פאנפיק לילי וג'יימס \ פרק 20

"נו, כמובן!" רובי פסעה ברוגז ברחבי החדר לאחר שסיפרתי לה את קורות הצהריים. "אין בשבילו אופציה שהוא טועה! הוא צועק על כולם כאילו אנחנו טיפשים והוא החכם!"
שכבתי במיטה ובהיתי בתקרה. סיימתי את שיעורי הבית כשהגעתי לפני כולם אל חדר המועדון, כי דילגתי על ארוחת הצהריים, ולאחר מכן נשכבתי במיטה באפיסת כוחות כאילו עבר עליי יום מתיש, כשספר קריאה בידי, למרות שבחוץ השמש רק שקעה. את הספר זנחתי כבר אחרי מספר עמודים כשלא יכולתי שלא להבחין במבטים התכופים ששלחה אליי רובי מהמיטה שלמולי. ניסיונה העלוב להעמיד פנים שהיא קוראת באחד מהמגזינים של אנה היה כל כך לא רגיל עד שרציתי לפרוץ בצחוק.
"אין מה להיכנס לדיכאון בגללו, לילי," אמרה בטון יותר רך. "הוא סתם מגעיל. חתיך הורס, אבל עדיין דוחה ומגעיל."
"אני לא נכנסת לדיכאון בגללו," אמרתי ברוגז קל. לא הסתדר לי כל כך שמישהי שמכירה אותי רק כחודשיים תדע לזהות מה אני מרגישה. אבל בתוך תוכי ידעתי שיש בדבריה קמצוץ מהאמת.
"אז את לוקחת יותר מדיי ללב," אמרה, משוכנעת. "הרי את בסוף צדקת, נכון? אם לא היית מספרת לפרופסור מקגונגל, היינו קוראים על המוגלגים המסכנים ההם הבוקר בנביא היומי. הוא זה שצריך לחוש רגשות אשם על שצעק עלייך כמו טמבל."
התגלגלתי לצד השני של המיטה, כך שגבי היה מופנה אליה, בעוד עיניי מוצאות סדקים קטנים חדשים בקיר שלפניי. "בלי להעליב, רובי, אבל אני קצת עייפה." מלמלתי בעדינות.
"אה – כמובן," אמרה, למרות שזה כלל לא מובן שאלך לישון בשעה שש לפנות ערב. "אני אשאיר אותך לבד." והיא יצאה מהחדר, סוגרת את הדלת אחריה בשקט.
עצמתי את עיניי וניסיתי לא לחשוב על שום דבר. לא היה לי כוח ורצון לחפור ולהעמיק במחשבות מה שקרה, כי הדבר רק יעצים חתול שחור להיפוגריף עם גאווה פגועה. שיחה כעוסה לריב שיצא מפרופורציות. אבל לא יכולתי לעצור את המחשבות שהחלו להתגלגל בראש…
היו לנו עשרות שיחות כאלה בינינו, עשרות. בעצם, כמעט כל שיחה ביני ובין ג'יימס הייתה באווירה לא נעימה. הרי הריבים היו בשגרת יומנו – אני כי לא יכולתי לסבול את שחצנותו והעליונות שהפגין אל תלמידים צעירים ופחות מנוסים ממנו, והוא… אני מניחה שהוא צעק עליי בשביל להחזיר את כבודו שנשמט מידיו מול הקהל שבדרך כלל היה בסביבה כשהוכחתי אותו. אבל היה לי קשה להתעלם מהעובדה שאף אחת מהשיחות האלו לא השאירה אותי בתחושה כמו עכשיו.
בראשי צף זיכרון נעים שהתרחש לפני מספר ימים. בסיום הסיור הלילי הקבוע שלנו כמדריכים, ג'יימס ואני המשכנו בסיור ביחד עוד כרבע שעה, והפעם סיירנו באזור המרתפים – שם, כאמור, נמצא חדר המועדון הסלית'רני, וסביר להניח שאוכלי מוות צעירים ייפגשו באזור. במהלך השיחה הקלילה בינינו (השיחה הנדירה הזו קרתה רק מפני החוסר נוחות שחשתי על ההתוודות שלו בקנאה בחברות שלי עם ג'פרי), מצאתי את עצמי מחניקה צחוק מאחורי כף היד, כדי לשמור על השקט במסדרונות, וזה למרות שנדמה שהפעם כלל לא ניסה להצחיק או להרשים אותי. הוא דווקא התנהג בטבעיות, בלי כל ההקנטות שנהג בדרך כלל לשלח בי, והתבדח אפילו על מגרעותיו. משהו התכווץ בתוכי כשנזכרתי בצחוק המדבק שלו.
טמנתי את פניי בכרית. אולי כי הטונים עלו, והגענו לפסים אישיים. אולי הכל התפוצץ פתאום כי היינו לחוצים ועם לילות ללא שינה בגלל המעקבים אחר פגישות של אוכלי מוות צעירים. ואולי כל הדברים הקטנים ביחד, שהצטברו לגוש עצבני ומיואש מהמצב שכל אחד רצה כבר לשחרר מעצמו.

—————–

מצמצתי בעיניי בערפול. כשהעפתי מבט בשעון הכסף שעל פרק כף ידי, הייתי בטוחה לרגע שלא קראתי נכון. המחוגים הצביעו על השעה 05:22. חשתי כאב קל בגבי, מהשינה המרובה. אחת-עשרה שעות שינה רצופות.
כשהבטתי בחלון החדר, יכולתי להבחין שבחוץ השמש רק החלה לזרוח, ושיירי צבע הלילה השחור עוד שלטו בשמיים ביד רמה.
התיישבתי במיטה והתמתחתי מעט. לא היה טעם להישאר במיטה, כי כלל לא חשתי עייפה. לאחר שהתארגנתי בשקט כדי לא להעיר את אנה ורובי שנמו מאחורי הכילות הארגמניות במיטתן, נטלתי קלף, דיו ונוצה וירדתי במדרגות אל חדר המועדון הריק, שבה אש פצפצה באח לקראת דעיכה סופית. התיישבתי בכורסה לצד האח ונפנפתי מעט בשרביט כדי להגביר את האש, שלא אקפא מקור. בהיתי זמן מה בלהבות האש המתפצחות ורוקדות עד שבראשי הושלם נוסח המכתב לאמי. סיפרתי לה הכל, החל מגילוי אוכלי מוות לעתיד בהוגוורטס ועד מעשיי שגרמו לג'יימס להתעצבן עליי סופית, וכתוצאה מכך גרם לי לכאב עמום בחזה בכל פעם שחשבתי עליו. אני בטוחה שהיא תבין, גם אם היא לא מעורה בכל הנוגע לעולם הקוסמים. היא בטח תדע לעוץ לי את העצה הנכונה מה לעשות מכאן והלאה. וגם אם לא, לפחות יכולתי לפרוק בפניה קצת. לבסוף שאלתי לשלומה ולשלום אבא ופטוניה, וביקשתי שתכתוב לי על האירועים המעניינים אצלם, למרות שזכרתי שבפעם האחרונה שביקשתי זאת ממנה היא כתבה לי על האירוויזיון המוגלגי ועל איזו חתונה משמימה של בת דודה רחוקה. גלגלתי את הקלף ויצאתי מחור האישה השמנה, שהגיבה בפליטת נחירה קטנה מתוך שינה ליציאתי.
הלכתי בצעדים שקטים במסדרונות הטירה המנומנמת. בדרכי לינשופייה נתקלתי בפיבס, שתכנן את המתיחה המתוחכמת הקרובה שלו – שפיכת קסת דיו שלמה על כל תלמיד ופרופסור שירד במדרגות היורדות אל האולם הגדול, שזה פחות או יותר – כולם.
"כמה מתוחכם, פיבס," הנדתי בראשי בהערכה צינית. "חשבת על זה לגמרי בעצמך?"
פיבס בתגובה שפך על בגדיי קסת דיו מלווה בנפיחה גסה. גלגלתי עיניים והסתלקתי משם, מנקה תוך כדי את הכתמים השחורים שהשאיר על חולצתי. במלמול לחש הניקוי האחרון, שמעתי קולות מהמדרגות שמולי. עצרתי במקום כדי להאזין.
מישהו פיהק פיהוק ארוך. קול אחר מלמל, "כשנגיע לאישה השמנה, תולעוני, עשה טובה ותפהק את הפיהוק הכי גדול שלך. אולי בדרך גם תבלע אותה. ואז סוף סוף יחליפו אותה באחד יותר צעיר, יותר מגניב – "
" – ויותר שיכור, ככה שנוכל להיכנס ולצאת בלי חקירות מפגרות מהאישה הדבה." קולו של ג'יימס ציין בעייפות.
חזרתי על צעדיי בשקט. לא היה קשה לנחש מי היו השלושה שחזרו בזריחה ושאת קולותיהם המוכרים שמעתי מדי יום. לא רציתי לפגוש אותם – לא בשעה הזאת, ובמיוחד לא לפגוש א ו ת ו . לא הייתי מספיקה לחזור על עקבותיי ולעבור במסדרון בזמן, לכן העפתי מבט נואש ומהיר מסביבי. כמה רגעים לפני שראשם הציץ מהמדרגות, התחמקתי מאחורי שטיח קיר חום-אדמדם מאובק שניצב בסמוך.
אבל אז שמעתי את קולו של ג'יימס שעלה על טון שיחתם הישנוני אומר, "רך-כף לא ינשוך אותך, לילי. אין לך סיבה להסתתר. אלא אם כן את לא רוצה לפגוש אותנו?"
הסטתי את שטיח הקיר בהפתעה. ענן אבק נשף בפניי, ונכנס לגרוני. השתעלתי במבוכה. "איך ידעתם שאני פה?"
"יש לנו מפה." ג'יימס הצביע על הקלף שבידו בחיוך קל.
הנהנתי ובחנתי אותם. עפעפיו של פיטר היו כבדים והוא מצמץ באיטיות, כאילו ניסה לנצל כל רגע שבו עיניו היו עצומות, ואת עצם הלחי הימנית של סיריוס עיטרה שריטה קטנה ואדומה, שיכולתי לנבא שתגרום להרבה שאלות מודאגות מכמה בנות בהוגוורטס.
"למה את ערה בשעה כל כך מוקדמת? נזכרת שיש לך שאלה חשובה לשאול את פרופסור סלגהורן למבחן הקרוב?" גיחך סיריוס.
"נורא מצחיק." גלגלתי עיניים לעברו, ונפנפתי במכתב שבידי. "הלכתי לינשופיה."
ג'יימס קימט את מצחו ונעץ מבט בידי. "מה כתוב במכתב?"
הרמתי גבות. "לא עניינך."
הוא הניד בראשו בחיוך עצוב. "לא התכוונתי להיות חטטן. פשוט לא מומלץ לספר לאנשים על המעקבים שלנו בלילה, כי כל המכתבים עוברים פיקוח של משרד הקסמים מאז שבוע שעבר, בזכות או בגלל פרופסור מקגונגל, שחושדת עכשיו בכל תלמיד סלית'רני. אגיד בעדינות שמשרד הקסמים לא יראה בעין יפה את הפעילות שלנו."
נעצתי בו מבט. הוא צודק, וזה מעצבן.
נטלתי את השרביט ואת המכתב, וחזרתי על הלחש שאמרתי קודם לכן, כשישבתי לצד האח בחדר המועדון. קלף המכתב התלקח ובתוך שניות האפר נחת ברכות על רצפת המסדרון.
"תשמרו מרחק מפיבס." הצעתי להם לפני שנאנחתי והסתובבתי חזרה אל חדר המועדון.
לא טרחתי לחכות להם.