הדיאלוג שלו עם עצמו- סול איטר

דוקטור שטיין חייך לעצמו בהתרגשות נעלה.
הוא הרגיש את הרעב שבו נרגע, את המפלצת שבו שובעת.
לא להרבה זמן, הוא ידע זאת. אך המנוחה הקצרה הזאת מהתשוקה הבלתי נשלטת, הרוויה הריגעית הזאתי, היא הפכה את הכל לבסדר.
הו! מה זה? אה, הכבד. הוא אהב את הכבד, איבר נהדר לניתוח.
אם לוקחים חלק מהכבד, הוא גדל חזרה.
יש כאלה שאומרים שהמוח הוא האיבר הכי נפלא בגוף, אבל אם לוקחים את המוח וחותכים ממנו חתיכה- הוא לא יגדל אותה חזרה.
בנוסף, המוח אחראי על השפיות, מכאן שהוא אחרי גם על הטירוף, ומכאן שהוא לא עושה עבודה טובה. לפחות לא המוח של שטיין.
הוא גיחך לעצמו והמשיך לחקור את חלל הבטן.
הוא כל כך אהב את זה, את השעות הקטנות האלה בהן גילה ולמד כל כך הרבה. את השקט שבא עם הניתוח, אין יותר אין יותר ספיריט, אין יותר לורד דאת', אין יותר רעש. יש רק אותו, את מושא המחקר, ואת סכין הניתוח.
הוא העדיף אנשים מורדמים על פני ערים. כשהם היו ערים הם קישקשו ומלמלו על כל מיני דברים שבכל מקרה הוא לא הבין, אהבה, למשל. משהו טיפשי להחיד שספיריט אף פעם לא הפסיק לדבר עליו.
נכון, שטיין לא הבין אהבה, אבל הוא היה די בטוח שכשאוהבים מישהי מקובל -לא- לבגוד בה בכל הזדמנות אפשרית.
אנשים ערים מקשקשים על אהבה, הם מטיפים לו מוסר, הם מציגים לו שאלות שהוא לא ממש מצליח להבין.
והוא לא יכול לנתח שאלות כדי להבין אותן.
לאנשים מורדמים הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, הם מורדמים.
הוא מצא ניתוח גופות משמים, לחלוטין שואב את כל הרעיון מהביתור.
שטיין שנא לא להבין דברים, זה הוציע אותו מדעתו. דברים שהוא לא יכול להבין ובעיות שהוא לא יכול לפתור, אלו היו שני המרכיבים העיקריים של הרעש בראש שלו.
ושוב, הכל מתקשר חזרה להשתוקקות הזאת לניתוח.
איש טיפש מאוד אמר לו פעם, שלדעתו הוא רוצה לבתר בני-אדם כי הוא חושב שזאת הדרך היחידה בשביל מישהו כמוהו להבין אותם.
זה היה ספיריט. כמו שהוא אמר, איש מאוד טיפש.
לשטיין ממש נמאס מאנשים שמנסים לנתח את ההתנהגות שלו, הוא מנתח דברים, לא הם.
הם לא מבינים שהוא היה ככה מההתחלה.
מאז ומתמיד היה מטורף.
הקישן רק הוציא את זה החוצה.
זה היה החלק האהוב עליו בניתוח, הדיבורים, האבחנות. הכבד של ספיריט היה במצב גרוע למדי, והצביע על השתייה המופרזת שלו. בין אם בבלויו הפרועים בבית הבושת המעודן או בחדר שלו, בלילה כשאור כבוי. רק כדי שהוא יוכל ללכת לישון.
הוא ידע את זה בכל מקרה, אבל להבין את זה לפי הניתוח מילא אותו סיפוק.
זה היה החלק האהוב עליו בניתוח, השיחות החד-צדדיות.
הדיאלוגים שלו עם עצמו.