Bound סיפור מתורגם על הארי סטיילס – פרק 2

פרק 2 – מוות
-נקודת המבט של קלסי-

הסתכלתי על טבעת האירוסין בידי השמאלית. זאת הייתה טבעת פשוטה עם יהלום באמצע עם יהלומים קטנים מסביב. לידה הייתה טבעת הנישואין שלי, טבעת פשוטה בצבע כסף. אני צריכה להיות עם שתי הטבעות כדי להפוך את הנישואים האלה ליותר רשמיים. הארי ואני חתמנו על המסמכים אז עכשיו אנחנו רשמית וחוקית זוג נשוי.

מוזר לחשוב שאני נשואה. כשהייתי קטנה תמיד חלמתי על החתונה שלי כדבר מדהים. כשאבא שלי מת הדבר היחיד שהטריד אותי היה מי יוביל אותי לחופה. הייתם מאמינים לזה? זה הטריד אותי יותר מעם מי אני עומדת להתחתן. אבל עכשיו זה כבר לא משנה, אני נאנחת ומסתכלת על שתי הטבעות.

לא הייתה חתונה וגם לא רציתי אחת. חתונה זה משהו שמח שרוצים לזכור לכל החיים וזה לא היה המקרה. אני לא מתחתנת עם בחור שאני אוהבת, אני מתחתנת עם בחור שאני לא מכירה. זה ממש שטויות לדעתי אבל אני חייבת לעשות את זה בשביל אמא שלי.

נאנחתי, לקחתי את הפלאפון שלי ונכנסתי לטוויטר. בזמן שגלשתי משהו תפס את עיניי וגרם להן להיפתח ברווחה. עברתי ממאתיים ומשהו עוקבים לשבעת אלפים עוקבים. איך זה קרה? וכשנכנסתי לדף שלי ראיתי שהוא מלא בשאלות מאנשים שאני לא מכירה בכלל.

"זה מהמעריצים" הארי אמר וגרם לי לקפוץ ממקומי. "אני מניח שהם מצאו את הטוויטר שלך."

"כן" אמרתי, נעלתי את הפלאפון ושמתי אותו על השולחן לידי. "דרך אגב מה אמרת למעריצים? עלינו? הם לא שאלו איך לא הזכרת אותי בככל לפני זה? ופתאום אתה מתחתן איתי?"

"כן לגבי זה" הארי אמר לאט. "אמרתי להם שהיינו בזוגיות סודית כבר כמה שנים. שמרנו על פרופיל נמוך והיית מגיעה לבקר אותי מחופשת."

"והם האמינו לך?" שאלתי בהפתעה. ההסבר ממש טיפשי ואני מופתעת שהם קנו את זה.

"הייתי ממש משכנע" הארי אומר בחיוך גאה.

אני מגלגלת את עיניי. "למה הסכמת לזה?" אני שואלת את השאלה שכל כך עניינה אותי בזמן שאני נשענת אחורה על הספה. "למה הסכמת להתחתן איתי?"

"לא הייתה לי ברירה" הוא אמר. "אמא שלי הכריחה אותי לעשות את זה. היא אמרה שאני ממש אשמח את החברה הכי טובה שלה. היא סיפרה לי מה המצב של אמא שלך ולא יכולתי לסרב." חייכתי חיוך קטן כששמעתי את ההסבר שלו אבל הוא נמחק מפניי כשהארי המשיך את דבריו " זה גם בונוס שאת נראית ממש טוב."

"חזיר" אמרתי ונעמדתי.

"לא יפה לדבר ככה לבעלך" הארי חייך ונעמד גם הוא.

כששמעתי את המילה בעל רעד עבר בגופי. לא אהבתי את איך שזה נשמע. הסתכלתי עליו, עיני הכחולות בוהות בעיניו הירוקות. "שבע מיליארד אנשים בעולם ואני נשואה דווקא אליך" אמרתי בעצבים, אני כבר שונאת אותו.

" אין צורך להיות כלבה גברת סטיילס" הארי אומר ומסתכל עליי.

"תקרא לי ככה שוב ואני ארביץ לך" צעקתי עליו. "יש לי חגורה שחורה בטאקוונדו ואני אשתמש בזה."

הארי מגלגל את עיניו כשאני עוברת לידו. "כלבה" הוא אומר בשקט אבל לא חלש מידי כדי שאני אשמע.

-נקודת המבט של הארי-

"אני לא יודע מה לעשות לואי" אני אומר בפלאפון לחבר הכי טוב שלי. "הכריחו אותנו לעשות את זה ועכשיו אין לאן לברוח."

לואי פשוט צחק. "מי אי פעם חשב שאתה תהיה הראשון מבינינו שיתחתן?"

"לואי" אני אומר "זה רציני."

"אני יודע אנ מצטער" לואי אומר והצחוק שלו קצת נרגע. "אבל אתה צריך להיות יותר סבלני איתה. אמא שלה מתה, ברור שהיא תהיה עצבנית."

אני נאנח "אני מתאר לעצמי איך זה יהיה כשהיא תמות" אני אומר ומסתובב בגינה של משפחת רוז.

"כבעל של קלסי אתה תהיה חייב לעזור לה" לואי אמר.

בעל. אני הבעל של הבחורה הזאת והיא אשתי. אני לא מאמין שאמא שלי הכניסה אותי לבלגן הזה ושסיימון וההנהלה נתנו לזה לקרות. אני יודע שקלרה חברה ממש טובה של אמא שלי אבל היא הייתה חייבת להציע אותי? את החופש שלי? עכשיו אני נשוי לבחורה שאני בקושי מכיר ואני כבר לא יכול לצאת ולבלות עם בנות כמו שהייתי עושה. עכשיו אני קשור לבחורה אחת. המחשבה הזאת קצת מפחידה אותי.

"זה לא הוגן" אני אומר ללואי ומסתכל על השמיים הכחולים של מיאמי. "אני לא רוצה להיות נשוי לה."

לואי צוחק. "איך נראה לך שהיא מרגישה?" הוא שואל ואני מדמיין את הגבה שלו מורמת. "לפי מה שסיפרת לי היא גם לא רוצה להתחתן איתך." ואז הוא הוסיף "תראה אתה לא הקורבן היחיד פה. שניכם לא רציתם להתחתן ופשוט נמשכתם לזה."

"זה לא נותן לה את הזכות להיות כלבה אליי" אני ממלמל וחושב על מה שקרה לפני כן.

שוב לואי צוחק "תן לה זמן להתרגל" הוא אומר "היא.." לפתע לואי נקטע.

"אמא" אני שומע את קלסי צועקת. "אמא לא! תתעוררי אמא! הארי!"

כששמעתי את קלסי קוראת לי ידעתי שמשהו לא בסדר. ניתקתי ללואי בלי להסביר ורצתי לבית לכיוון הקול של קלסי. עליתי במהירות במדרגות ועצרתי ליד החדר של קלרה, עיניי נפתחות לרווחה. קלסי בכתה ליד המיטה של אמא שלה. היא נענעה את גופה המת של קלרה ובכתה.

"אמא לא את חייבת להתעורר" הקול של קלסי נשבר בזמן שהיא ניסתה להעיר את אמא שלה. שיט.

רצתי אליה וראיתי את אמא שלה על המיטה, עיניה הכחולות סגורות. קלסי רעדה ובכתה ואמא שלי רצה אל תוך החדר.

"או לא" אמא אמרה ונעמדה ליד קלרה "קלרה לא."

אמא התחילה לבכות וקלסי הנידה את ראשה. "לא היא בחיים. היא חייבת להיות בחיים." היא אמרה והלב שלי נשבר. אני יודע שהיא הייתה מגעילה אליי לפני זה אבל היא הרגע מצאה את אמא שלה מתה על המיטה. ואני יודע שאני צריך להיות שם בשבילה עכשיו כי אני לא אסלח לעצמי אם אני לא אעשה את זה.

"הארי תוציא את קלסי מהחדר" אמא אמרה והסתכלתי עליה. היא בכתה והלב שלי נשבר עוד יותר. עמדתי מול שתי נשים שבכו והלב שלי נשבר כשראיתי את הפנים הכאובות שלהן.

הנהנתי והחזקתי בכתפיים של קלסי, מכריח אותה לקום. "לא" היא צועקת ומנסה לצאת מהתפיסה שלי. "תפסיק. אני לא יכולה ללכת. אמא בבקשה." היא לא מפסיקה לזוז אבל האחיזה שלי בה חזקה.

"קלסי" אמרתי בעדינות כשהיא לא מפסיקה לזוז, רוצה להתקרב לאמא שלה.

" לא היא חיה" היא בכתה "היא רק ישנה. אמא תתעוררי בבקשה."

"קלסי" אמרתי בקול רם יותר "תפסיקי.בואי לפה אהובה." אמרתי בעדינות.

קלסי המשיכה לבכות בקול רם עוד יותר. אמא בכתה בגופה חסרת החיים של קלרה בזמן שחיבקתי את קלסי. הלחי שלה הייתה על החזה שלי. הדמעות שלה הרטיבו את החולצה שלי אבל לא היה לי אכפת. חיבקתי את גופה הקטן בזמן שהיא בכתה וחיבקה אותי.

"אמא" היא לחשה לחזה שלי והמשיכה לבכות.

"יהיה בסדר" אמרתי והוצאתי אותה מהחדר.

קלסי עדיין בכתה בזמן שהלכנו לחדר שלה והתיישבנו על המיטה. "היא מתה" היא בכתה "אמא שלי מתה."

למרות שהיא הייתה כלבה אליי לפני זה הרגשתי ממש רע בשביל קלסי. אם זה היה קורה לאמא שלי אני לא יודע איך הייתי מתמודד עם זה. אני רק יכול לדמיין את הכאב שהיא מתמודדת איתו עכשיו.

כמה דקות אחר כך הבכי של קלסי הפסיק. ראיתי שהיא נרדמה. הנחתי אותה בזהירות על המיטה כדי שהיא תישן בנוחות. נשכתי את שפתי ויצאתי בשקט מהחדר וירדתי במדרגות.

כשהגעתי לסלון ראיתי את אמא בוכה וג'מה מנחמת אותה. התיישבתי מהצד השני של אמא ושמתי עליה את היד שלי. "יהיה בסדר אמא. אל תדאגי."

אמא הסתכלה עליי ושאלה "איך קלסי?"

"היא בכתה המון ואז נרדמה" אמרתי לה.

"זה נורא" ג'מה אמרה "לא ציפינו שקלרה תוותר כל כך מהר ועכשיו קלסי הרוסה."

"מסכנה" אמא אמרה "אני צריכה להכין את הכל להלוויה. והארי אחרי זה תיקח את קלסי ללונדון אוקיי?"

הנהנתי. "כן אני יודע."

"ובבקשה תהיה סבלני איתה" אמא המשיכה "היא בטח תהיה שבר כלי. זה יותר מידי בשבילה."

"אני יודע אמא" אמרתי ונשכתי את השפה התחתונה שלי "אני יודע."