החקירה – פרק 7

פוער מכתש בספה בעזרת ישבנו, טרף כריס ספגטי ברוטב בולונז. עיניו השחורות והרציניות הביטו בטלויזיה מבעד למשקפיו העבות, צופות בעיתונאית ג'ינג'ית שמדווחת על כל מיני אסונות שקורים בעולם; רעב, אלימות, תאונות… הדברים הרגילים. אבל משום מה, העיתונאית לא אמרה דבר על סדרת הרציחות שקרו כאן. הוא חקר את המכרים הללו, ותהה מדוע העיתונות לא מתנפלת כבר על העיר הזו, לוגמת בצמא את הסקופ האדיר שיש כאן.
ריק קייג', איש יאקוזה לשעבר, נתון ידוע בקרב המשטרה המקומית, נמצא חתוך לחתיכות מתחת לשכבות של בוץ ליד נהר 'זכריה'.
סטפני קייג', אשתו של ריק קייג', מעצבת אופנה ידועה ביותר בארצות הברית, נרצחה גם היא.
וגם 'הרוצח'. פקפוק רב היה לכריס כשהיה חושב על המקרה של הרוצח. לא היה לבנאדם שום מניע לעשות זאת; הוא היה עורך דין מצליח עם משכורת שמנה, הוא היה בחור בן 37 ונאה מאוד…
אז למה חשבו בכלל שזה הוא?
אני יודע מה התשובה, השיב לעצמו בראשו כמו כל פעם שעולה שאלה זו, זה בגלל שהמשטרה רוצה להחליק את זה. וזה די צפוי, איך היא יכולה להסביר רצח בילתי מוסבר? פשוט להאשים את האדם הכי קרוב אליהם, וזהו. אבל לבסוף, גם הוא נרצח, בתאו שלו…
הוא המשיך להביט בעיתונאית הג'ינג'ית. היא עכשיו החליפה נושא ועברה לפוליטיקה, פניה היפות מאולצות להיות נוקשות ורישמיות.
הוא תחב את מערבולת הספגטי האחרונה אל פיו, ובעודו לועס קם והרים את הצלחת, ושם אותה על השיש שבמטבח.
לפתע, הפעמון צילצל, וקול נעים של אדם זקן בקע מאחורי הדלת. "שירות חדרים."
כריס ניגש אל הדלת, הניח את ידו על הידית העגולה והמוזהבת, סובב אותה ופתח את הדלת.
אדם בגובה המתנשא למטר וחצי, שערו וזקנו שופעים בסמיכות לבנה כשלג, הביט בכריס כשחיוך מתמתח על לחיו הסמוקות. הוא הזכיר לכריס את סנטה קלאוס.
"אממ. במה אני יכול לעזור?" שאל כריס.
"לעזור לי?" שאל הזקן בשעשוע, "אני באתי לעזור לך." הוא נכנס אל הדירה, מביט סביב. "נתנו לי הוראה לנקות את החדר…" הוא הביט בכריס, חיוך שובב מבעד לשפמו. "אני מקווה שאני לא אפריע לך, ידידי."
"מובן שלא.."
"אז, פשוט תתרווח לך על הספה ואני אנקה כאן."
"אוקיי…" כריס לא ידע למה.. אבל משהו בזקן הזה שידר קור, קור מצמרר ובילתי נסבל שהתבטא בחיוכו. חיוך שנראה לכריס – ממש מזויף..
והיה עוד משהו… האישונים שלו, כאילו תחבו ללובן עיניו שני כדורי פלסטיק שישמשו כאישונים, הם הזכירו לו – בובה.. בובת פרווה…
"שמע," קרא הבחור הזקן, מתקדם קדימה ואחורה לתנועות המגב הרטוב, "לי קוראים מארטין גרייס, אבל אתה יכול לקרוא לי מארטי. איך קוראים לך?"
"כריסטופר בלאק…" אמר כריס בחשש, "אבל, אתה יכול לקרוא לי כריס.."
"הממ," הרהר מארטי, "כריסטופר בלאק, הא? שם מעניין…"
כריס הביט בו, היה ב'מארטי' הזה משהו לא בסדר. מאז שהוא נכנס כריס חש לא בנוח.
"אתה יודע," אמר מארטי, וכעת כריס הבחין בעניבה כחולה וצעקנית שעליה נקודות אדומות. נחה על כרסו הקטנה, "שמתי לב שיש לך מבטא אנגלי…"
"כן," הודה כריס, "אני בא מאנגליה.."
"אז, מה לך ולעיר הזו?" שאל, כרגע הוא כבר סיים לשטוף את הרצפה, והוא ישב על שרפרף עם רגלי עץ ארוכות. "הרי אנגליה מאוד רחוקה מכאן – "
"וואו," התפאל כריס, מביט ברצפה המבריקה, "אני רואה ששטפת את הרצפה ממש טוב! אז.. זה אומר שסיימת את עבודתך כאן, לא?"
"מדוע באת לכאן, כריס?" נבח מארטי.
"סליחה?"
"מדוע באת לכאן?" כרגע הוא שאל בתקיפות רבה יותר, אין ספק שמשהו הולך לקרות כאן.
"אממ, שמע – "
"אל תנסה לשטות בי, בלאק!" שיניו היו משוננות, וקולו הידהד בקירות הדירה.
ליבו של כריס פעם בפראות, נשימתו נהייתה מבוהלת והפחד המצמרר לפת את ריאותיו…
"כדאי לך לעוף מכאן כריסטופר בלאק!" נבח 'הדבר הזה', "אתה והחברים שלך! וינסנט היהודון וג'וזף הכושון! שלושתכם תצאו מהעיר הזו!"("הוא באמת אמר את זה?" התפלא ג'וזף, נעלב.")
רוח בידרה את שערו הארוך של כריס לאחור והוא נפל על הספה והתהפך. משקפיו נפלו ארצה, וכל העולם נהיה מטושטש. מבעד לטשטוש, הוא ראה דמות שנראת כמו דובי שנותנת לו את המשקפיים, הוא הושיט את ידיו ולקח את משקפיו, כף ידו מתחככת בפרווה הלבנה. הוא הניח אותם על גשר אפו ומיצמץ… שום דבר לא היה שם… חוץ מ –

"כתובת דם על הקיר.." אמר כריס, אגודלו ואצבעו לוחצים על גשר אפו מרמות יחד איתן את המשקפיים מעלה.
"מה היה כתוב שם?" שאל וינסנט.
"עד עכשיו לא הבנתי את זה אבל…"
"אבל מה?" האיץ ג'ו.

"אני חושב שהיה כתוב שם, 'גם דובים יכולים לצחוק..'."
לפתע, צחוק חלול ומצמרר הידהד ברחבי הדירה… מוצא מעבר אל תוך חורי השמיעה של כל השלושה, מקפיא את דמם… צחוק שטני ואכזרי…. מבשר רעות…