שלום, יפהפייה – פרק 24+25

~מנקודת מבטה של אלנה~

צעדתי לכיוון הבית קפה, מאס לי מלשבת ולבכות בבית על גבר שלעולם לא באמת אהב אותי, התמונות מהמגזין בהם אני רואה את הארי.. את הארי שלי.. מנשק ושתה עם בנות אחרות שבר את לבי, כיצד לכל הרוחות הוא מקעקע על עצמו קעקוע שכזה? הוא שבור?! הוא פגוע?! אני הקורבן היחידי כאן, הייתי קורבן ארור עוד מהרגע הראשון שהסכמתי בכלל ברוב טיפשותי להחליף את מלאני בזמן שחלתה, אילו והיא לא הייתה חולה.. אילו והוא לא היה חייב ללכת מכות.. כל זה לא היה קורה, רצף האירועים שהפגיש בינוני היה מהפנט וחסר צפיות, מי האמין שמיום שגרתי רגיל למדי אפוף סבל וריקנות אני אמצא את הקרן אור ליופי ולביטחון העצמי? אני אמצא את.. את החצי השני שלי, את ההשתקפות שלי.. אני אלמד מה זה לאהוב ומהו העומק שבאהבה, האם אי פעם אני אוכל להפסיק לאהוב אותו? האם אי פעם הסיוט הזה ייגמר? ולכל הרוחות, אלוהים אדירים.. הדמעות עמדו בעיניי וגרוני היה חנוק, למרות שאני כה כועסת על המעשה שביצע, איני יכולה שלא לחוש כיצד רעותיי בוערים, לבי מתכווץ בכאב מייסר וזה מחלחל לי כה עמוק, כמכה מענה מתחת לחגורה ואני נהפכת לפקעת אחת של עצבים.. ידעתי שהוא גם ככה עצמו ככלי שבר בדיוק כמוני, ידעתי על העבר שלו, גיליתי למה הוא היה מי שהוא היה, ומי שהוא עדיין.. רק רציתי להושיט לו יד ולמשוך אותו היישר מהעלטה, מהחושך שהוא חי בו אל האור.. רק רציתי לגרום לו לחייך ולשמוח, לחוש את מה שאני חשה לצדו.. את התחושה הבלתי ניתנת לשליטה הזו, התגעגעתי לכל דבר ודבר בו עד זוב דם, עד סף כוחותיי שגם מתפוגגים ממני.. התגעגעתי למגע של שפתיו על גבי שפתיי ולתחושה שבה אני חשה כה בת מזל ומוגנת בזרועותיו השריריות והחמות, אהבתי כל דבר בו עד כאב.. והסיפור שלו נגע בלבי, חדר אליו כה עמוק, הוא עצמו בלתי נשכח, כצלקת, כסכין החדה שבחדות שפלחה את כל גופי ונשמתי וגרמה לי לדמם מבפנים בכל חלקיק.. עצמתי את עיניי וכיווצתי את כפות ידיי הלחות לאגרופים, חשה כיצד דמי מתחמם בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, הקרקע התפוגגה מתחתיי וצווחה צווחת בראשי ומהדהדת בכל איבריי מדליקה את כל כולי.. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי והתחושה הזו הייתה כאגרוף בבטני.. אני אוהבת אותו.
נכנסתי לבית הקפה וחייכתי לכיוון אחד המלצרים, היו לו עיניים חומות ושיער זהוב קצוץ במיוחד, הוא היה שרירי וגבוה למדי, הרבה יותר ממני ובעל צבע עור מיוחד למדי.. יכולתי לומר שהוא נראה טוב, אך אף בן אנוש שבעולם לא ידמה לו, לאליל היופי והחן שלי, לאחד והיחיד שלי – להארי. כולם כנעל בית ישנה ומסריחה כשהוא נכנס.. ולפתע עצם המקום הזה חדר לראשי וזכרונות מלפני מספר חודשים פגעו בי והציפו אותי ברגשות ממורמים, תחושת המחנק חנקה את גרוני, כיצד נפגשנו כאן במקרה בבית הקפה, הוא שלם, אני כל רגע הייתי נבוכה ואדומה, הוא ספר לי פעם ראשונה שהוא אינו מסוגל לישון עם עוד מישהי באותה מיטה, אני ספרתי לו על הטעות שקרתה לי עם החבר לשעבר שלי.. שמאז אין לי אמון בגברים ואני מפחדת להסחף לדבר האכזר והאפל, הבלתי ידוע והמושך, בעל כה המון הרגשות העזים שנקשרים במילה אחת – אהבה.
אהבה.. נשמע כה פשוט, ארבע אותיות, ואלפי אכזבות.
"שלום, נעים מאוד, שמי אלנה שאנל". לחצתי יד למלצר.
הוא חייך אליי חצי חיוך ולחץ את ידי בחזרה בחום. "שלום מותק, אני אריק בראון, אז מה אני יכול להציע לך? כל דבר שרק תרצי רק תאמרי". קרץ לעברי, זקפתי גבה, האם הוא מפלרטט אתי בזה הרגע?
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ונעתי מצד אל צד בחוסר נוחות. "אממ.. התאמת, אשמח לעבוד כאן".
הוא נראה לרגע מאושר יותר מידי. "זה נשמע נהדר, באמת חסרה לנו מלצרית!". קרא בהפתעה. "התאמת שהיום זה היום החופשי של המנהל, אבל אני אחראי משמרת אז אשמח לתת לך נסיון ו.." לפתע הוא התקרב ולחש לאוזני. "להדריך אותך". נשק נשיקה קטנה.
התרחקתי ממנו בתוקפנות. "אל תעשה זאת שוב!". צעקתי עליו, אלוהים אדירים.. הוא הרבה יותר גרוע מהארי, רק לי יש מזל כה נורא שכזה עם גברים. "אבל אני אשמח לעזרה".
הוא משך בכתפיו. "בואי אחרי.." פלט וצעד לכיוון הבר.
"תודה רבה על ההזדמנות, אני מבטיחה לא לאכזב.." כל עוד זה יתן לי תעסוקה טובה מלבד לשבת ולבכות.
הוא הנהנן. "כן, ברור אין בעיה".

***

הלכתי בערב, היה מאוד חשוך בלילה הזה, בלי כוכבים או ירח.. רק אפלה מפחידה למדי שהעבירה צמרמורת לכל אורך גופי, השקט שצווח היה חד ומחשמל וגרם לקרביי ללהוט ולשריפה לבעור ברעותיי, לבי התכווץ בכאב והלם בחוזקה, כיווצתי את כפות ידיי לאגרופים הדוקים ונסתי להסדיר את נשמתי.. הרגעי לני, זה רק חושך.. נסתי להרגיע את עצמי אך השם 'לני' שהשתחל גרם לי לערער שוב בעצמי ולהחזיר אותי אלפי צעדים אחורה, אך זה תמיד היה כך עם הארי.. צעד אחד או שניים קדימה ואלפי צעדים אחורה, זה פשוט טראגי מה שקרה לי, מה שהחלתי לחוש אליו, לא הוגן, אני באמת חשה כחפה מפשע שנכנסה למגרש שלא שייך לה.. הוא עצמו יותר מידי טוב בשבילי, יותר מידי משוחרר, יותר מידי מסוכן.. אך דבר אחד ידעתי, שאם הוא יופיע, איני אשלוט בעצמי ואפול לרגליו. זה היה ברור שהוא היה החולשה שלי, העקב אכילס שלי, הדרך שבה הצליח ברק מבט אחד לגנוב את לבי… הדרך שבה אורות המועדון האירו את עיניו ושפכו על שנינו אור.. הרגע הזה ייחרט לעד בזכרוני ובלבי כאחד, הרגע המכשף והמהפנט ביותר בחיי.. חשתי ככלי שבר שרק מנופץ, מרסקים את כוחותיי האחרונים.. אוי,הארי… דמעות עלו בעיניי שוב, נשמתי עמוק, מנסה להדחיק זאת.. אך לשווא, אני חסרת תקווה.
התנתקי מכל העולם, מכל החברות שלי ובעיקר מהבנים.. כאב לי אך ידעתי שהם חלק בלתי נפרד מהחבילה הכבדה שנקראת הארי סטיילס, ועם יד על הלב, ידעתי שהדרך הכי טובה להתגבר עליו היא פשוט לשכוח ולזרוק כל דבר שקשור ולו במקצת אליו.. לא משנה עד כמה זה כואב וקשה, אני פשוט חייבת לתת ללב שלי לעזוב זאת ולהמשיך הלאה, אבל כיצד בדיוק אבצע זאת?! למחוק הודעה אחת וארורה איני מצליחה!
לפתע שמעתי צעדים הולכים בעקבותיי, הסתובבתי וראיתי שלושה בנים די גבוהים, היה לי קשה לזהות את טויי פניהם אך על פי מעיל העור ועשן הסיגריה יכולתי לזהות שלא מדובר בחבורה שכדאי לי לנשום את האוויר שהיא נושמת. לעזאזל, אלוהים אדירים.. למה זה תמיד חייב לקרות לי?
נסתי להתעלם מכך, אני רק הולכת רגל פשוטה למדי שהחליטה לבצע הליכה מהעבודה לבית, מה כבר יכול לקרות לי?
החלטתי לא לגביר את צעדיי על מנת לא להלהיט או לאתגר אותם ובמיוחד שלא למשוך תשומת לב, פניתי בפנייה של צד ימין ועברתי די במהירות את זוג מעברי החצייה, הם הלכו בדיוק באותה הדרך, כפות ידיי החלו במעט להזיע ודמי נזל מפניי, החלתי ללכת ישר בעלייה וכך גם הם בצעו, לבי הלם בחוזקה והיה נדמה לי שהוא נשמע למרחק של קלומטרים, בטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח ונסתי להשתלט על הצווחה שמהדהדת בכל תא, מערכת ואיבר בגופי.. שיט!
הגברתי את הקצב והחלטתי להתכיל אותם ולפנות לכיוון שמאל, יכולתי לשמוע את הצחקוקים והגיחוכים הבזים שלהם. "קדימה מותק, יש לנו את כל הלילה!". הם צעקו אליי ולפי טון דיבורם יכולתי להשבע שהם שיכורים עד הסף.
עצמתי את עיניי והאוויר נגזל מרעותיי.. "עזבו אותי.." לחשתי מנסה להשתלט על קולי הרועד, הלוואי שהוא היה יכול להיות מעט יותר חזק וגבוה..
"אנחנו לא נושכים, טוב נו.. אולי קצת אבל תאמיני לי שתאהבי זאת!" קרא מישהו אחר ויכולתי להשבע שהצעדים שלהם מתגברים ונהיים יותר ויותר מהירים, נהפכתי בין רגע לפקעת אחת של עצבים והקרקע נקרעה לגזרים מתחתיי, הפחד והכאב צבטו בי בחוזקה ופשוט לקחתי את רגליי ורצתי במהירות, הם לא פספסו זאת ורצו בעקבותיי.. לא יכולתי לראות דבר מכעט בחשכה האפלולית הזו, אך הייתי חייבת להמשיך לרוץ.. לא היה אכפת לי מה עומד לקרות, או עד כמה זה יותר יסבך אותי – הייתי חסרת ידיעה או כיוון מסוים, רק לברוח מהם בתקווה להגיע לביתי עד כמה שיותר מהר!!
"תסתלקו מכאן!". צווחתי עליהם ולא שמתי לב וכשלתי באחת הלבנים הבולטות במדרכה ונפלתי במקצת, הם קפצו מעליי וסגרו סביבי, חונקים אותי.. לוחצים עליי.. כולאים אותי.
דמעות עמדו בעיניי ורק התפללתי שנס יקרה והם ילכו מכאן, מדוע לא מגיע לי שקט? מדוע רק רוע חייב לרבוץ וללפות את חיי.. מאס לי מכך, מאס לי מהכול.. רציתי למות.
אחד מהם קרע את כפתורי מכנסי הג'ינס שלי במשיכה אחת והם נפערו לרווחה בכזו קלות בעת שהאחר פשט את ג'קט הבייסבול הכחלחל ממני, השלישי לטף את שערי והחל לנשק את צווארי, גורם לכל מערכותיי לדלוק ולכל סערות גופי לסמור.. דמי אמר שירה וחשתי שהעולם מחשיך ונודם מלכת.. הוא העביר יד מתחת לחולצתי, גולש אט – אט למעלה.. לא!
לפתע שמעתי רכב צופר, כולנו התבוננו בו.. הלב שלי התרסק והפסיק להלום, חשתי את מראהו שחדר לשלי בכל גופי.. הארי, זה הארי.
הוא יצא מהמכונית הכלל לא מוכרת הזו שנהג בה. "לני תכנסי למכונית עכשיו!". קרא לעבריי.
כיווצתי את שפתיי. "לא!".
"אלנה אני נשבע לך שמשהו רע יקרה אם לא תכנסי למכונית המחורבנת הזו עכשיו!". הוא צעק עליי וגרם לי לקפוא במקומי, באתי לסגור את כפתורי מכנסיי אך שלושתם עצרו בעדי ולפתו אותי. "אחרת את המועד, היא שלנו עכשיו.." קרא הראשון וחשתי כיצד העשן של הסיגריה גורם לי לקוצר נשימה ולגרוני לחנוק.."די.." לחשתי משתעלת ומתנפשת.
עיניו נקרעו לרווחה. "הורידי את הידיים שלכם ממנה עכשיו!!". הוא צווח עליהם ואש לוחמנית שתהרוג ותחרב הכול להטה בעיניו, היה שם משהו אחר בעיניים הללו..
"לא, אני לא חושב כך". לחש השני לאוזן שלי ולפני ששמתי לב הוא נשק לשפתיי בכוח, מתרסק עליי, מכאיב לי, הולם בי, צווח ושובר אותי מבפנים ומבחוץ.. ועוד לפני ששמתי לב הוא עף אחורנית ודם מלא את אפו ונזל על גבי חולצתו. "מה לעזאזל..?!" התנשם.
התבוננתי ברעד בהארי שנראה כל כך שונה, כל כך אפל, כל כך מרוחק, כל כך מושך, סקסי וגברי בטירוף.. היה לו מבט ששידר חושניות מחשמלת ומורטת עצבים, אשר פרקה אותי על נשקי ולקחה את נשמתי, אך גם היה סוד במבט הזה.. הוא היה עמוק. כל כך עמוק, יכולתי לטבוע אך גם לצוף במבט הזה שגרם לי לאבד את שיווי המשקל ולשכוח למספר רגעים מהפנטים את הסביבה שבה אני נמצאת.. לגמתי, שאפתי, חשתי את כל כולו הולם בי וחודר כה עמוק, מלהיט את כל מערכותיי וגורם לי להמשך אליו בדרך חסרת שליטה, הקרקע התפרקה מסביבי ודמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, לבי הלם בחוזקה ובטני התכווצה בכאב, גל של צמרמורת גלש בכל מורד גופי וגרם לכל סערותיי לסמור, קרביי בערו וכל שריריי התמתחו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים, אלפי הצלפות הצליפו והכו בי שוב ושוב, מראהו, הוא עצמו והלב שלו הכו בכל פיסת עור בגופי וגלפו אותי, ללא כל טיפת רחמים, ללא כל טיפת אנושיות.. הוא כל כך..- "תכנסי למכונית!!". הוא משך בידי וזרק אותי לרכב.
חגרתי וסגרתי את הדלת מאחוריי, הוא החל לתקוף את שלושתם… לסתי התחתונה נשמטה ורעדה, דמי נזל מפניי וזיעה קרה וחמה שטפה את כל גופי.. לא, לא, לא! הוא יהרג! זה מסוכן מידי, הם חזקים מידי, הוא רק אחד.. אמות אם אדע שיקרה לו משהו בגללי! מספיק ה… דמעות עמדו בעיניי שראיתי את הקעקוע שהיה כה ברור על גבי השכם שלו, BROKEN, מילה אחת ששקפה את שנינו.
בלי לחשוב, כיצר טבעי, כחלק ממני שאני, כאילו וזה בדמי, יצאתי מהכונית באומץ רב ונסתי לבדי להפריד את הארי מהם, לא יכולתי יותר לעצור את הדמעות, עד שאני פוגשת בו שוב זה חייב להיות כך?!
"הארי בבקשה תחזור למכונית!". צווחתי ונסתי למשוך אותו אך הוא היה כל כך בתוך המכות הללו, דם ירד משפתו התחתונה ומגבתו השמאלית, גם היה לו פנס אחד מתחת לעין.. לא, לא, הארי! רק אל תפגע, הפנים המושלמות שלו העשויות ללא כל חת הושחתו בגללי.. אני חייבת.. אני חייבת לעצור זאת עכשיו!
עמדתי בינהם נזכרת במה שתמיד מלאני למדה אותי, אחזתי לאחד מהם בכתפיים במבט מפלרטט למדי, מנסה לפחות למרות שהייתי בטוחה שכלל לא נראיתי מושכת בזה הרגע, הוא לפתע השתתק ולפני ששם לב הטחתי ברכייה במקום הרגיש שלו, בכל הכוח שלי, נלחמת למעני, למען הארי, למען שנינו.. כיצד בדיוק אפתר מהחבילה שנקראת הארי סטיילס.. אם גם אני חלק ממנה?
הוא השתנק בכאב ונפל על הרצפה. "חתיכת..-"
"סתום את הפה!". בעטתי לו בפנים עם העקב הקטן שנעלתי, התבוננתי בהארי שהטיח את שניהם על הרצפה, הוא התנשף ונראה רדוף. "הארי.." לחשתי, הוא התבונן בי וחבק אותי בחוזקה, עוטף אותי בזרועותיו, צורת גופנו כה התאימה האחד לשנייה.. ידעתי שנועדנו להיות יחדיו, שמה שמתחולל ביני לבינו נועד לקרות. "אני כל כך מצטערת.." לחשתי. סרקתי את טווי פניו. "אתה מדמם!".
"זה בסדר לני, איך את?!" הוא שאל בדאגה רבה וסקר אותי מכף רגל ועד ראש.
באתי לדבר ולהרגיע אך אחד מהם קטע אותי. "צריך בחורה בשביל שתגן עליך , נכון?" צעק עליו.
הארי הדק את אגרופיו. "אתה חתיכת שיט שכמוך!". צעק עליו ובא להכות אותו שוב אך מהרתי לעצור בעדו שוב, דאגתי לו כל כך, לא רציתי לראות אותו מדמם, נפגע, מסתבך, יש לו שם, הוא אינו עוד סתם אדם.. הוא אינו יכול להרוס את כל מה שבנה והשקיע למענו ולמען הלקה. "הארי, למי אכפת , תתעלם.. זה לא שווה זאת". נשקתי ללחי שלו, הוא קפא במקומו והתבונן בי, מלטף את הלחי שלי ונושק למצחי, עצמתי את עיניי מתענגת מהרגעים שאיני אשכח לעד. "למכונית". הצביעה על הגרותאה הזו.
נכנסתי במהירות וסגרתי את הדלת מאחוריי וכך גם הוא עשה, היינו קצרי נשימה שנינו ונסתי להקל את כל מה שקרה בזה הרגע אך ידעתי שזו משימה בלתי אפשרית.. בדיוק כמו להשקיט את הפרפרים שפרעו את בטני ואת לבי ההולם בחוזקה.
הארי התניע את הרכב והחל לנסוע. "אני מתכוון לכך, הכול בסדר?" שאל שוב בדאגה.
הנהנתי. "מה אתה עושה כאן בכלל?" שאלתי בבלבול.
הוא השתתק והעביר יד עצבנית בשערו. "הסתובבתי באיזור, הייתי רעב.." מלמל כמנסה להתחמק.
חשתי שאני חייבת לומר לו זאת. "תודה לך הארי". לחשתי. "על הכול, באמת".
הוא חייך אלי חצי חיוך והגומה שאני כה אוהבת רקדה לפניי שוב כמו פעם. "אמרתי לך, אני שלך". נשם עמוק. "מתי שתצטרכי אותי אני שלך".
עצמתי את עיניי מטה את ראשי לאחור, ערב הגלריה, החברה לשעבר שלו, הנשיקה, הרדיפה שלו אחריי עד לפארק והמילים היפות שאמר לי.. אלוהים, עברנו כה המון ביחד וזה כלל לא מורגש, הכול עבר לי כל כך מהר. "הסתבר שצדקת.." מלמלתי.
הוא צחק. "אני תמיד צודק!".
גלגלתי את עיניי, שנאתי שהוא מתנשא. "הארי… אני יודעת על הקעקוע שעשית". הצבעתי על הכתף שלו, הוא זקף את גבתו וחכה שאמשיך בשקיקה. "ואני פשוט לא מאמינה שעשית את זה!".
עיניו נקרעו לרווחה. "סליחה?" מחה. "למה.. למה את מתכוונת לעזאזל?!"
"למה אתה תמיד חייב לנסות להראות אותי באור שלילי, כאילו אתה הבחור הפגוע והשבור לב ואני סתם מגעילה.. להזכיר לך שלא אני גררתי אותך לדירה מושכרת שלקחת לשם כל אחת אחרת – אני מי שאמורה לקעקע את זה על הגוף שלי אבל אני מספיק מכבדת אותך בשביל לא לעשות זאת!". הגבהתי את קולי וחשתי כיצד האוויר יוצא מרעותיי, טוב לפרוק זאת.
"לני.." הוא פתח ומהר לתקן את עצמנו. "אלנה, אני לעולם לא אנסה או אחשוב אפילו להראות אותך באור שלילי, וגם אם אני אנסה איני אצליח לעולם.. את טובה מידי, את מלאך". הוא לחש. "אמרתי לך, לקעקועים שלי יש משמעות, יש להם סיפור מאחוריהם.. וזה לא רק קשור אלייך, זה קשור לכל החיים ההרוסים שלי.." הוא התנשם.
לבי התכווץ בכאב וגרוני היה חנוק ותמונות של ילד קטן בעל עיניים ירוקות גדולות ושער פרוע בעל פנים מאובקות רדפו אותי והכו בי בחוזקה, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי. "אני.. אני כל כך מצטערת, אתה צודק.." אני אוהבת אותך, אני מבטיחה לא לתת לך ליפול, רק אל תתן לי ללכת.. אל תוותר עליי, זה הכי קל, לכולם זה היה הכי קל וזה תמיד יהיה.
"זה בסדר". הוא העביר קצוות שער סוררת לאחורי אוזני. "אבל אני באמת ככלי שבר אלנה, אני בלילה נצחי, איני רואה עוד את התקווה או את הטעם לחיות.. בכל השבוע האחרון.. או השבוע לחצי שהיה כנצח למעני.. למדתי רק להעריך אותך, להעריך את המשמעות שלך בחיי, הראית לי את האור.. נגעת בי כמו שרק את יודעת נפשית ופיזית.. איני אמצא מישהי כמוך כל חיי, איני רוצה לוותר עלייך, איני רוצה לתת לך ללכת, איני יכול להרשות זאת.." הוא אמר בקול צרוד ועמוק שהדליק את כל מערכותיי בין רגע כמו כל הפעמים שהיו.. ממש יכולתי לשתוק ורק להקשיב לו כל היום וכל הלילה. "את היית הכול בשבילי, ואת עדיין.. כשאמרת לי שאת אוהבת אותי..שאת מאמינה בי.. שהכול יהיה בסדר.. אלוהים זה היה הדבר הכי מנחם בעולם, את יודעת כמה אני שומע ביום את שלושת המילים הללו? כמה שמעתי אותן בכל מהלך חיי? אך רק אתך הן היו בעלות משמעות, הרגישו לי אחרת.. אני רוצה אותך, אני מתגעגע אלייך".
אבל אתה כלל לא נראה או נוהג כך. "אתה בכלל לא נראה כך הארי, ראיתי את המגזין, אני חיה במאה הזו". ההפך – אתה נראה בדיוק כמו עצמך!
הוא נאנח. "אל תסתכלי רק בקנקן," והבזיק לעברי מבט. "בבקשה, תני לי הזדמנות, רק הזדמנות אחת ואחרונה ואני מבטיח, אני מבטיח לך שאני לא אאכזב אותך לעולם יותר.."
דמעות החלו לצנוח על גבי לחיי בזרם, המילים שלו נגעו בי וצבעו את לבי באלפי צבעים של תשוקה, כלהב מושלם, כחרב החדה שבחדות שפלחה את כל גופי וחדרה כה עמוק וגרמה לי לדמם מבפנים.. כמכה מענה ומתחת לחגורה פשוט התפרקתי על גבי החזה שלו. "למה עשית את זה? למה?" לחשתי.
"כי הייתי מפגר, לא האמנתי שמגיע לי שיאהבו אותי, לא האמנתי באהבה, לא היה לזה כל משמעות עבורי". הוא כרך את זרועו סביב כתפיי ורק קרב אותי אליו יותר. "אבל את גרמת לי להאמין בזה.. את גרמת לי להאמין בעצמי, שאני לא אדם רע, שאני יכול לתקן את העבר שלי, את הקרן אור שלי.. את לא יכולה לעזוב אותי, לא אחרי כל מה שעברנו ביחד!".
נשמתי עמוק, לעזאזל – עשי זאת לני! "עצור את הרכב.." לחשתי.
הוא החוויר. "את לא בורחת לי!". השתנק. "לא שוב!".
"עצור את הרכב, בבקשה". הבלעתי חיוך, הוא עצר באטיות. "עצרת?" שאלתי רק בשביל לוודא, הוא הנהנן, עצמתי את עיניי והסרתי את החגורה ממני, מטפסת עליו, אוחזת בפניו החבולות בין ידיי. "אני אוהבת אותך הארולד אדוארד סטיילס, כל כך". ונשקתי לשפתיו. "אני לעולם לא אעזוב שוב.. אתה חשוב לי מידי, אני מסוגלת לסלוח לך.. על הכול, איני יכולה לחיות בלעדיך זה קשה לי מידי!".
הצבע חזר לפניו, הוא הניח את ידיו על גבי הישבן שלי והצמיד אותי אליו ויכולתי לחוש כיצד אני משטחת על גבי החזה השרירי שלו. "את כל העולם שלי, את הלב שלי.. את לני שלי". הוא פלט זאת באיטיות כמתקשה לומר זאת וכל כך הערכתי אותו על כך, ואז הוא התמתח ושפתיו התרסקו על שלי.
***
"לני, תתעורי!". צעק הארי לאוזני.
הייתי עטופה בזרועותיו של הארי, גבתו הייתה חבושה וכך גם שפתו התחתונה, הבלעתי חיוך נזכרת כיצד נהג כתינוק אתמול בלילה כשנסתי בנואשות לטפל בו אבל לא וויתרתי, לא וויתרתי עליו.. ואני לעולם לא אעשה כך שוב.
כשאוהבים באמת, צריך לדעת לסלוח.. צריך לדעת לוותר ולהמשיך הלאה, כי לא משנה כמה המכה והפרידה כואבים, אסור לאבד את התקווה ולעזוב את האופל ולצעוד יחדיו לעתיד חדש ונקי יותר, בלתי היה נתן למנוע את הבלתי נמנע, הלב שלי דבר, הרגשות שלי דברו.. אומנם הוא אינו אמר לי שהוא אוהב אותי אך צמד המילים המועטות שלו ספקו אותי וידעתי שבנקודה מוכחשת בלבו.. הוא אוהב אותי.
אבל הייתי כל כך עייפה.. "לך. מכאן. אני. עייפה". פלטתי בארסיות והסתובבתי מפנה את ראשי ממנו.
"אלנה שאנל, אם את לא מתעוררת עכשיו אני מושך אותך בכוח מהמיטה הזו ואני מסוגל לזה!". צחק עליי מתחיל לקפוץ על המיטה וזה הזכיר לי את המלחמת כריות הקטנה והבלתי צפויה שלנו ממש יום לפני הפרידה הגדולה.
"הארי, תפסיק! אני ישנה". לחשתי בעייפות מנסה להגביהה את קולי ולצלול חזרה לשינה מתוקה.
"את ישנה כבר המון זמן!". קרא וירד מהמיטה.
נחרתי נחירת בוז, אין סיכוי. "מה השעה?"
"אחד בצהריים!". אמר והצביע על השעון הדיגיטלי והשחור שלו.. הספורות היו ירקות, לפחות משהו אחד ירוק בחדר הזה שכולו רק שחור כעורב, כלילה, ואדום כדם, כוורד.
השתמשתי בזרועות שלי והרמתי את עצמי מהמיטה בכוח. "באמת..?" מלמלתי.
"כן באמת, עכשיו קדימה הגיע הזמן להתעורר!". נשק במהירות לשפתיי.
ראית אותו באופן ברור עכשיו, הוא לבש חולצת טריקו ירוקה עם המספר 5 שכתוב עליה עם המילה : 'סטיילס' , הגוף שלו נראה לי כל כך שרירי וחזק יותר מאי פעם ואני חושבת שזה בגלל כל אירועי המכות שראיתי אותו כלול בהם.. למה הוא חייב להיראות כל כך מושלם ולעשות לי זאת בבוקר?
"את בכלל יודעת איזה יום היום?" שאל ונראה נרגש כילד קטן.
המראה הזה גרם לי לחייך..הארי, אהוב מתוק שלי. "אהה.. שלישי?" אמרתי כדרך אגב אך ראיתי שזהו אינה התשובה הנכונה שלה ציפה. "לא! כלומר כן. אבל זו לא התשובה שחפשתי, היום המשחק!". צעק והניף את ידיו גבוה. "ירלאנד נגד אמריקה, קדימה יראלד!".
אוי לא, משחק. "איזה משחק זה..?" שאלתי בזהירות מודעת לדבר הדפוק שהבנים מייחסים לו חשיבות והוא סך הכול – כדור.
"את צוחקת עליי אלנה! פוטבול!". ירה.
הנהנתי. "כלומר, פוטבול אמריקאי?"
הוא נראה מאוכזב קשות ממני והעביר ידיים בשערו. "אם לא היית מתוקה הייתי עוזב אותך בזה הרגע! כדורגל, אלנה, כדורגל!" הבהיר את המילה.
יצרתי צורת O עם שפתיי, לקחתי מספר בגדים שארזתי מהעצירה הקצרה בביתי מאמש ונכנסתי לכיוון חדר השירותים, ראיתי אותו רץ לכיוון הסלון ונראה נרגש מתמיד, גלגלתי את עיניי וחייכתי, בנים.
צחצחתי את שיניי ועשיתי מקלחת קצרה, יופי, וזה הבוקר שתארתי לעצמי שיהיה.. נפלא. אבל היי, זה עוד חוויה שלנו ביחד לפחות. התלבשתי במהירות וירדתי למטה.
נכנסתי לסלון וראיתי את הארי יושב עם קערות עמוסות בפיצוחים וצ'יפס. "הארי.. מה עשית?" לחשתי.
הוא הסתובב אליי כשפיו מלא בצ'יפס. "מה?" שאל בבלבול.
"אלוהים אדירים, ניקית את המטבח שלך או משהו כזה?! כמה אוכל אתה צריך?!" צחקתי והתיישבתי לצדו על גבי הכורסה, הערוץ שבו משודר המשחק כבר היה בפעולה.
"זה משחק כדורגל לני! את צריכה אוכל משחק!". הסביר לי ופתח זוג פחיות פפסי.
נאנחתי והתקרבתי אליו במקצת, מנסה להוציא מכך את המיטב. "בסדר, בסדר. מותר לי אחד?" שאלתי בנימוס.
הוא חייך חצי חיוך רך. "ברור מתוקה, קחי כמה שאת רוצה". הגיש לי את הקערית עם הצ'יפס וכרסמתי לי אחד, מנסה להבין מה בדיוק אני רואה. בסדר, אני יודעת מה זה כדורגל, אבל איני כל כך מבינה את החוקים ואת כל מהלך המשחק, כל מה שכביכול אני צריכה לדעת זה: כדור ברשת. נשמע טוב.
"שיט!!" צעק הארי והתרומם מהכורסה.
השתעלתי בדריכות והתבוננתי בבהלה ובהלם בפניו האדומות של הארי. "מה לעזאזל, הארי?"
"לא ראית זאת?!" שאל.
"לא! אני יותר עסוקה בלהיות בשוק!". פלטתי בייאוש, לקחתי את פחית הפפסי הקרה שקררה את אצבותיי ולגמתי בשקיקה, ונעתי מצד לצד. "אני בסדר. תודה ששאלת!". אמרתי בקול גבוה.
"מה לעזאזל קורה אתך?! קדימה, תרוץ! קדימה!" הארי נראה כעומד לצאת משליטה, בהמון מקרים זה היה יכול להצחיק אותי.. מסר לך הארי ולכל הבנים בעולם, השחקנים לא שומעים אתכם!
"מה קורה?" שאלתי מנסה להראות עניין.
"מספר חמש עשרה צריך לקחת את הכדור מהאמריקאי אבל הוא רץ ריצה איטית מידי!" נסה להסביר לי.
אני חסרת תקווה, אז רק הנהנתי בראשי.
הוא עמד ושרק במשרוקית הירוקה שלו, אוכל ברעש וצועק כל רגע, מצמצתי בעיניי.. לא יאומן עד כמה שבנים יכולים להכנס למשחק מפגר שכזה כמו ילדים קטנים. היו לו כל כך המון דברים אחרים בראשו, אבל אני די בספק אם הייתי אחד מהם בזה הרגע.
השתעלתי, משחק, אה? בסדר.. אני גם יודעת לשחק ולגנוב את היחס של הארי ולהראות לכל השחקנים הללו מי באמת יודעת לשחק טוב, התרוממתי מהכורסה מניחה את פחית הפפסי חזרה על גבי השולחן, התקדמתי לאחורי הכורסה נאבדת בדיוק מאחורי צווארו, התכופפתי במקצת והחלתי לרכך את אפי באוזנו.. מנשקת נשיקות קטנות לצווארו, כרסומים קטנים בכתף..
הארי נראה קצר נשימה. "אלנה, אני מנסה לצפות במשחק.." פלט.
כרככתי את זרועותיי סביב צווארו ובעט גלשתי מתחת לחולצתו מלטפת את חזהו החשוף והמוצק, לא מפסיקה מהייסורים שלי בנשיקות שבמורד ובמעלה צווארו.. הוא שלי עכשיו.
הוא השתעל ועכשיו הוא נראה חסר תקווה. "בחייך, לני. לא עכשיו". התחנן.
צחקקתי. "הארי, מותק.. זה לא נעים לך..?" לחשתי לאוזני ונשקתי לעורפו, במעט פושטת את חולצתו תוך כידי, הטבעתי את פניי בשערו המשכר והממכר לעוד והרכנתי לבסוף את ראשי על גבי הכתף שלו נושקת לקעקוע שלו.
"את חושבת שזה מצחיק?! בסדר!". קפץ והרים אותי מעל הכורסה גורם לי לפלוט צווחה קטנה. "זה לא הוגן.." לחש והחל לנשק אותי בתוקף. "אני גם ככה לא עומד לצפות כל כך במשחק הסתבר.. שאני אראה לך עד כמה מצחיק זה? את רוצה זאת? רק תגידי.."
הנהנתי, רציתי את הארי, כל כך רע. "קדימה מומחה לכדורגל עם גרון חזק מידי".
"את רק צריכה לבקש.." מלמל ונשכב מעליי.