בדרך אל החופש – פרק 15

הרגשתי יד אוחזת בעורף שלי, עיניו של הארי היו פקוחות, ולפני שהבנתי מה קורה, הוא משך את ראשי אל שלו, ושפתינו נפגשו.
__________________________________

שפתיו היו לחוצות כנגד שלי, וידו החזיקה את ראשי קרוב אליו, לא נותנת לי אפשרות להתרחק. לחצתי את שפתיי אחת לשנייה, מסרבת לנשיקה הזו.
חבטתי בחוזקה עם ידי על החזה שלו, מנסה להשתחרר מאחיזתו. הרגשתי את שפתיו מתחילות לנוע כנגד שלי, ואז חשבתי לעצמי.. למה לא לנשק אותו בחזרה? הנשיקה הראשונה איתו בהחלט גרמה לי לשיכרון חושים, אז למה לא להרגיש את זה שוב? ואז זה בא אלי, כי הוא שבר לי את הלב! זה למה אני לא ינשק אותו בחזרה! הוא לא ישיג את מה שהוא רוצה ממני!
אני לא יודעת מה נכנס בי, אולי זה העצבים מזה שנזכרתי שוב במה שהוא אמר, אבל ברגע אחד שלחתי את ידי מאחורי גופי ואחזתי חזק במפשעה שלו, גורמת לו להשתנק ולפעור את פיו בתדהמה, ידו כבר לא על העורף שלי. ניצלתי את ההזדמנות הזו ועפתי אחורה ממנו, זוחלת ומתרחקת ממנו כמה שאפשר.

"מה לעזאזל אתה עושה?!" צרחתי עליו, מנגבת את שאריות הדמעות שהיו על פני כשחשבתי שאני פאקינג הרגתי אותו. עכשיו, אני מצטערת שהוא לא התפגר.
"מה אני עושה?? פאק, אשלי!" הוא התקפל לצורת כדור, ידיו מונחות על המפשעה שלו, פניו מעוותות מכאב. יופי, לפחות גרמתי לו לקצת מהכאב שהוא גרם לי.
"כואב שפוגעים בך, נכון?" פלטתי בציניות ובארס, קמה מהרצפה.
"אני מניח שזה מגיע לי .." הוא נאנח, גורם לי להביט בו. מה?? לזה לא ציפיתי… הבטתי בו שנייה נוספת בתדהמה, עיניו מביטות בשלי, גורמות לתחושת צמרמורת עזה לתקוף את גופי מכף רגל עד ראש. העיניים שלו כל כך מיוחדות… אשלי, צאי מיזה! ניערתי את ראשי, מנסה להעיף את המחשבה הזו מראשי.
"מגיע לך יותר מזה." מלמלתי בשקט והתרחקתי ממנו, עושה את דרכי אל הדלת.
"אני יודע." הוא אמר פתאום, גורם לי לקפוא במקום. הוא שמע אותי? הסתובבתי וראיתי אותו נעמד בזהירות, עדיין מקופל מעט מהעוצמה שבה אחזתי במפשעה שלו. "אני יודע שמגיע לי יותר מזה." הוא אמר, מביט בי בהבעה… מתנצלת? לא, בטח אני מדמיינת.
"איזה יופי, אנחנו מסכימים על משהו. עכשיו עוף לי מהחיים." נהייתי רגישה פתאום, ליבי פעם מהר יותר והרגשתי זיעה קרה נאגרת במעלה המצח שלי. אני לא אוהבת את ההשפעה הזו שיש לו עלי. אני שונאת את זה, אני שונאת אותו!.. אוף, על מי אני עובדת. אני לא שונאת אותו. עד כמה שאני רוצה.. אני לא שונאת אותו. אם הייתי שונאת אותו, לא הייתי נפגעת ממנו כל כך. הרי אומרים שאנחנו נפגעים רק מהאנשים שאנחנו אוהבים, לא?
"אשלי.. אני מצטער, בסדר? אני מתנצל על מה שאמרתי. לא התכוונתי לזה." הוא אמר לי בייאוש, כאילו באמת נמאס לו מכל המצב הזה בינינו.
"זה לא מעניין אותי. צא." שילבתי את ידי על החזה, מנסה להיראות קשוחה, למרות שבפנים הרגשתי כאילו סכר הדמעות שלי עומד להתפרץ בכל רגע.
"אש'.. אני-"
"אל תקרא לי אש'!" התפרצתי עליו. "רק חברים שלי קוראים לי ככה, ואתה רחוק מלהיות חבר שלי." אמרתי לו בזלזול, מבליעה חיוך מהעובדה שהוא אשכרה נבהל מההתפרצות הזו שלי.
"אוקי, אשלי! אני לא יכול יותר עם ההתעלמות הזו שלך. אני כבר מעדיף שתציקי לי ותרדי עלי ותסתמי לי את הפה עם היציאות שלך.. פאק, אני מעדיף הכל רק לא את השתיקה הזו שלך." הוא הניף את ידיו באוויר בתסכול תוך כדי דיבור. למרות שזה ניראה כאילו הוא באמת מתכוון לכל מילה שהוא אומר, לא יכולתי להרשות לעצמי להתרכך מזה. אני לא מתכוונת לבטוח בו שוב, לא משנה מה הוא יגיד או יעשה.
"אתה הרווחת את השתיקה הזו ביושר." אמרתי לו בשקט, מנסה להסתיר את הקול השבור שלי. יכולתי להבחין בהבעתו הכואבת כשהוא שמע את קולי. "זאת פעם אחרונה שאני מבקשת ממך, סטיילס. צא לי מהחדר."
"לא לפני שאת סולחת לי." הוא התעקש.
"לא סולחת. צא."
"תסלחי לי." הוא עקף את המיטה והתחיל להתקדם אלי.
"לא. צא." נשארתי במקומי, לא זזה אפילו סנטימטר.
"תסלחי."
"צא." הוא עמד מולי, קרוב. קרוב מידי.
"בבקשה, אשלי. אני מצטער. אני באמת, באמת מצטער.."
"צא."
"אני אף פעם לא מתנצל, בפני אף אחד. אבל אני מתנצל עכשיו בפנייך. בבקשה תסלחי לי. אני לא יכול עם המצב הזה בינינו. רע לי שאת ככה מבואסת בגללי ומבזבזת את החופשה שלך.."
"אל תחמיא לעצמך. אני לא מבואסת בגללך. עכשיו צא." החזות הקשוחה שאני מחזיקה מולו עומדת להתפוגג בכל רגע. אני מרגישה את הדמעות כבר בעיניי. מה הוא חושב, שהוא יגיד לי את הדברים האלה ואני יסלח לו? שהמילים האלה ישכיחו ממני את מה שהוא אמר?
"תעשי לי טובה, אשלי! תני לי קצת קרדיט, אני לא מפגר! את כל השבוע סגורה בחדר המסכן הזה יושבת ומרחמת על עצמך." פי נפער בתדהמה. מה נסגר עם הבן אדם הזה? ככה הוא מבקש סליחה? והוא עוד מצפה שאני יסלח?? "בסדר, אז אמרתי את מה שאמרתי, פאקינג ביג דיל! תתמודדי עם זה! את לא ילדה קטנה אשלי. בחיים יפגעו בך, והרבה. זה שאת היית חיה בבועה שבה כל אחד היה מפחד לזרוק לך מילה לא במקום זה לא אומר שבחיים האמיתיים אנשים לא ידברו אליך ככה! את כבר לא תחת ההגנה של הבית הלבן! ואנשים לא יהססו אפילו רגע אחד לפני שהם יפגעו בך. מה את מצפה, שאנשים ילקקו לך את התחת כמו המשרתים שלך? כי הם לא, וכדאי שתביני את זה מהר! זה החיים האמיתיים, אשלי. ברוכה הבאה למציאות המזדיינת שלנו!" הוא ירק את המילים הללו בעצבים, עיניו רושפות אש פתאום. הוא התנשם בכבדות, כנראה משטף הדיבור שלו עכשיו.
נותרתי קפואה במקומי, מביטה בו עומד מולי ובוחן את הבעת פניי. הדמעות פרצו להן מעיניי ברגע שהוא התחיל לצעוק עלי, גורם לי לאבד כל רסן שהיה לי.
"בניגוד למה שאתה חושב, אני לא תמימה." אמרתי בשקט, מסתכלת עמוק אל תוך עיניו, קולי לא יציב. "אני מודעת טוב מאוד לעובדה שפה אני צריכה לשמור על הגב שלי. הבעיה היא, הארי, שאני אמורה לשמור על הגב שלי מאלו שאני לא מכירה, מאלו שאני לא סומכת עליהם. אז תגיד לי אתה, איך אני אמורה להימנע מהסכין בגב, שהיא ננעצת על ידי מישהו שאני בוטחת בו?" הבעת פניו השתנתה מכעס להבנה. הוא נאנח בקול, מתקרב אלי ובתנועה לא צפויה, הוא לקח את ידי ואחז בה בין שתי כפות ידיו. לא מצאתי בעצמי את הכוחות להעיף אותו ממני, נשאבתי אל תוך עיניו הירוקות שהביטו בי, שחדרו אל נשמתי. להביט לו בעיניים, זה הרגיש כאילו כל העולם נדם מלכת..
"אשלי.. יצאתי אידיוט, אני יודע. ואני מצטער שפגעתי בך. לא ידעתי שאת בוטחת בי ו-"
"לא ידעת שאני בטוחת בך!?" קטעתי אותו, שטף של עצבים תוקף אותי פתאום. שלפתי את ידי מבין ידיו והתרחקתי ממנו. "אתה הראשון שאליו התחברתי, הארי! אתה הראשון שהכרתי פה מבין כולם! נכון, תמיד עיצבנו ועקצנו אחד את השני, אבל זה לא אומר כלום. אתה היית זה שהיה שם בשבילי שהייתי צריכה, וברוב טיפשותי בטחתי בך. אבל אל תדאג, למדתי את הלקח שלי." הפניתי לו את גבי והתקדמתי אל הדלת, פותחת אותה לרווחה. "יש לך מועדון ללכת אליו לא? לך תמצא לעצמך זונה ללילה. עוף מפה."
"לא לפני שאת סולחת לי." הוא לא זז ממקומו.
"חבל, אם תחכה שאני יסלח לך אתה תפסיד את הסטוץ שלך להלילה." אמרתי בציניות ובארס. יכולתי לראות חיוך מתנשא על שפתיו. "משהו מצחיק??" שאלתי בעצבים. מה הוא צוחק? אידיוט.
"לא.. פשוט.. התגעגעתי לירידות האלה שלך.. השקט הזה ממך כל השבוע הרג אותי.."
"תפסיק לדבר שטויות וצא מפה." אני לא מתכוונת לקנות את ההצגה הזו שלו. התגעגע עלק.
"את מיוחדת אשלי. ושאף אחד לא יגיד לך אחרת." הוא אמר פתאום, מתקרב אלי ונעמד מולי. "אני מצטער. ואני לא מתכוון לוותר עד שלא תסלחי לי. או לפחות עד שלא תתחילי להתנהג אלי כמו שהתנהגת לפני, עם כל העקיצות והירידות." עכשיו שהוא עמד כל כך קרוב, נאלצתי להרים את ראשי מעלה כדי לפגוש את מבטו. הוא היה גבוה ממני בראש בערך, ויכולתי מהזוית הזו להרגיש את נשימותיו הלא סדירות על פניי. הוא הרים את ידו, והזיז את הפוני שהסתיר מעט את עיניי. בלעתי את רוקי בקול, נשאבת אל תוך עיניו, מתמכרת למגע של ידו על פניי.. הוא רכן אלי, מצמיד את מצחו לשלי, ידו כעט לופתת את הלחי שלי, מקרינה אלי חום. עצמתי את עיניי, מתענגת על היד החמה שלו שנחה על הלחי שלי, על נשימותיו שהתערבבו עם נשימותיי… אשלי.. צאי מיזה.. לא.. אל תתני לו לנשק אותך… אבל.. אני רוצה.. למה למרות הכל אני עדיין רוצה?
"אני יכבד את ההחלטה שלך, לא משנה מה היא תהיה.." הוא לחש, גורם לצמרמורת עזה לעבור במורד עורפי. "אבל תדעי.. שאני באמת מצטער. מעומק ליבי.. אני מצטער.." הוא הפנה את ראשו ונשק לי ללחי השנייה, לוחץ את שפתיו כנגד פניי, גורם למקום לרטוט ולצרוב לנוכח מגעו. הוא הרחיק את פניו משלי והביט בעיניי המבולבלות. הוא תפס את פניי עם שתי ידיו, ונשק לי על המצח. שנייה אחרי זה, הוא כבר היה מחוץ לדלת, מותיר אותי עם יד אחת על הידית, והשנייה שמוטה לצד גופי.
מה לעזאזל הלך פה עכשיו?!