סתם סיפור.

זה סיפור שהיה אמור להיכנס לתחרות, אבל לא הצליח. החלטתי לשים אותו פה.

אני שומע את צחוקם של ילדי הגן, כלכך מתוק, חבל שהם כאלו מפלצות אכזריות. אם הם היו שונים אולי הייתי מתחבר איתם, אבל בכל זאת, מי לא יצרח כשהוא יראה עט מדבר ? לא, תנו לי לנסח את זה שוב, חי ונושם! טוב, הדיו זה מה שמחזיק אותנו בחיים, בעצם, ברגע שנגמר לעט הדיו, הוא מת, או מה שהם אוהבים לכנות 'מקולקל' אני לא מבין את המילה הזאת, את משמעותה, פעם יכולתי לשאול את חכמינו, אבל הם, כבר הלכו קורבן בידי אלה שאת שמם אסור להזכיר,והוחלפו בעטים צעירים, מלאי מרץ, והכי חשוב, דיו. כשיש טירוני עטים (אנחנו קוראים להם עטירונים) פגומים, שולחים אותם למשימות חילוץ, למשל, לפני כמה חודשים, לפי הספירה שלי, כמובן, הגיע עטירון צעיר, בשם 372, מלא מרץ, אבל טעות. בחדר ההיווצרות *למי שלא הבין – המפעל* הוסיפו לו יותר מדי דיו. איזה גורל אכזר… "גורל אכזר?" אתם בטח שואלים "למה אכזר? הרי אמרתם, יותר דיו – יותר חיים? לא?" אז זהו, שלא. אם אתה עטירון פגום שולחים אותך לחלץ את יקירינו ממעמקי המכלים הירוקים הגדולים. מצד אחד, אתה לומד להכיר את העולם ועובר חוויה שלא תשכח, אבל מצד שני, יש 99% שתמות. ככה זה. לכל טוש יש שם שמייחד אותו. 987, 528, מה השם שלי? השם שלי הוא 372.

אני יוצא מהמבנה הצפוף של כל עטי הגן. אני רואה שכמה מהילדים נרתעים ומתחיל להתגלגל. אני מחליט להתגלגל במעלה הרמפה שהותקנה במיוחד בשביל אחד המפלצות, אחד בשם שוקו. אני יודע את שמו מפני ששוקו הוא מאוד פופולרי בפינת הציור, במיוחד אני זה שידע, המיקום שלי במבנה השקוף שלנו היה בקצה, יכולתי לראות את כל מה שמתרחש בפינת הציור. שוקו היה ילד קבוע בפינת הציור. הוא תמיד בא וצייר כל-כך בעדינות שהעטים שהוא השתמש בהם יכלו לחיות כמעט לנצח. אני מגיע, ומתחיל להתגלגל במעלה הרמפה. משהו מסנוור אותי. אני מנסה להסתכל למעלה ולדעתי מפשל, כי מה שאני רואה זה כדור זוהר ענק כשאני מסתכל למעלה.