אומץ לב

"להפרד מאדם אהוב ,זה דבר קשה. תמיד אתה לא מצפה לזה, אבל אפילו דבר מאוד קטן באותו יום, יכול לשנות אותך מקצה לקצה…." אני מניחה לרגע את העט מידי ונשענת על הכיסא המרופט והרעוע שעליו אני יושבת.חצי שעה אני יושבת ומנסה לכתוב קטע קטן לזכרו של אחי, אבל אני לא מצליחה. הרי, איך מישהו יכול לכתוב על הרגע שהוא עזב את האדם היקר לו מכל? אני מרגישה כמו מפלצת, כאילו מישהו זר השתלט עליי וגרם לי לעשות משהו שאני אתחרט עליו .. לא הייתה לי ברירה-זה היה או לוותר ולמות, או להציל את חייו..אז למה אני מרגישה כל כך אשמה?
לפני כמה שעות, ראיתי את פרצופו המבוהל בשעה שעלה אל משאית הגרירה הענקית העומדת לקחת אותו אל המועצה-אותו ארגון נתעב שהבטיח לשמור על הילדים למרות כל מה שקורה.."דיאנה, אל תשאירי אותי לבד!" הוא צעק אליי ובכה בעודו מחזיק את ידי ובידו השנייה את הצעצוע האהוב עליו-טרקטור הבנוי מענפים וזרדים שליקטתי במיוחד בשבילו..לא יכולתי להקשיב לתחינותיו. לא יכולתי להשאיר אותו איתנו כי ידעתי שלהשאיר אותו פה משמע מוות ודאי אז הקשחתי את לבי, נשקתי למצחו ודחפתי אותו קלות אל תוך הרכב.
הצלחתי לראות מבעד לשמש היוקדת את חיוכו המהול בבכי לפני שהוא נסע מפה ונעלם מחיי לנצח.. לאחר מכן, הסתובבתי ורצתי חזרה אל המעונות אבל לא היה שם אף אחד.נדמה היה ,שכל המושבה מרכינה את ראשה לזכר ילדינו האהובים..רק שלא היה פה אף אדם..חשבתי שהם מתאבלים על האובדן הענקי,כי בכל זאת מסרנו את ילדינו בלית ברירה אל אותם אנשים נוראיים שלקחו מאיתנו את הכל אבל כשחשבתי לכתוב לאחי מכתב אחרון,לגמרי נשברתי..
הדף הקטן והמקומט שעליו כתבתי את הקטע לאחי, כעת נח על כף ידי ובלהט רגעי אני מקמטת וקורעת אותו –לא כי לא אכפת לי ,אלא כי לכתוב משהו שהוא בעצם הספד לאחי לא נראה לי הדבר הכי סימפטי לעשות..אני מתנערת ממסכת הרחמים העצמיים ויוצאת מהמעונות כדי למצוא את הניצולים מהמערכה הקודמת, להעריך את מצבם ולנסות להציל כמה אנשים שאפשר אבל אני מגלה שאני לבד באמצע כאוס-גופות חברי מוטלות על האדמה בתנוחות לא טבעיות וכל שאר האנשים לא נמצאים באף מקום!עוברות הדקות ואני לא מוצאת באף מקום אף אחד. אני חושבת שאני מתחילה להשתגע! "יש פה מישהו?" אני צורחת שוב ושוב ונופלת אל האדמה ..לא יכול להיות שאני היחידה ששרדה!
כשאני מתחילה להבין שאני היחידה שנשארתי ,אני רואה שאני לא יכולה להשאר במקום הזה ואני מתחילה לסייר במחנה שלנו, או לפחות במה שנשאר ממנו ולאסוף אוכל ומים,בגדים וציוד לעזרה ראשונה. הרובה הקטן שלי היה דרוך ובכל פעם ששמעתי רעש קפצתי והתחבאתי מאחורי שיח,רק כדי להרגע מעט ולראות אם רודפים אחריי..כאשר השמש תשקע אני אלך מפה-זה הזמן הכי טוב כי אף אחד לא יעז ללכת ברחובות עם הבולענים הפעורים והחיילים והמחלות ששורצות בכל מקום-אי אפשר לראות שום דבר בלילה..האפילה הולכת להקיף אותי כמו תמיד כמו מסכה ענקית של מוות וזה מצחיק, כי אחי נמצא עכשיו בידי המועצה וזה אותו הארגון שתמיד נלחמתי בו..אני עדיין לא מבינה איך לא החבאתי אותו והעמדתי פנים שהוא מת! תמיד קל לזייף מוות של קטין ,כי כשהמועצה תקפו אותנו עם פצצות תבערה ועם מחלות ורימונים ,הם ידעו שמי שייפגע ראשון אלו הילדים ולא כי הם רצו-הילדים פשוט חסרי אונים…ואני תמיד אמרתי שאני מעדיפה למות מאשר להיות שם וזה מה שהולך לקרות בערך רק שבפעם הזו רק אני אפגע כי ימי ספורים ..
אני מטפסת על עץ אשוח קפוא ומגיעה אל הצמרת .מפה ,אפשר להשקיף על כל המושבה ואפילו מעבר.הנוף שמשתרע לפניי גורם לי תחושת בחילה-כל כך הרבה עשן ואש! כל כך הרבה מוות! פתאום, אני רואה משהו מנצנץ ..אני מנסה להבין מה זה, עד שאני שומעת שריקה מצמררת ומוכרת וקופצת בבהלה-גילו אותי! אני מתחילה לרוץ כמו מטורפת ולאסוף כמה שיותר נשקים שאני יכולה, אבל זה מאט את הקצב שלי, כי אני נושאת על גבי תיק עם אספקת אוכל ומים לכמה ימים..אני שומעת צרחות וצהלות ועוד שריקות נוראיות בכיווני והדמעות כבר זולגות על פניי כי אני מבינה שנתפסתי ואין לי לאן לברוח..למרות הכל, זה לא מונע ממני לנסות להשיב אש..אני דורכת את הרובה הקטן שלי בעודי רצה ומתגלגלת על הריצפה כשאני יורה באופן אקראי.שמעתי צרחה של מישהו שנפגע ולמרות שזה לא נעים, חייכתי . חייכתי כי ידעתי שזה יתן לי עוד כמה דקות להימלט.גל של קור פגע בי ופשוט התחלתי לצעוק ולצרוח..למה זה מגיע לי בכלל? מה עשיתי שכל זה קורה לי?
לא שמתי לב שנעמדתי והפסקתי לרוץ-במוחי כל הזמן המשכתי..התנערתי מההזייה הזו כשהרגשתי ידיים שתופסות אותי ומרימות אותי אל על ומכות חזקות שפילחו את גופי… "תפסיקו!" צעקתי ללא הרף אבל זה לא עזר..מכה אחת נחתה על ראשי וכבר לא יכולתי לראות והכל התערפל ונעלם..