~הקורבן הבא~

~הקורבן הבא~
בליל חודש ספטמבר, כשירח מלא עולה לשמי הלילה, שקט מוחלט שורר בכפר השוכן בתוך היער. 
לא ציוץ הציפורים נשמע בין הענפי העצים. 
לא נגינת הצרצרים הנשמעים בין השיחים. 
לא נביחת הכלבים ויללת החתולים. 
הכל שקט. 
כאילו אין שום יצור חי על פני האדמה.
אבל אז, כשהמחוג הקטן והמחוג הגדול, מצביעים על שעת חצות, משנה הירח את צבעו.
לאדום. 
ואז נשמעת צרחה מקפיאת דם. 
צרחה של סבל. 
של כאב. 
צרחה אחרונה לפני המוות. 
צרחת הקורבן. 
חודש זה נקרא ירח הדם. כאשר המוות מניף את החרמש וחוטף נשמה של עוד בנאדם תמים. 
*****
חושך ליל ספטמבר עוטף את היערות.
מנורה אחת דולקת בחלון חדר ביתה של 
רוזלי ויוצרת אשליה שהעולם בחוץ אפל ובלתי חדיר. 
אני מסירה מרגלי את נעלי הבית ומניפה אותם על הרצפה. 
משב רוח קריר גורם לי להצתמרר כשאני מורידה את החולצה ומחליפה אותה לפיג׳מה המנוקדת שלי.
אני מבחינה בדלת נפתחת באיטיות ולאחר כמה שניות אמי עומדת בפתח הדלת, ״באתי לאחל לך לילה טוב״ היא אומרת ונכנסת לחדר. 
היא מנשקת אותי במצח ומחייכת אלי, ״לילה טוב רוזלי״ היא אומרת עם חיוך חושף שיניים. ״אני מקווה שתשני טוב בלילה הראשון שלך פה.״
אני מביטה בעיניה הכחולות והצלולות, ״לילה טוב אמא״ אני עונה לה,
ולאחר כמה שניות אני מוצאת את עצמי בחדר לבדי. 
אני נכנסת למיטה ומכסה את עצמי בשמיכה עד הראש, לאחר כמה שניות אני מתחילה להרדם. 
לפתע משב רוח קפוא מעיר אותי בפיתאומיות. אני מביטה בחלון ורואה את הוילון הארוך מתנופף בפראות. 
אני נאנחת. מסירה מעלי את השמיכה וקמה באי רצון מהמיטה בכדי לסגור את החלון. 
אני עומדת במקום ועוצרת את נשמתי כאשר קול צלול לוחש משהו לא מובן בחדר. אני עומדת קפואה במקומי כמה שניות עד שהקול נפסק. אני מזיזה את הוילון בכדי לסגור את החלון אבל לפני שאני סוגרת אותו, אני מבחינה בדמות מזווית עיניי. 
דמות שחורה שמשתקפת מהחלון מהבית שממול, ׳אמא אמרה שאף אחד לא גר בבית הזה׳ אני אומרת לעצמי. אני מביטה בדמות השחורה, היא עטופה בגלימה שחורה וארוכה, ברדס שחור וגדול עוטף את ראשה. היא לא זזה, רק עומדת ומביטה לכיווני. 
אני בולעת את רוקי. 
אני מחכה עוד כמה דקות בכדי לראות אם הדמות נעה אך היא לא. 
אני שומעת קול צעדים מאחורי ומסתובבת במהירות. 
כלום. דממה. 
אני סורקת את החדר כמה פעמים כדי לוודא שאין אף אחד, אבל אין כלום. הדלת סגורה והחדר ריק ושומם.
אני מסתובבת חזרה לחלון ומביטה בדמות אך נרתעת לאחור כשאני רואה את החפץ הגדול שהיא לופתת בידה.
חרמש.
פחד גדול משתלט עלי במהירות, אני לוקחת כמה צעדים לאחור ומיד סוגרת את החלון. אני מסיטה את הוילון כך שיכסה את החלון. 
אני נושמת נשימה עמוקה ונושפת אותה ברעד. 
״רוזלי…״ מישהו לוחש בשמי.
״רוזלי…״ הוא חוזר ואומר. הקולות מדרדרות בחדר. אני שומעת קול צעדים מכל צדדי, אני סורקת את החדר בעיניי פעם אחת.
פעם שנייה.
ובפעם השלישית אני רואה אותה. את הדמות השחורה שעמדה לפני כמה רגעים בחלון מהבית ממול, אני פולטת צרחה ונרתעת לאחור כשפניה מבליחות מבעד לאפלה ומביטות בי באימה. מבעד הברדס השחור מכסה את פניו הוא עומד בחדרי, לופת בידו את הסכין.
להב החרמש מנצנץ באימה בחדר החשוך. 
ואני רק עומדת. קפואה במקומי. 
ליבי פועם בחוזקה, ועייפות משתלטת עלי. 
אני לוקחת כמה צעדים אחורה. 
מביטה בחשש בדמות, הדמות ניצבת במקומה.
אני לוקחת עוד כמה צעדים אחורה.
הדמות עדיין ניצבת במקומה.
אני מסיטה באיטיות את הוילון ופותחת את החלון. 
אני מביטה למטה. המרחק לא כל כך גבוה.
אני יכולה לקפוץ. 
אני מתיישבת על אדן החלון, מסתובבת חצי סיבוב. מביטה לאחור. 
הדמות לא נעה.
אני מסתובבת עוד חצי סיבוב. מביטה למטה. 
״אני יכולה לעשות את זה״ אני לוחשת לעצמי. ״אני יכולה לעשות את זה״ אני חוזרת ואומרת. 
אני מסבה את ראשי לאחור בכדי לראות אם הדמות עדיין לא זזה ממקומה. 
ואני לא מאמינה למראה עיניי.
הדמות נעלמה. 
אני סורקת את החדר בעיניי- אני לא רואה דבר. כאילו כל זה בכלל לא קרה. 
אני מתנשפת בהקלה וקולי עדיין רועד. 
אני מסתובבת בחזרה וצורחת למראה פנים שלדיות המבליחות מבעד לברדס השחור. שעומדות מולי. 
אני לא חושבת פעמיים וקופצת מהחלון.
אני פולטת צרחת סבל כשאני נוחתת על הקרקע והקרסול שלי מתעקם בצורה מעוותת. 
אני נאנקת מכאב בעוד שהדמות בעל הברדס השחור צופה בי מבעד לחלון חדרי. 
אני קמה. רצה במהירות ומנסה להתעלם מהכאב, אני מסיטה ענפים ששורטים את פניי. 
אני ממשיכה לרוץ. מביטה לצדדים. הכל עצים, אני נמצאת בתוך היער. 
רגלי טופחות על הקרקע הרטובה.
לפתע אני מבחינה בדף שתלוי על העץ. 
אני סורקת מסביבי. אין אף אחד. אני תולשת הדף מעץ וקוראת.
בחלק העליון של הדף כתוב בגדול- "נעדרת" ומתחתיו מוצבת תמונה גדולה בשחור- לבן של ילדה קטנה בערך שנתיים מתחתיי, על פניה הצרות מתפשט חיוך גדול, עינייה הגדולות נוצצות ושערותיה קלועות בשתי צמות ארוכות.
ובכתב מסולסל ויפה על התמונה, כתובה שמה- "מארי"
בחלקו העליון של הדף כתובה באותיות קטנות- "נעדרה ביום ירח הדם. ה- 1 לספטמבר, 1987
זה התרחש בשנה שעברה. 
לפתע נפל לי האסימון. ׳יום ירח הדם׳
השם הזה מוכר לי. 
אני נזכרת בשיעור היסטוריה שלי,
בכיתה ה'. למדנו אגדות ישנות של כל מיני כפרים מבודדים. אני זוכרת שהמורה סיפרה לנו את ׳אגדת ירח הדם׳. 
״בליל חודש ספטמבר, כשירח אדום עולה לשמי הלילה, כל הכפר השוכן באמצע היער שומם.
אין אף יצור חי שמסתובב בחוץ. 
אך כאשר השעון מצביע על חצות, נשמעת צעקת הקורבן של חודש זה. 
צעקה שנגרמת על ידי המוות האורב לו בין צללי היער.
כך לוקח לו המוות עוד נשמה של אדם תמים.״
אני עדיין שומעת את קולה של המורה מדרדר בראשי. 
אני זוכרת שכל הילדים בכיתה קראו לו "חוטף הנשמות" ואמרו שזאת סתם אגדה מטופשת שרוצה להפחיד ילדים קטנים. 
והם צודקים. זה לא אמיתי. אין דבר כזה.
אני בטח רק חולמת. 
אני ממשיכה ללכת עד שאני מוצאת עוד מודעה על העץ. "נעדר" ומתחת תמונה של ילד בין חמש בערך. "נעדר בליל ירח הדם, ה-1 לספטמבר 1988
אני בולעת את רוקי. זה קורה כל שנה- בליל ירח הדם. 
אני קולטת עוד משהו מזווית עיניי. עוד מודעה. הפעם אני לא מופתעת שאני רואה שעוד מישהו נעדר, שוב. בליל ירח הדם.
אז יכול להיות שהאגדה באמת התגשמה? 
אני ממשיכה ללכת ומידי פעם מביטה לאחור בכדי לוודא שאין אף אחד מאחורי.
אני חולפת על הרבה מודעות של ילדים נעדרים מכל השנים, הלב שלי נצבט כשאני רואה את תמונותיהם של הילדים התמימים שהיו קורבן למקרה הזה. 
אני ממשיכה ללכת עד שאני מוצאת את עצמי עומדת על צוק גבוה. מתחתיי הנהר גועש ומתנפץ על הסלעים. 
אני מביטה בו כמה שניות ומבחינה שעל הנהר מטיל הירח את אורו. 
אני מרימה בחשש את מבטי לירח ומיד נתקפת אימה. כשאני מבחינה שצבעו אדום כתמתם. 
״בליל ספטמבר כשירח אדום עולה לשמי הלילה חוטף המוות עוד נשמה של בנאדם תמים.״ אני שומעת את המשפט מדרדר בראשי.
המוות רודף אותי.
היום הוא ליל ספטמבר.
היום יחטוף המוות את נשמתו של בנאדם תמים.
היום תשמע הצרחה של הקורבן הבא. 
היום אני אמות. 
אני נופלת על ברכיי. דמעות זולגות על לחיי. אז אחרי הכל גם אגדות יכולות להתגשם. 
אני שומעת מאחורי צעדים שקטים. 
אני קופאת במקומי. פוחדת לזוז. פוחדת להסתובב. הרוח החזקה מייבשת את דמעותיי. 
ואז דממה. 
אני לא שומעת את קול פילוס העלים. 
הרוח מכה בפראות בפניי. שיערי השחור מתנופף לצדדים. הכל מרגיש כל כך שלו ומוזר. 
אני מסתובבת. 
מתפללת בליבי שכל זה רק חלום או הזיה. 
ואז אני רואה אותו עומד בין שני עצים, שרווליו הארוכים של גלימתו מסתירים את ידיו השלדיות שאוחזות בחרמש. 
ועכשיו אני מבינה. מהמוות אף פעם אי אפשר לברוח. 
השעון הגדול בכפר, מצביע על שעת חצות. הירח משנה את צבעו לאדום כדם.
ואז, נשמעת הצרחה. 
הצרחה של הקורבן הבא.