The Undercover Nerd-סיפור מתורגם על הארי סטיילס-פרק 3

פרק 3

נקודת המבט של לונדון

מרסל היה כזה חמוד. הוא לא אמר כלום אלא פשוט יצא מהחדר. הפתיע אותי שלא פחדתי לדבר איתו כי אני מאד ביישנית. הנוכחות שלו נתנה לי ביטחון.

צחקתי לפני שעקבתי אחריו למסדרון כדי להגיע לשאר הכיתה. למרות ששנאתי ספורט ציפיתי לשעתיים הקרובות.

הייתי בדרך הביתה כשראיתי רנג'ר רובר (מכונית יקרה) שחורה בחנייה. אבל הופתעתי כשראיתי את מי שעומד להיכנס לאוטו. מרסל.

הוא לא נראה כמו בחור שיסע באוטו כזה. העיניים שלי נפתחו לרווחה כשראיתי את ג'ק והחבורה שלו מסתכלים על הרכב היקר. לקח לי כמה שניות להבין מה היה להם בידיים. אבנים. הפה שלי נפתח לרווחה. ידעתי שאני צריכה לעזור למרסל כי הוא ביישן אבל גם אני כזאת והם בטח ירביצו לי עד שאני לא יוכל לנשום. הצעדים שלי היו לא בטוחים ותהיתי האם לצעוק כדי שמרסל יבחין בהם.

למה הם כאלה ילדותיים? הם לא יכולים לגדול ולהבין שהם כבר מבוגרים.

נקודת המבט של הארי

זרקתי את התיק שלי לאוטו והלכתי לכיוון דלת הנוסע כשראיתי את הילדה מחלונות הרכב שלי. היה לה מבט מפוחד. חייכתי. ידעתי שאף פעם לא היה לה חבר ואולי היא מתאהבת בי.

התרכזתי בידית כשפתחתי את הדלת אבל המעשים שלי נקטעו על ידי צעקה של מישהו. הסתכלתי שוב על הילדה. לונדון היא זו שצעקה. העיניים שלה פתוחות לרווחה והיא הסתכלה על משהו מאחוריי. שנייה אחרי אבנים עפו עליי.

"פאק" קיללתי כשראיתי שישה בנים זורקים אבנים על האוטו שלי.

אני בטוח שלהורים שלהם אין כסף אפילו לחצי מהמחיר ששילמתי. כעס בעבע בי וחרקתי את שיניי. ידעתי שאני יכול לקנות עוד אוטו אבל זה היה המועדף עליי והראשון שקניתי לבד.

"או תראו את החנון מתעצבן" אחד מהם צעק וזרק עוד אבן שהייתה אמורה לפגוע בראש שלי אבל הזזתי את הראש והיא פגעה בחלון של האוטו.

רציתי ללכת ולהרביץ להם אבל הם היו שש ואני אחד. החברים שלי לא פה כדי לעזור לי אז חיכיתי שהם יפסיקו.

"תפסיקו" שמעתי מישהו אומר אבל זה נשמע יותר כמו לחישה.

הפתיע אותי שהם שמעו את זה. העיניים שלי עברו לילדה. לונדון עמדה שם מפוחדת. אולי זה לא היה רעיון טוב להגיד לחבורה הרעה של האוניברסיטה להפסיק. הופתעתי שהם בכלל הגיעו לאוניברסיטה כי הם מפגרים.

"תפסיק ג'ק" היא צעקה.

הקול שלה היה חזק יותר הפעם וכל העיניים הופנו אליה.

"עדיף שתלכי" לחשתי אבל כולם שמעו.

"או תראו היא מנסה להגן על החבר החנון שלה" אחד מהם אמר. אני מנחש שזה ג'ק כי ככה לונדון ראה לו.

"אנחנו לא חברים" הפרעתי להם מסתכל על לונדון שעדיין הייתה בשוק.

נקודת המבט של לונדון

מה?

"אנחנו לא חברים" המילים האלה בטח המילים הכי גרועות שמישהו יכל להגיד לי.

חוויתי בריונות כל יום אבל זה ממש פגע בי. אני יודעת שבקושי הכרנו אבל כשהמילים האלה יצאו מהפה שלו הרגשתי כמו כלום. כן כלום ולא שייכת לעולם הזה. ניסיתי להסתיר את הדמעות אבל הלחץ של הסיטואציה גרם לי להרגיש עוד יותר רע.

נעזרתי בכל האומץ שלי כדי לעזור למרסל והוא דחה אותי.

רציתי לעזוב אותו לבד גם ככה זה נראה שהוא לא צריך את העזרה שלי אבל מישהו גרר אותי.

"את מגעילה קדימה תגידי את זה תגידי שאת מגעילה קדימה" מישהו צעק באוזן שלי.

הדמעות נפלו על לחיי. הוא צדק. אני מגעילה ואף אחד לא רוצה אותי. הילדות שלי הייתה נוראית כי ההורים שלי עבדו כל הזמן אפילו בסופי שבוע. הייתה להם חברה משלהם אז הייתי לבד ומטפלת גידלה אותי. בריונות הגיעה לחיי כשהייתי בכיתה ד' והמשיכה עד עכשיו. הרגשתי בודדה. חשבתי שסוף סוף מצאתי חבר אבל אפילו חנון לא רוצה להיות חבר שלי. אני לא יודעת מה ההרגשה כשיש לך חבר טוב כי בחיים לא היה לי.

"תגידי את זה" הוא צעק אפילו חזק יותר. ידעתי שזה ג'ק.

"אני מגעילה" לחשתי והמשכתי לבכות.

נקודת המבט של הארי

הבחור הזה היה ממש מגעיל ללונדון. היא לא עשתה שום דבר רע. היא פשוט הייתה שם וביקשה שיפסיקו. אני לא מבין למה היא בכתה מה היא תינוקת. באמת המכונית שלי נהרסה והיא בוכה. דמעות לא יעזרו.

"אני מגעילה" לונדון לחשה ובכתה.

פעימות הלב שלי גרמו לזה שלי לזוז. לא הייתה לי הרגשה כזאת כבר הרבה זמן. בלעתי את הרוש שהיה לי בפה וראיתי את לונדון נלחמת במחשבות שלה. על מה היא חושבת?

זו הייתה הפעם הראשונה שדאגתי למישהו ופתאום רציתי לדעת למה היא בוכה.

הבחור טלטל אותה בחוזקה והרגשתי רע בשבילה. בחיים לא הרגשתי כל כך רע כלפי מישהו חוץ מכשהייתי באפריקה. היום שבו היינו בבית החולים וראינו את כל הילדים המסכנים האלה עם מחלות שיכולות להיות מטופלות בקלות אבל לא היה להם מספיק כסף לתרופות. עכשיו שוב הרגשתי רע בשביל מישהו. הבנתי גם שלונדון בעצם ניסתה לעזור לי.

פאק מה עשית סטיילס? שאלתי את עצמי.

"תעזבו אותה" צעקתי.

עיניה הבוכות של לונדון הביטו בשלי ואז הבחור סטר לה.

"תסתום" ג'ק אמר לי "תגידי שאת זונה. תגידי את זה." התשומת לב שלו שוב הייתה ללונדון.

נמאס לי מזה. נתתי למשקפיים שלי ליפול לרצפה משחק אותה כאילו אני לא רואה כלום.

"מישהו ראה את המשקפיים שלי?" בחנתי את הסביבה כאילו מחפש.

הם התחילו לצחוק. "תראו את החנון בוא ניקח את ההזדמנות הזאת להביא לו את המשקפיים שלו בחזרה כן?" ידעתי שהם צוחקים עליי כשאחד מהם התקרב אליי.

אני חייב להודות הוא נראה כמו נייל. שיער בלונדיני, עיניים כחולות אבל הוא היה גבוה יותר מהחבר האירי שלי. לפני שהוא יכל להרביץ לי בעטתי בו בנקודה החלשה והכתי את הפנים שלו חזק עם אגרופיי. האחרים שמו לב והכנתי את עצמי למכות אבל האמת שזה לא היה כזה קשה להרביץ להם.

עכשיו היה תורו של ג'ק. הרמתי את אגרופי כשהוא תפס את ידי ועזב את לונדון שעכשיו שכבה על הרצפה ביננו. חשבתי שזה יהיה הסוף כשהאגרוף שלו פגש את האף שלי. יכולתי להרגיש את הדם זורם מהאף שלי כשניסיתי להילחם בחזרה אבל ג'ק צעק כשהוא תפס במפשעה שלו ונפל על הרצפה.

"תמותי זונה" הוא צעק והבנתי שלונדון בעטה לו בביצים.

הוא קם וקילל לפני שעזב עם חבריו.

"זה לא הסוף" הוא צעק ונעלם.

ואו בחיים לא חשבתי שזה יהיה כזה קל.

הסתכלתי על הילדה שישבה על הרצפה ודמעות בעיניה. חייכתי והצעתי לה את היד שלי. היא לקחה את היד שלי ועזרתי לה לעמוד.

"האף שלך מדמם מרסל" היא אמרה לי "תודה" היא הוסיפה.

הסתכלתי על הרצפה כשאמרתי את המילים שלא האמנתי שאני יגיד.

"לא תודה לך" חייכתי. הילדה הזאת גרמה לי להתנהג מוזר.

אולי היא יכולה להיות חברה טובה….אולי טעיתי?