פאנפיק לילי וג'יימס \ פרק 16

ניסיתי לקום ממקומי בבת אחת, שוכחת מהמכה בצלעות, אבל כאב חד הזכיר לי זאת בבירור. פלטתי אנקה, ורכנתי קדימה כך שכפות ידיי נשענו על ברכיי.
"מה קרה?" ג'יימס הושיט לי את השרביט שלי שהיה זרוק על הרצפה. "הם עשו לך משהו?"
לא עניתי. הזדקפתי באיטיות, נושכת את לשוני, ונטלתי את השרביט. לחשתי כמה לחשי רפואה בסיסיים והכאב נפסק. נפניתי לצאת מהכיתה כשג'יימס פתאום הופיע מולי, גבוה ונחוש, וחסם את הדלת עם כתפיו הרחבות.
עיניו החומות ננעצו בפניי. "לילי, מה קרה פה בדיוק?"
לא היה לי זמן לסיפורים ולדאגות שלו. "צריך למהר, עוד רגע כבר לא נראה אותם במפה – " ניסיתי לדחוף אותו בחזהו כדי שאוכל לעבור, אבל הוא לא זז. לא שאני חלשה במיוחד, אבל בואו לא נשכח שהבן אדם משחק קווידיץ' מאז שהוא קטן. "ג'יימס!" קראתי במחאה.
"מה קרה לך בצלעות?"
הבנתי שאני לא אזוז מפה עד שאספר לו את כל הסיפור. "הם דחפו אותי לתוך הכיתה כשהייתי משותקת. בוא נגיד שהם לא היו עדינים במיוחד." כשראיתי שהוא עוד לא זז הוספתי, "אבל אני בסדר."
הוא המשיך לנעוץ בי מבט. "אדם שבוכה ככה הוא לא בסדר, למיטב ידיעתי."
הרגשתי שפניי מתחממות. "בכיתי קצת, מרוב לחץ. אל תהפוך את זה למשהו גדול."
הוא שתק לכמה רגעים, מביט בי. "בסדר. אז מה את מתכננת לעשות עכשיו? לרדוף אחריהם?"
בפיו זה נשמע כמו הצעה מגוחכת. אבל השבתי בהנהון.
"ואם תמצאי אותם, מה תעשי?"
"אני לא יודעת, אולי אגרור אותם לפרופסור – "
"אין לך תוכנית," הוא קטע אותי. "ואת עייפה, ועדיין כואב לך. והשעה כבר מאוחרת."
"ממתי שעה מאוחרת מפריעה לך?" הערתי בלעג.
הוא הניד בראשו. "לא לי. לך. ועכשיו אנחנו חוזרים למעונות." הוא סוף סוף זז ממקומו ויצא מהכיתה, ואני אחריו, די עצבנית עליו. לפני שעליתי אחריו במדרגות אמרתי, "ולמה שאקשיב לך? אני יכולה ללכת לרדוף אחריהם עכשיו."
הוא המשיך לעלות במדרגות, ושמעתי אותו צוחק צחוק חרישי. "איך בדיוק? המפה אצלי."
בתחושת תסכול עליתי אחריו לחדר המועדון, נועצת בגבו מבטים זעופים.

למחרת בארוחת הבוקר סיפרתי לרובי הכול.
"אני כל כך מצטערת, לילי," אמרה, והניחה את המזלג שבידה. "לא חשבתי שתסתבכי ככה…"
"זה בסדר, זה בכלל לא קרה באשמתך," משכתי בכתפי.
כל השיחה עברה בלחישות בינינו כדי שאנה או תלמיד אחר לא ישמע. אני לא יודעת למה החלטנו לא לספר לאנה. אולי כי לא היה לנו נעים להוציא אותה מהמקום הנעים שבו היא נמצאה – מריחת לק סגלגל על ציפורניה בעזרת השרביט, שלא יצא משום קו.

באותו ערב ישבנו אנה ואני בספרייה. ניסיתי לסיים את שיעורי הבית בתורת הצמחים, בעוד אנה זנחה את הספרים כדי לפתור תשחץ במגזין למכשפה.
"מה זה לחש לנעילת דלתות ומנעולים, עשר אותיות?"
"קולופורטוס," עניתי בהיסח הדעת, מדפדפת בספר, אחר העמוד המתאים. "מהם הסגולות של צמח הלברונום?"
"אין לי מושג," אנה נשענה על כף ידה. "אני רק זוכרת שהוא בצבע אדום-דובדבן. הביאו אותו לאימא שלי במתנה שנה שעברה."
הרמתי את מבטי מהספר כדי לגלגל עיניים לעומתה על העובדה חסרת השימוש. ואז הבחנתי מאחוריה בג'פרי מכתיף את תיקו ופוסע אל עבר הדלת. תקעתי את המרפק בצלעותיה, והתחלתי לארוז את חפציי במהירות.
"אחח, לילי, בשביל מה – ?"
קמתי והתקדמתי לעברו, מושכת אחריי את ידה של אנה, שעוד אחזה במגזין.
"היי," הודעתי על נוכחותי. אנה התנשפה לצידי, תוחבת את ספריה לתוך ילקוטה בזריזות.
הוא הפנה את מבטו לעברי ועצר בהפתעה. "היי לילי,"
"יש לך את הסיכומים בלחשים של שבוע שעבר? הייתי חולה והפרופסור אמר שהם יהיו במבחן הקרוב, אז תהיתי אם תוכל להשאיל לי אותם…" זו הייתה האמת. לא היה לי ממי להשאיל – כמו שהבחנתם, אנה ורובי לא בדיוק מצטיינות החודש. בואו נגיד שבהזדמנות הזו אלכוד שתי ציפורים במכה: גם שידוך לאנה, וגם סיכום טוב בלחשים.
"אה, כמובן. אבל הם בחדר שלי. אני הולך לשם עכשיו, אז את יכולה להצטרף אליי."
"נהדר, תודה."
ג'פרי החל להתקדם, ואנחנו בעקבותיו. פרט לקול פסיעותינו על רצפת האבן, הטירה הייתה די שקטה.
"אז מה, אתה תולעת ספרים כמו לילי?" אנה ניסתה לשבור את הקרח, והאיצה מעט את צעדיה כדי לצעוד לצידו.
ג'פרי העיף לרגע מבט מאחורי כתפו, אליי, שפתיו מתעקלות בחיוך. היה לי חשד קל שהוא מבין מה קורה סביבו. "ואיך הגעת למסקנה הזו?" שאל את אנה בשעשוע.
"אה, פשוט ישבנו בספרייה וחיפשנו מישהו מהשנה שלנו שנראה חכם מספיק בשביל שיהיה לו סיכומים מסודרים של השיעורים," ענתה במשיכת כתף, שנראתה לי מעט פלרטטנית.
"את מתכוונת מספיק חנון," אמר והאט את צעדיו.
"לא," תיקנה אותו אנה כשהגעתי לצידם. המשכנו ללכת, הפעם כששתינו משני צדדיו. "כשאני אומרת דברים, אני תמיד מתכוונת אליהם."
נעצתי מבט אלכסוני באנה. והנה צד אחר בה שאני זוכה להכיר.
"באמת?" הוא נראה משועשע למדיי. "אתן לא סתם מנסות להתחנף כדי שאהיה נחמד ואביא לכן את הסיכומים?"
"טוב – אה – " אנה צחקה במבוכה, והביטה בי, מחכה שאציל את המצב.
מכיוון שאני שקרנית איומה, חייכתי חיוך רחב והסטתי את השיחה לנושא אחר. סך הכל הלך לא רע בתור התחלה, ונתתי לג'פרי סיבה לחייך לאנה במסדרון.

למחרת, בדרכנו להפסקת הצהריים, לאחר שרובי הצטרפה אלינו משיעור רונות עתיקות אנה פטפטה על איזה ספר חדש שיצא, ובו לחשים שימושיים למכשפות צעירות.
"…ויש שם לחש שמעצב את הגבות לפי בחירתך – והם נותנים 20 דוגמאות שונות! ואפילו לחש שמסדר לך את השיער תוך שניות כשאת ממהרת בבוקר, וגם לחש לשפתון בכל הצבעים! שמעתי גם על לחש שעושה מניקור, אבל כמובן, זו רק שמועה – "
"אם את כל כך רוצה את הספר, למה את לא מזמינה אותו מכרך ודף?" שאלתי, בעיקר כדי להפסיק את שטף הדיבור שעשה לי כאב ראש קל.
"לא הבנת, לילי?" רובי חייכה חיוך ממזרי. "אנה חופרת על הספר הזה כי היא רוצה שיקנו לה אותו במתנה לחג!"
"לא נכון, רובי!" קראה אנה, מנידה בראשה בנחרצות. "זה פשוט שלא יספיק לי הכסף השנה גם למתנות וגם לספר הזה, כי הוא עולה 10 אוניות."
רכנתי לאוזן של רובי, ולחשתי בקול, כדי שגם אנה תשמע, "שנקנה לה את הספר כדי שתסתום?"
פרצנו בצחוק. ואז חשתי ביד שטפחה על כתפי. הסתובבתי אל עיניים חומות מחייכות. ג'יימס.
"את פנויה לרגע?"
הנחתי שזה בנוגע לאותו ערב שמצא אותי משותקת על הרצפה. באמת תהיתי מתי נדבר שוב. "אה – בטח." ואז פניתי אל רובי ואנה, שעצרו והביטו בנו בסקרנות. "תתקדמו, אני אבוא עוד רגע."
ג'יימס הוביל אותי אל מאחורי פסל מזדמן, שבו לא יוכלו לצוטט לנו, ואז הסתובב ועמד מולי. "בקשר לאותו ערב, חשבתי על זה, ו – "
"אנחנו צריכים לדווח על זה למישהו – לפרופסור מקגונגל, או אפילו לדמבלדור – "
"לא, לילי," הוא קטע אותי. "הדבר היחידי שהם יעשו זה לתחקר אותם, וברור שהם ימציאו איזה סיפור ואולי יקבלו עונש קטן על השוטטות אחרי כיבוי אורות, אבל אחר כך הם פשוט יהיו יותר זהירים בנוגע לפגישות שלהם, וזה יקשה עלינו לאתר אותם ולתפוס אותם."
"לתפוס אותם?" שאלתי בספק. "נניח ותפסנו אותם על חם מדברים על איזושהי פעילות של אוכלי מוות. מה אז?"
"קודם כל אל תשכחי שכבר תפסת אותם על חם, אז כבר יש בידינו כוח. אז מעכשיו רק נעצור אותם מלפעול, מבלי שידעו שאלה אנחנו. נדע את מקום ושעת הפעולה ונציל את מי שצריך להציל." אמר במרץ. "אמרת שהם מתכננים לעשות משהו בחופשת חג המולד, נכון?"
"האמת שהוא רק חשב על זה, זה עוד לא היה בתכנון," ניסיתי לצנן את התלהבותו. לא מצא חן בעיניי הכיוון שאליו זרמה השיחה.
"אוקיי, אז אנחנו נעקוב אחריהם ונשמע מה עוד הם מתכננים."
הייתה שתיקה קצרה שבה הוא הביט בי, מחכה לאישור.
"אני לא מרגישה לגמרי שלמה עם זה, ג'יימס," אמרתי לבסוף. "זאת אומרת, זה לא כאילו שחסר לך עכשיו עוד משהו להוסיף ללילות שלך, עם כל הקטע של הירח מלא…"
"אז מה עדיף, שקוסמים ומוגלגים יפגעו רק בגלל שהלו"ז שלי קצת צפוף?" אמר בכעס.
"לכן אני אומרת שצריך לספר למישהו, ג'יימס!" אמרתי בדחיפות. "אנחנו לא יכולים לקחת את כל האחראיות על הגב שלנו! אם נספר לפרופסור מקגנוגל, למשל, פחות אנשים יפגעו, כי היא תעזור לנו. רק תחשוב שאם מישהו יפגע נוכל להאשים רק את עצמנו שלא פעלנו יותר."
הוא תחב את ידו בתסכול ברעמת שיערו, ולראשונה ראיתי שהוא מהוסס, לחוץ. "אני לא בטוח שזה רעיון כל כך טוב – "
"רק בגלל שאתה לא מעוניין בעזרה ממורים?" שאלתי בלעג.
"זה לא העניין – "
"ברור שכן, אתה פשוט לא מוכן להודות בזה אפילו בפני עצמך – "
הוא נשם עמוק. הופתעתי כשהבנתי שהוא מנסה לרסן את כעסו. "בסדר. נלך היום למקגונגל. בסוף הלימודים. ניפגש בחדר המועדון."
ולפני שהספקתי למצמץ, הוא כבר הלך.