המסדרון…

"לי לי לי לי לי… טי לי טי לי טי לי לי …
בחוצות נשמע הקול, תפקח עינייך, אל תחשוש.
עין א-דו-מה זוהרת לה, בחשכה,
צחוק קטן נש-מע, מתגלגל בהנאה.
לי לי לי לי לי… טי לי טי לי טי לי לי …"

המנגינה ממשיכה להתגלגל במסדרונות, מפרה את השקט שבחשכה, במסדרון חשוך, שאיש אינו יודע מה סופו.
פרט לאחת. ילדה קטנה. יוצרת המנגינה.
הכל התחיל ממשחק פשוט, משימה קטנה שלא נשמעה מסוכנת כל כך.
להיכנס למסדרון. רק לעבור בו ולצאת מהצד השני. לא מסובך כל כך אה?
הילדה נכנסה, ונכנסה, ונכנסה…
המסדרון לא נגמר. הילדה חששה, קראה לעזרה, למקור אור קטן, אך כלום. איש לא עזר לה. נראה היה לה שהוריה לא חיפשו אותה.
היא ננטשה במסדרון…

"כשתיכנס ל-פה, תמשיך ללכת, אל תחשוש.
ואם תהיה ל-בד, לא נוראא אל תמעד.
אולי אותי תר-אה, לרחמים אל תצפה….
לי לי לי לי לי… טי לי טי לי טי לי לי…"

מאז היא שם לבד, במסדרון האפל. צועדת בו בלי סוף, בלי התחלה. ממשיכה וממשיכה…
מאז איש אינו מעז להתקרב למקום. הם חסמו את הכניסה. השאירו אותה לקוות, תקווה אפלה, שאולי מישהו ימצא את דרכו פנימה, אליה.

"ילדים קטנים כה תמים ליבם,
הזהרו לכם מאחרים, אשר רעה שוכנת בתוכם.
ילדים קטנים כה גדול הוא צערם, כי מרגש שפגשו אותי,
נעלמו להם כולם.

לי לי לי לי לי… טי לי טי לי טי לי לי …"