Snow

הזקנה, כך היא אהבה לחשוב על עצמה, גרה לבדה באמצע היער, בשום מקום. כף רגל מלבד שלה לא דרכה במקום כבר כמה עשרות שנים. שכחו ממנה, אבל כך זה יותר טוב, היא חשבה לעצמה.
היא אומנם לא הייתה בגיל מופלג אבל סימני הגיל נחרשו בתוך פניה. פעם היא הייתה יפה ומלאת שמחת חיים, חיה עם שני אחיה ואימה הזקנה עד שאנשי הכפר החליטו להעניש אותה בדבר כשף והיא נאלצה לברוח, היא לא הייתה מספיק אמיצה כדי לעמוד ולהסתכל בעיני האנשים בעודה נשרפת למוות.
זה היה יום רגיל למידי. היא קמה עם זריחת האור הראשון. היא הביטה מהחלון ולא ראתה דבר חוץ משלג צח אשר כיסה את האדמה ונערם על העצים.
היא לבשה בגדים חמים ויצאה כהרגלה להאכיל את התרנגולות. היא לקחה רגע לעצמה להסתכל על היער מסביבה, כאשר הרוח הקרה חובטת בפניה. היא אהבה את השקט, אהבה את הבידוד שבו היא חיה.
לפתע עיניה חלפו על דבר מה וקפאה במקום. לקח לה כמה רגעים להבין שמה שהיא רואה זאת לא הזעיה. היא ראתה צעדים בשלג.
זה לא יכול להיות, היא חשבה לעצמה. עם מישהו עבר כאן הייתי שומעת אותו.
באותו רגע היא קיוותה שבכל זאת אנשי הכפר צדקו והיא הייתה מכשפה. הרי מה היא, אישה זקנה יכולה לעשות בקשר למסיג גבול?
היא מיהרה להכנס לביתה. אולי היא לא תרגיש בטוחה שם אבל לפחות היא לא תהיה חשופה כמו שהיא הרגישה כשהיא עמדה בחוץ.
כשהיא נכנסה לבקתת העץ, היא חשה בקור לא אופייני, למרות שלפני שיצאה החוצה היא הדליקה את האח כדי שהמקום יתחמם.
היא חשה דבר מה מאחוריי גבה והסתובבה לאט.
והיא ראתה את עצמה. את עצמה כשהיא עדיין הייתה נערה צעירה. העור הלבן עם השיער השחור והארוך אשר כיתר את פניה הארוכות. דמותה חייכה והזקנה שמה לב שהיא מחזיקה בידיה לפיד בוער.
היא הפילה אותו על הרצפה ובתוך שניות ספורות האש התלקחה בכל קירות הבית.
הזקנה לא יכלה להאשים אף אחד, היא עשתה את זה לעצמה.
אף אחד לא שמה אותה צורחת ביער הלבן והמבודד. למרות הכל גורלה היה להשרף, איך במקום להסתכל בעיניהם המאשימות של אנשי הכפר היא ראתה את עיניה האפורות של עצמה