יומניה של נערה משועממת פרק 5 חלק ג' העלאה שנייה

טוב, אז דבר ראשון שוב תודה לכל המגיבות המדהימות שנותנות לי ביטחון, אני הפעם עושה קודם כל "מהפרק הקודם" ואז מתחילה את הפרק הנוכחי:
מהפרק הקודם: *ליאם*
… הוא הרים פתק שבו היו כתובים שני דברים; מספר הטלפון שלה והתקווה האחרונה שלי…
חלק ג'
*מיילי*
ברחתי הכי מהר שאני יכולה מהקרוון, הרי כבר ביצעתי את עבודתי בתור "המראיינת", אז יכולתי לברוח, כי חוץ ממספר טלפון לא השארתי לליאם שומדבר, אפילו לא תמונה או משהו שהוא יוכל לבנות ממנו מקדש או משו כזה…
-לאחר עשרים דקות נסיעה חזרה לאכסניה, בכניסה-
נכנסתי לאכסניה שוב, אנלא מאמינה שבאמת ברחתי מ'וואן דיירקשן' ולא רציתי להיות עם ליאמו, אהובי האחד והיחיד… "חדר מספר 213, בבקשה." אמרתי לפקידה בכניסה, היא עמדה מאחורי הדוכן שלה עם בגדים מסודרים, בטח קשה לה לעבוד ככה כל היום. "בבקשה." היא אמרה ועליתי למעלה, נכנסתי לחדר וסגרתי אחריי את החדר בפניקה. מיד הוצאתי שלושה דברים מהארון: תיק התפירה שלי, פולידין לחטא את הפצע ואת הטלפון הנייד שלי, לספר לסופי מה הרגע קרה לי!!!
עמדתי להתקשר לסופי, הרי הטלפון הזה הוא בינלאומי ואני יכולה להתקשר גם לחו"ל בלי לשלם יותר, אבל בשנייה שעמדתי ללחוץ על הכפתור של "Call", שזה התקשר למי שחייגת את המספר שלו, הופיע על המסך של האייפון מספר לא מזוהה, לחצתי על "לענות" (ערכתי קצת את השמות של המקשים בטלפון עם תוכנה מיוחדת שהורדתי אליו) והצמדתי את הטלפון לאוזני.
"הלו?" אמרתי בחשש, לא הבנתי מה פתאום מתקשרים אליי בשעה כזאת, השעה כבר הייתה בניו ג'רזי 23:47, לא הבנתי מי זה יכול להיות חוץ מגברת מרינלי, הרי שהיא לא מודעת לשעות בניו ג'רזי כי היא לא פה…
"מיילי?" קול מעט צרוד אך ערני ביותר, אפילו יותר מידי ומתרגש שאל בשמי.
"כן…. מי זה?" שאלתי, השתדלתי לבלוע את הלחץ העצום שהייתי נתונה בו באותם רגעים.
"את יכולה לחכות שנייה? אני כבר קורא לו." הקול אמר לי, לא זזתי ממקומי אבל הוא עזב את הטלפון וקרא בקול רם למישהו אחר לבוא לטלפון, כנראה לאחד מחבריו. לא נעתי, רק התיישבתי על המיטה ליד ערכת התפירה שלי ובקבוק הפולידין ועצמתי עיניים כדי להירגע, נשמתי עמוק והתכוננתי ללא ידוע.
*ליאם*
הארי קרא לי לטלפון, כנראה שמיילי ענתה לו לטלפון, נורא התרגשתי, אפילו שתכננתי מה לומר לה הכול ברח לי ברגע!
"הלו…?" אמרתי בביישנות, כל מה שעבדתי עליו הלך לקיבינימט!
היא השתנקה בהפתעה ולאחר מכן לחשה את שמי. "ליאם..? למה התקשרת אליי?" היא עשתה את עצמה לא מבינה, אני לא עד כדי כך תמים.
"כי השארת לי מספר טלפון ו… רציתי להזמין אותך." אמרתי לה, לא עבדתי עליה או משהו, רק רציתי לומר את מה שאני מרגיש, חוץ מזה שפדיחות לעצמי כבר עשיתי בקטע של השאלה המפגרת.
"להזמין אותי לאן?" היא שאלה, שמעו בקול שלה שהיא מאוד לחוצה ממני אז ניסיתי להגיע אותה טיפה.
"אני הולך עכשיו לנתק את השיחה ולסמס לך כתובת, " זאין הנחה אותי בסימנים ולחישות. "תגיעי לכתובת הזו בחצות בדיוק. להתראות." אמרתי וניתקתי את השיחה.
"כל הכבוד!" אמר לואי וטפח על גבי.
סימסתי לה כתובת, אבל זו לא הייתה סתם כתובת, אלא הכתובת של הווילה שלנו, שלי ושל הבנים.
*מיילי*
הוא ניתק את השיחה, 'מה הוא חושב, שאני פשוט יעשה כל מה שהוא רוצה? אז אם הוא חושב ככה הוא לגמרי צודק! אני חייבת לרוץ להתארגן' אמרתי לעצמי אחרי שהוא ניתק, שמתי פולידין על החתכים שהיו לי על הברך וחבשתי אותה בתחבושת נושמת, כזאת שעשויה מבד עם חורים קטנים כדי שהרגל לא תהיה חנוקה. הורדתי את השמלה הקרועה והנחתי אותה על המיטה בעדינות, תפרתי את הקרע ליד השוק והחזרתי אותה לארון כי היא לא הייתה מלוכלכת, רק קרועה.
נכנסתי לשירותים והחלפתי לטייצ שלושה רבעים שחור עם פרפרים בצבע לבן זוהר בחושך עליו, חולצה צהוב זוהר עם כתמים כתמים רנדומליים (אקראיים) בכל מיני מקומות, נעלי ספורט לבנות אפורות וסגולות, סירקתי את שערי החום בהיר ואספתי לקוקו גבוה במיוחד, שמתי את השרשרת עם שמי בכתב מחובר שקיבלתי ליום הולדתי ה19, נראיתי כאילו אני יוצאת לריצה כי לא רציתי להתגנדר יותר מידי, שלא יחשוב שבאתי רק בשבילו, אפילו שזה בדיוק מה שקורה. אני טובה בלסובב בנים על הזרת, וזה עושה לי את זה לגמרי שמה שאני עושה עובד עליהם!
לקחתי פונץ' (מין תיק קטן שקושרים למותניים ואפשר ללכת בלי להחזיק אותו) והכנסתי לתוכו את הנייד שלי, תמונה של ליאם שעושה לי מזל טוב ומפתח לחדר באכסניה, יצאתי מהחדר ונעלתי אותו עם המפתח.
הגעתי לכניסה של האכסניה, אמרתי שאני יוצאת והתחלתי לרוץ לכתובת שליאם שלח לי בSMS שכתב.
*ליאם*
פתחתי את הדלת הגדולה של הווילה, יצאתי מנה לבוש בג'ינס ירוק כהה שמגיע לי עד הברך, חולצה קצרה מכופתרת, אבל הפעם היא הייתה יותר עמידה בפני בנות חשקניות, כך גם אני ונעלתי לרגליי קרוקס שחורים, אלה כמו נעלי בית בשבילי, יוצא איתם לכל מקום ומסתובב איתם בכל חור. פתאום ראיתי בחורה עם בגדי ריצה מתקרבת, חשבתי שהיא סתם תעמוד על פניי ותמשיך, אבל גם החולצה שלה, חלקים מהמכנסיים היו זוהרים בחושך ובלי קשר לזה הרגשתי שאני מכיר אותה מאיפשהו. היא התקרבה עוד יותר אליי, אבל במקום לחלוף על פניי היא התחילה להאט וכשעצרה היא עמדה מטרים ספורים ממני, זו הייתה מיילי וחייכה אליי חיוך עוצר נשימה.
"היי ליאם, למה קראת לי?" היא אמרה מלאת ביטחון עצמי, לא הבנתי איך היא החליפה בגדים ובאה בהתראה כלכך קצרה.
"איך הספקת להחליף בגדים ולבוא בכל כך קצת זמן?" זה הדבר היחיד שאמרתי לה.
"באתי הביתה, תכננתי ללכת לריצה, אז החלפתי בגדים והסתדרתי, ואז אתה התקשרת. כבר הייתי בחוץ והייתי לבושה כמו שצריך, אז שיניתי כיוון ובאתי לכתובת הזאת. מה כלכך מיוחד בה?" היא שאלה וחיוך על פניה, לחייה היו אדומות מהקור, אז יכולתי לעשות רק דבר אחד.
"אני… מציע לך שתיכנסי." אמרתי לה בביטחון בלתי מובן, הצבעתי לכיוון הדלת ונכנסנו לווילה.
*מיילי*
נכנסנו למבנה, כנראה שזה בית של מישהו, הסתכלתי בתוך הקומה ולא היה אף אחד, ליאם הרים ראשו וקרא בשמות של זאין ולואי והם מיד התייצבו לפנינו.
"היי מיילי! מה את עושה פה?" לואי שאל, כאילו שהוא לא יודע… בנים הם כאלה ברורים ושקופים!
"אמממ…. ליאם הזמין אותי. מה קורה?" שאלתי כאילו אני לא מעריצה שרופה, אבל כל עוד ליאם לידי הוא מרגיע אותי.
"רוצה שוקו חם עם מרשמלו? הכנתי אותו לפני כמה דקות, אני משער שהוא לא הספיק להתקרר מאז." ליאם הציע לי וסימן לבנים ש"הולך לו"… גם את זה ראיתי, אדוני!
"בשמחה! כל עוד אתה הכנת, אז למה לא?" שאלתי וחייכתי לעצמי, זאין סימן לי "וי" עם האצבע שלו וחייכתי אליו חיוך מאוזן אחת לשנייה. ליאם מזג לשנינו בכוסות מזכוכית שוקו חם עם שני מרשמלו צפים בכוס של כל אחד, התיישבנו על כיסאות ליד שולחן המטבח ושתינו אותו בלגימות ארוכות.
"אז… למה בעצם הזמנת אותי לפה?" ניסיתי להיראות אדישה למדי, אבל חיוך קטנטן עלה על פניי וליאם קלט אותו וחדר אליי בעיני היפות.
"רציתי שנדבר," הוא אמר והתקרב לאוזני. "אבל אני לא רוצה שהבנים ישמעו. נעלה לחדר שלי?" הוא לחש באוזני הימנית והנהנתי בהסכמה, הייתי ממש מאושרת!
"בואי." הוא אמר, לקח ממני את כוס השוקו ועלינו לחדר שלו בקומה השלישית.
*ליאם*
עלינו לחדר שלי, אני החזקתי את שתי הכוסות בזמן שהיא פתחה את הדלת של החדר, הוא היה מסודר ביותר, יותר מה שהוא בדרך כלל והנחתי את שתי הכוסות על שולחן הזכוכית שנמצא בכניסה לחדר, בזמן שמיילי התפעלה מהסדר, שלא מתאים בכלל לבן טיפוסי ובעיקר לא לי! התיישבתי על הפוף הכחול שהיה ליד השולחן ולגמתי עוד שלוק מהכוס שלי, נתתי ביס במרשמלו וחייכתי אל מיילי, היא עמדה באמצע החדר וצחקה עליי, לא הבנתי למה.
"מה מצחיק?" אמרתי בתמימות והיא המשיכה להתפקע מצחוק בזמן שהיא מתיישבת על הפוף השחור לידי.
"אתה מצחיק, טפשון אחד!" היא אמרה והעבירה את האצבע שלה על השפה עליונה שלי והורידה ממנה שורה של בועות חומות ומתוקות. ליקקתי את השפה שלי וחייכתי אליה, היא ליקקה את הבועות מהאצבע שלה וצחקקה צחוק עצור.
"מותר לך לצחוק, אני לא ארצח אותך אם תצחקי או משהו." אמרתי בצחוק וצחוקה השתחרר והתגבר, הוא הדהד ברחבי החדר, שנינו התחלנו לצחוק והיא לגמה עוד שלוק מהשוקו ונגסה במרשמלו השני.‬
'אני חושב שעכשיו זה הזמן המתאים.' אמרתי לעצמי והתקרבתי אליה מעט עם הפוף.
"מייל, אני יכול לדבר איתך…?" שאלתי מעט בחשש, גם היא התקרבה אליי עם הפוף השחור שישבה עליה והסתכלה בעיניי החומות שהביטו בגופה המדהים והיפהפה, לא יכולתי לעמוד בזה יותר.
"ממתי אתה קורא לי 'מייל'?" היא שאלה וחיוך עלה על פניי, אפילו את הרגע הזה היא מצליחה להפוך למעלה חיוך. אבל בתוך לבי לא הייתי שמח בכלל, הייתי לחוץ מאוד והחשש גבר בכל שנייה.
"ממתי שאני רוצה! עכשיו תקשיבי, אני רוצה לשאול משהו רציני." אמרתי והמבט הרציני דחף את החיוך והשתלט על פניה היפות.
"מה אתה רוצה לשאול?" היא שאלה והחשש גבר והשתלט על כולי, לא יכולתי לומר שום דבר מרוב לחץ.
"ש… את יכולה לחכות פה שנייה?"
*מיילי*
הוא שאל והבעה שואלת עלתה על פניי, לא הבנתי מה הקטע ומה הוא רוצה מהחיים שלי. הוא קם בלי לחכות לתשובה ממני ויצא מהחדר במהירות, החשש התגבר על הרגשות ונשכבתי על הגב על הפוף השחור בחדרו של ליאם בווילה הענקית, בשעה 23:51 בלילה.
*ליאם*
ירדתי בטירוף למטה, לא היה לי אכפת ממיילי, אבל היה לי אכפת רק ממנה (המבין יבין וכל השאר שלא הבינו, תרדו אחרי סוף הפרק לרציתי להוסיף להסבר), ירדתי לזאין כי ידעי שהוא מבין ויוכל לעזור לי, אז ירדתי לקומה ראשונה ואחזתי בשתי כתפיו.
"מה קרה? למה השארת את מיילי שם? זה ממש לא בסדר מצידך!" הוא אמר וחייך אליי, הוא תמיד אומר דברים כאלה בצחוק ופעם אחת אפילו האמנתי לו.
לחשתי לו את כל מה שקרה ואת כל מה שאני מרגיש כלפיה, דיברנו עד לכמה דקות אחרי חצות ואז נזכרתי שמיילי עדיין בחדר שלי, אז אמרתי לזאין שאני חייב לך ללכת, אבל הוא הושיב אותי במקומו ואמר משהו כמו "אל תדאג אחי אני מטפל בזה…" והלך למיילי לחדר שלי, כנראה לדבר איתה….
הלך עלייייי!!!!!!!!!!!!!
*מיילי*
שכבתי על הפוף השחור בחדר של ליאם בשעמום גמור עד שרעש חריקה קל הקפיץ אותי, מיד קמתי מהפוף והתכוננתי למה שזה לא יהיה, אבל זה היה רק זאין שפתח את הדלת החורקת של החדר. "היי מיילי מה קורה?" הוא שאל וחייכתי אליו לסמן שהכול בסדר.
"תקשיבי אני רוצה לדבר איתך על משהו, זה קשור לליאם." הוא אמר ומיד התחלחלתי והותקפתי פחד.
*זאין*
"טוב, מה אתה רוצה לומר שקשור לליאם?" היא אמרה וניסתה להירגע, אבל ראיתי על הפנים שלה שהיא נורא לחוצה, היא בטח במתח בגלל שהיא די מחבבת את ליאם, אז משהו שקשור אליו זה פיצוץ בשבילה.
הסברתי לה את כל מה שליאם אמר לי, מילה למילה, בדיוק כל מה שהוא אמר שהוא מרגיש כלפיה והיא הקשיבה בסקרנות כשחיוך מתוק וקטן על פניה.
-לאחר חצי שעה של פטפוטים-
*מיילי*
"וואו לא ידעתי…." אמרתי לו, איך חשבתי שעשיתי עליו רושם רע?! הוא ממש מת עליי לפי התיאורים של זאין, וזאין הוא בנאדם אמין אז אני בוטחת בו שמה שהוא אמר היה אמת ולא שקרי.
"הוא ממש מחבב אותך והוא רצה להגיד לך את זה אבל הוא התבייש לומר לך כשכל תשומת הלב שלך מרוכזת בו ואת מסתכלת עליו, אז הוא שלח אותי…." הוא הסביר וחייכתי אליו.
"או יותר נכון אני שלחתי אותי…" הוא סינן וצחקק לעצמו. "אוי נו באמת! למה הוא כזה ביישן? אתה יכול לקרוא לו לפה בבקשה?"ש אלתי בנימוס ובמבטא בריטי מתוחכם יותר ממה שאני עושה בדרך כלל, הוא צחקק ואמר "כבר מגיע איתו, נסיכתי…" וסגר את הדלת לאחר שיצא.
*ליאם*
"נו כמה זמן כבר לוקח להם אני מקווה שהוא לא מפלרטט איתה או משו כזה… זה כל מה שחסר לי" אמרתי לעצמי, אף אחד לא היה בקומה הראשונה, הארי ולואי יצאו לקניות ונייל היה בחדר שלו וניגן בגיטרה שלו.
בדיוק שמעתי צעדים שקטים יורדים במדרגות, זה היה זאין והוא לא אמר כלום חוץ מזה שמיילי קוראת לי לעלות לחדר שלי למעלה. עליתי במדרגות אחת אחת בשקט מוחלט ופתחתי את הדלת בעדינות, ראיתי את מיילי יושבת על המיטה שלי ומחכה לי.
"זאין סיפר לי הכול." היא אמרה בזמן שהתיישבתי לידה על הסדינים המתוחים של המיטה. ידעתי שהוא הולך להגיד לה כל מה שאמרתי, והייתי מרוצה ממנו… יש לדבר הזה גם צדדים טובים!
"אני אוהבת אותך." היא אמרה והתחברנו לנשיקה מדהימה, ממש כמו בסרטים הכי ישנים ויפים שנוצרו.
"גם אני אוהב אותך…" רציתי לומר, אבל היא קטעה אותי בעוד נשיקה שמיתי ומדהימה,, כזאת שיכולה לבוא רק מנערה אחת: נערת חלומותיי, מיילי.