהובה, כובע צהוב, נעליים צהובות ופסים צבועים של גועש על פניו. השני זהה לו במידת האהדה ל"ספורט" הזה, רק הוא לבוש כולו באדום. אה והם שמנים. כל כך שמנים עד שהמושב שלהם מאכלס רק פלח אחד של הטוסיק שלהם. הם מאותם אנשים שמתבקשים לשלם בעבור שני מושבים בטיסה. אני תוהה לרגע אם האוהדים של ה"ספורט" הזה אלימים כמו אוהדים של כדורגל. רק חסר לי שהשניים יתחילו לריב כשאני ביניהם. אני נדחק בין הגוש האדום והגוש הצהוב ומרגיש מייד את שכבות השומן שלהם עוטפות אותי. ממש כמו שמיכת פוך. אולי הייתי מוצא בקרבתם נחמה כלשהיא אם היה מזג אוויר קר, אבל עכשיו אמצע אוגוסט! בעוד רגע הם יתחילו להזיע ואז בכלל יהיה פה כייף.
אני סורק את רחבת המגרש בתדהמה. מעולם לא העליתי על הדעת מחזה מטופש שכזה.
עשרות עמדות פזורות לאורך ולרוחב מגרש הכדורסל והם ממוספרים לפי הסדר. על העמדות עומדים ושוכבים חתולים מכל הגדלים והצבעים, והם נתונים לדרגות שונות של אופוריה.
את החתולים מלטפים ילדים ובוגרים ברצינות כזו שלא תעלה על הדעת. לצד העמדות פזורים אנשים מעונבים שנראים לא פחות רציניים מה"ספורטאים" המלטפים. עיניהם נעוצות בחתולים המגרגרים ובאצבעותים של המתחרים. זה לא יכול להיות אמיתי.
"בדיוק ככה בארקלי! תראה לחתול הזה מה זה!" צועק באנגלית האוהד הצהוב משמאלי ואני מרגיש את עצמי נבלע עמוק יותר אל המושב. כעת יותר מתמיד אני מרגיש כמו נקניה לכודה בין שני לחמניות.
"בדיוק ככה אלברט! מאחורי האוזן השמאלית!" צועק האוהד באדום בהתלהבות מלחיצה. עיני משוטטות עד שאני מוצא את אחי הקטן. עיניו שקועות והבעתו שלווה אך אצבעותיו עובדות בלי נחת. החתול שלו נראה על סף איבוד נשמה מרוב עונג. קול סמכותי מכריז שנותרו עוד ארבעים שניות לתום הסיבוב האחרון. בו ברגע מזנקים האוהדים על רגליהם ומתחילים לצעוק קריאות עידוד. שני האוהדים מצידי ממש מרימים אותי איתם כאשר הם נעמדים. הם מוחאים כפיים בקול ואני מוצא הזדמנות להיחלץ משומניהם הטובעניים. כמה הקלה.
אני מפלס את דרכי בין האוהדים אל מדרגות היציע וממתין שם. כאשר נגמר סבב הליטופים אני מחליט לרדת אל המגרש ולשלוף משם את אחי הקטן. יש גבול לכל תעלול, והבדיחה הזו הגיעה לי עד כאן.
נדרשים לי כמה דקות ואני לבסוף מוצא את אותו מוקף בילדים בני גילו. כולם לובשים חולצות סגולות אחידות ונמצאים בעיצומה של שיחה קולחת על טכניקות הליטוף בהם השתמשו על החתולים.
"ג'וני!" קורא אחי כאשר מבחין בי מתקרב. "לא חשבתי שתבוא בכלל" אומר ונותן לי חיבוק גדול.
"כן… תספר לי על זה. בכל אופן, היה נחמד מאוד אבל עכשיו אנחנו צריכים ללכת" אני אומר ובו ברגע נשמע אותו הקול הסמכותי ממקודם לכן. "הגיעו התוצאות ואנחנו עומדים להכריז על המקומות הראשונים!" אני כמעט מלביש לעצמי סטירה על הלחי מרוב יאוש. "לעזאזל". אני מסנן בארסיות ולמזלי אחי לא שומע.
הוכרז שמו של המקום השלישי והוא עלה לבמה לרקע מחיאות הכפיים. אחריו המקום השני, שהתברר כבנו הצעיר של האוהד הצהוב. ולבסוף, למקום הראשון קראו בשמו של אחי הקטן. "שיא ארצי!" הצהיר הקול במיקרופון וקריאות ההידד נשמעו מכל עבר. אחי התנתק ממני ועלה לבמה כשחיוך מקועקע על פניו. אני מתבונן בו עומד שם כשכולם מוחאים לו כפיים בהתלהבות. הוא מקבל את הגביע המושקע לידיו ובקושי מסוגל להרים אותו מרוב כובד. "בנוסף! הנה הפרס הכספי של המקום הראשון… חמישים אלף שקל!" קורא הקריין ואני כמעט חוטף דום לב. חמישים אלף שקל? לא יכול להיות שהוא רציני. "וכידוע לכולכם, אלוף הארץ יסע לייצג את ישראל באליפות העולם. הפעם, האליפות תתקיים בטוקיו והיא תתחיל בחודש הבא. אז תעקבו בעניין אחר האלוף שלכם!" מחיאות הכפיים שבות למלא את האולם הגדול וחיוכו של אחי מתרחב עוד יותר. אני חושב שהוא מסמיק קצת, אבל קשה לראות מכאן. "האלוף שלנו מתחת לגיל שמונה עשרה… ולכן, הוא יאלץ לנסוע עם מלווה שהוא יבחר. אז אמור לי אלוף…" כעת הקול הנלהב פונה אל אחי במרכז הבמה. "האם אתה כבר יודע מי יטוס איתך?" אחי מהנהן ואז אומר דבר מה ללא קול. "מה אמרת? אחיך הגדול? הוא נמצא פה עכשיו?" אחי מהנהן ומצביע הישר לכיווני. "נהדר!" קורא הקריין בהתלהבות מוגזמת ומחיאות הכפיים מתחזקות פי כמה. "בו עלה לבמה אחיו של האלוף! הראה את פנייך!" אני מסנן כזו קללה שמזל שאיש לא שומע. לא יכול להיות שזה קורה לי. פשוט לא יכול להיות.