שלום, אני הארפר

*הסיפור הראשון שלי*

זאת כבר לא הפעם הראשונה שאני שומעת קולות בלילה.
מן קולות של צרחות.
אני תמיד מפחדת לבדוק מה הם אותם קולות.
וכך, עוד לילה עבר, בקושי ישנתי.
אמא שלי העירה אותי בבוקר, יותר נכון "העירה".
עשיתי את עצמי ישנה, כדי שלא תחשוב שבקושי ישנתי.
"היילי, תתעוררי חמודה", אמא ניערה אותי.
"כן אמא…" אמרתי ב'קול עייף'.
הלכתי לצחצח שיניים, ופחדתי להסתכל במראה.
אני לא יודעת מה מתחבא מאחוריי המראה,
עולם מקביל? אוליי.
הלכתי לבית הספר, ופגשתי את חברתי הטובה, אליס.
"היי אליס", אמרתי ונתתי לה חיבוק.
"היי היילי", השיבה.
נשמע הצלצול, והמורה נכנסה לכיתה.
המורה למתמטיקה.
'אוף, מה אלה הקולות המוזרים האלה? אני לא מבינה', חשבתי לעצמי.
"היילי!" נשמעה צרחה של המורה.
"אה? מה?" אמרתי.
כולם החלו לצחוק עליי.
"ריכוז!" צעקה.
"מצטערת…" אמרתי בבושה.
לאחר השיעור החלטתי לספר לאליס.
"אליס, אני חייבת לדבר איתך" אמרתי בלחץ.
"בסדר" היא אמרה.
"תקשיבי, אני כל לילה במשך תקופה שומעת קולות זה צרחות" אמרתי בפחד.
"מה? את סתם מדמיינת" היא לעגה.
"אל תלעגי לי. לא מאמינה לי? בואי תשני אצלי היום, ההורים שלי נוסעים לאנשהו" אמרתי.
"אחלה, ואז אצחק לך בפרצוף כשתראי שזה הכל בראש שלך" היא צחקה.
"ממש מצחיק" אמרתי.
לאחר בית הספר, היא הלכה לביתה, להתארגן.
"ביי אליס" אמרתי.
"ביי היילי" היא אמרה בחזרה.
הגיע הערב, ושמעתי דפיקה בדלת.
"אני באה!" צעקתי.
הצצתי בחריץ של הדלת, וראיתי את אליס.
פתחתי את הדלת וחיבקתי אותה.
התחלנו לארגן את החדר שלי, והלכנו לקנות כמה חטיפים ללילה.
הגיע השעה 22:00.
"נו את עייפה?" שאלתי.
"ממש לא" היא גיחחה.
פתחנו חטיף, הדלקנו טלוויזיה והתחלנו לצפות בסרטי אימה.
"נו… מתי צריך לשמוע את הקולות?" היא לעגה לי.
"תפסיקי, זה עוד יגיע" אמרתי.
השעה הייתה כבר 23:40.
"עשרים לחצות, עייפה?" שאלתי.
"לא" היא ענתה.
המשכנו לצפות בטלוויזיה, אכלנו, שתינו ודיברנו.
השעה הייתה כבר 00:30.
"די היילי, כבר חצות וחצי ולא שמעתי שום קולות" היא אמרה בכעס.
"תירגעי.. את עוד תשמעי אותם" אמרתי.
ככה עברו עוד שעתיים.
02:12.
"עייפה?" שאלתי.
"לא" היא ענתה בקול עייף ועינייה החלו להיעצם.
"שקרנית" זרקתי עליה כרית וצחקתי.
היא נרדמה.
3:24.
נשמעה צרחה מן חדר האמבטיה.
"קומי אליס! הנה הצרחה!" אמרתי.
"מה?… תני לישון…" היא אמרה עייפה מאוד, ונרדמה שוב.
כנראה שהייתי צריכה לבדוק את העניין לבד.
פתחתי את דלת חדר האמבטיה.
"שלום? יש כאן מישהו?" שאלתי בפחד רב.
לפתע מישהו נגע בי בכתף.
צרחתי.
הסתובבתי וזו הייתה אליס.
"יואו אליס מעצבנת!" צעקתי עליה.
היא התפקעה מצחוק.
לפתע דלת המקלחת נסגרה מעצמה.
"אליס זה לא מצחיק" אמרתי.
"מה? זו לא הייתי אני" אליס אמרה.
הסתכלנו על המראה בחדר האמבטיה, וראינו מישהי.
"שלום, אני הארפר" היא אמרה בקול שקט.
היה לה שיער קצר ושחור, היא הייתה נורא רזה.
היא השפילה את מבטה, ושיערה כיסה את פניה.
אני ואליס התחלנו לפחד וליבינו פעם בחוזקה רבה.
"ש..שלום.. הארפר.. אני… אממ… היילי… ו…וזאת א…א…אליס…" אמרתי בגמגום.
"באלכן לשחק איתי?" הארפר שאלה.
"מה?" אליס שאלה.
"נו באמת, מה זה השטויות האלה" הוסיפה.
"רק תבטיחו לא להרוג אותי…" הארפר אמרה.
"נו באמת?? מי עומד מאחוריי זה?" אליס התחילה להתעצבן.
אליס התקרבה למראה, והארפר מיד הרימה את ראשה, עינייה היו כחולות, ומיד נהפכו לשחורות, אפילו הלבן מסביב לעין, נהפך לשחור, העישון שלה נהפך ללבן, היא נהפכה לחיוורת, ושיניה שינו צורה לשיניים ארוכות וחדות. הפה שלה נפתח לגודל עצום, והיא שלפה ציפורניים ארוכות. היא שלפה כנפיים שחורות-אפורות כמו של מלאך.
היא הכניסה את ידה לתוך הגוף של אליס, ותפסה לה בלב.
אליס השתתקה מרוב הלם, ותוך דקות ספורות, היא מתה במקום.
רצתי אל הסלון והתקשרתי אל הוריי.
"הלו מותק?" אמא ענתה.
"אמא מהר! תחזרו הביתה! אליס מתה!" צעקתי בטלפון.
"מגיעים" אמא אמרה בדאגה.
התקשרתי לאמבולנס ולמשטרה.
תוך עשר דקות המשטרה הגיעה, והאמבולנס בא תוך רבע שעה.
הוריי חזרו ולקחתי אותם במידי לחדר האמבטיה.
כל הרצפה הייתה בדם, ואת אליס לקחו לבית החולים.
המשטרה בדקה את החדר, אבל שום דבר חד לא נראה לעין.
"איך זה קרה?" אמא שלי שאלה בדאגה.
"זאת הארפר, רוח רצחנית שמסתתרת במראה בחדר האמבטיה!" אמרתי.
אמא שלי הסתכלה עלי בהלם, כאילו התחרפנתי.
"את מדברת שטויות" היא אמרה.
היא התקשרה לאמא של אליס ונסענו לבית החולים.
הרופאים כבר קבעו את מותה ברגע שלקחו אותה לבית החולים.
פחדתי להתקרב לחדר האמבטיה במשך כל חיי.
לילה לאחר מכן, לא הצלחתי לישון.
פחדתי לעצום עין.
המשפטים שהארפר אמרה, לא יצאו לי מהראש.
שמעתי קולות בראש, כאילו היא מזמינה אותי אליה.
"היילי, אני רוצה לשחק איתך…" שמעתי.
פחדתי כלכך לקום מהמיטה.
הדלקתי את הטלוויזיה, וראיתי את הארפר.
"היילי…" נשמע קול מהטלוויזיה.
"עזבי אותי!" צעקתי עליה וכיביתי מיד את הטלוויזיה.
הייתי מצאה, רציתי לשירותים.
אבל פחדתי.
פחדתי לצאת מהמיטה.
"תבטיחי רק שלא תהרגי אותי…" שמעתי אותה מדברת אליי.
החלטתי ללכת ולטפל בעניין הזה ומהר.
קמתי מהמיטה, אזרתי אומץ, והלכתי לחדר האמבטיה.
"היילי, בואי לשחק איתי…" היא אמרה.
"אשחק איתך" אמרתי.
"רק תבטיחי שלא תהרגי אותי…" היא אמרה.
"מבטיחה. אבל תבטיחי שגם אותי את לא תהרגי" אמרתי בציווי.
היא הרימה את מבטה אליי.
פחדתי שהיא הולכת להרוג אותי.
היא חייכה חיוך קטן וחמוד, ועינייה הכחולות הסתכלו עליי.
"מבטיחה" היא אמרה והושיטה את ידה.
נתתי לה את ידי, והיא הכניסה אותי אל תוך המראה.
הסתכלתי לכל עבר, וזה היה משונה. הזוי.
הרגשתי שאני באמת מתחרפנת.
לפתע התחלתי להרגיש עכבישים עולים עליי.
צרחתי.
התחלתי לראות את כל הפחדים שלי.
הארפר התקרבה אליי.
וחייכה את החיוך שלה.
"ברגע שנכנסת, לא תוכלי לצאת יותר.." היא אמרה ונעלמה.
התחלתי להתשגע, לצעוק ולהתחרפן.
ניסיתי לצאת מהעולם המפחיד הזה, אבל לא הצלחתי.
ראיתי את אליס יושבת על נדנדה.
"אליס" קראתי בשמה וחייכתי.
באתי אליה, והיא השפילה את מבטה.
היא התנדנדה נורא חלש. שמעתי אותה ממלמלת משהו.
משהו כמו שיר.
"פעם הייתה ילדה קטנה
מכל דבר היא פחדה
היא התיישבה על הנדנדה
והיא כבר לא פחדה
בואי בואי ילדה קטנה
שבי איתי בנדנדה".
היא מלמלה בשקט את אותו השיר.
"אליס…?" שאלתי בפחד.
היא מיד הסתכלה עליי, ושפלה סכין.
"אליס.. בבקשה לא" אמרתי.
"בגללך נהרגתי.." אמרתי.
היא תקעה בי את הסכין, ומיד קמתי.
"זה רק חלום" אמרתי מתנשפת במהירות.
הסתכלתי לצד, וראיתי את הארפר.
"תודה ששיחקת איתי, היילי, חלומות נעימים" והיא נעלמה.
וככה, עברו כמה שנים, בקושי הצלחתי להירדם,
אם נרדמתי, תמיד אותו סיוט על הארפר.
היא רודפת אותי.
הוריי אישפזו אותי בבית חולים לחולי נפש.
אני משתגעת.
ידעתי שלא הייתי צריכה לבדוק את הקולות.
אבל זה כבר מאוחר מדי.
תיזהרו, שלא תיפלו למלכודת של הארפר.
אני כבר אבודה.
עיניי אדומות מרוב עייפות.
ליבי דופק בחוזקה רבה.
כל יום אני הולכת לפסיכולוג.
אבל תמיד אותו סיוט חוזר על עצמו.
תיזהרו, הארפר יכולה להגיע גם לבית שלכם…
לילה טוב, וחלומות נעימים…

*נו? מה אתם חושבים?*