אין שם – הקדמה (חשוב מאוד לקרוא את הרציתי להוסיף לפני הקטע עצמו!)

"אראגון…" היא לוחשת, ולחישתה מגיעה אליו על אף אלפי הקילומטרים שהפרידו ביניהם.
"אראגון!" עכשיו קולה מתחזק.
"אולי אני לא מאוד זקנה לפי מדד בני האנוש אבל אני גם לא צעירה. הבת שלי כמעט בת עשר, ובקרוב יגיע הזמן שלה להיבחן.
אני מתגעגעת אליה, אראגון. אני מתגעגעת כל כך עד שלבי כואב. גם מרטאג מרגיש ככה, אפילו שלו יש פחות זמן להרהר בכך.
"הבטחת לי, הורג הצל, שכאשר יגיע הזמן תחזיר אותה ותשחרר אותה מהקסם שבו היא כלואה, הקסם שאני ביקשתי שתטיל.
"הבטחת לי, הורג הצל. ועתה עליך לקיים את ההבטחה…"
בשלב זה היא הפסיקה לדבר ודמעה אחת צלולה זלגה מעיניה ונחתה על הכר.
אראגון ניתק את הקשר בתחושת אשמה, הוא לא היה אמור לשכוח את מה שהבטיח ולא היה אמור לראות את מה שראה. באותו הרגע הוא הבטיח לעצמו שיעשה הכל בשביל להחזיר את הילדה מוקדם ככל האפשר.
הוא גישש במוחו אחר ברום, שנמצא באותו הרגע ישן במיטה. 'אני צריך אותך,' אמר במוחו וניתק את הקשר. לאחר מספר דקות הוא הופיע בחדר העבודה.
"כן, דוד?" שאל ברום, הוא לא היה רגיל שדודו קורא לו בשעות כאלו לחדר העבודה.
"ברום," גנח אראגון,
"מצא את הילדה, וקח אתך את מוד, אם היא תסכים. אני אצטרך את עזרתך כי ממרחקים כאלו לא אוכל להטיל את הקסם, הכוח שזה יצטרך יהרוג אותי, גם בעזרתה של ספירה.
תזכור! אלו המילים…" בשלב זה הנחה אראגון את ברום מילה במילה עד שזכר את כל הלחש בעל – פה.
"אתה מבין למה זה נחוץ, נכון?" שאל אראגון, וברום הנהן.
"אז לך! לכו! גרטיאם, עוף כמו הרוח ואל תניח לדבר להאט אותך! עוף מהר יותר מעיט צולל, עוף מהר יותר מנץ שעט על טרפו! אך אל תתיש את עצמך .
תשמרו על עצמכם, שניכם והביאו אותה אלי! בבקשה…" קולו נסדק כשנזכר בנאסואדה השוכבת לבדה, בוכה על הילדה שלא זכתה לגדל.
ברום הבין שדודו נמצא במצב רגיש, לכן יצא מן החדר ורץ לחפש אחרי קערה כדי שיוכל לשאול את מוד, שנמצא כרגע מחוץ ליער דו ולדנוארדן, אם תסכים להתלוות אליהם במסעם.