אלטר דומיננטי

"- בכל זאת לא היית צריך להרוג אותו". בראד הסתכל עליי כאילו ציפה שאומר זאת. "הכל רציני איתך" השיב לי ודחף קלות את כתפי. בראד תמיד היה כזה אגואיסט, אחד שחושב שהוא יודע הכל. מוקדם יותר הערב הקורבן שלו צרח וזה לא עניין אותו בכלל, הוא פשוט המשיך להחליק את הסכין הקהה שוב ושוב עד ששום צרחה לא הייתה יכולה לצאת יותר. ובכן, בראד היה טוב ממני, מאז ומעולם. שיערו תמיד היה מסודר, זקנו המקוצץ השווה לו מראה בוגר אך מעודן, והיה לו חיוך לבן ובוהק שיכול היה לכבוש כל אדם ברגע.

"אל תדאג" אמר, "אף אחד לעולם לא יגלה". לא שזה הדאיג אותי. הייתי שמח אם מישהו היה נועל את הבנזונה מאחורי סורג ובריח, באי שכוח־אל, מוקף בכרישים צמאי דם אנושי. שיירקב שם. הוא פשוט מעולם לא נתפס, וגם לא ייתפס. הוא פשוט טוב מידיי, אחד כזה שלא משאיר קצה חוט. הרוצח הדיסקרטי.

בראד ואני תמיד היינו קרובים, צמודים כמו הבוץ על סוליית הנעל שלי. כשהיינו בחטיבת הביניים הוא השביע אותי שלא לגלות שהוא זה שהצית את האש בשריפת הענק. אז לפחות היינו בחופשה של כמעט חודש עד ששלחו את כל התלמידים ללמוד בבתי ספר אחרים, והעירייה כמובן האשימה את אחד המופרעים האלה שלמדו איתי. בראד בכלל לא היה על הכוונת. כזה ילד טוב וחרוץ. גם ההוא לא קיבל כלום בסוף – לא היו ראיות או עדויות להפליל אותו, עבודת בראד קלאסית.

אוויר הלילה שעד לפני שעות ספורות היה חמים הפך צונן וקר. נכנסנו למכונית המזדה השחורה שלי, רכב ישן ומעופש, ואני הנהג כמו תמיד. נסענו לפחות עשרים דקות בלי נפש חיה עד שהגענו לדירה המשותפת, סימני צמיגים נותרו על האספלט מהעצירה הפתאומית. דירתנו הייתה צנועה וקטנה, שטיח בד השתרע מצד אחד של הבית לשני ותמונות צבעוניות כיסו את הקירות המצהיבים. שולחן עץ מהגוני עמד על ארבע רגליו במרכז הסלון ועליו נחו שתי צלחות מלוכלכות במקומן. עלינו למעלה ויום המחרת חלף ביעף.

הערב שוב ירד ובראד הסתכל עליי עם החיוך המטופש שלו. "אנחנו יוצאים שוב לציד" אמר וגרר אותי מאחוריו בחוסר אונים. נסענו לפארק הנטוש שנמצא בשולי העיר. נערה בעלת שיער ערמוני ישבה על ספסל עץ מתקלף מצבע והייתה שקועה בנחישות בטלפון הנייד שלה. בראד קרץ לי ויצא מהרכב. מיד יצאתי אחריו. "בראד! אתה לא יכול להמשיך ככה!" צעקתי לו. הנערה הסבה לרגע את מבטה אליי כאילו תוהה מה הסיפור שלי אך מיד החזירה אותו למכשיר הסלולרי.

מוקדם יותר היום הייתי אצל הרופא הקבוע שלי. בתו הבכורה בדיוק התחתנה בסוף השבוע שעבר, סיפר לי. הוא אדם נפלא, דוקטור דייוויד. בשונה מבראד שחושב רק על עצמו – באמת אכפת לו ממני. "אתה לוקח את הכדורים שלך?" שאל בחיוך. "ודאי" עניתי. שיקרתי, כמובן. בראד אמר לי שהכדורים האלה נוראיים בשבילו, ואני בכנות חושב שהוא צודק. הוא הסתתר מחוץ לחדר הרופא במשך כל הפגישה, וראיתי אותו שוב רק כשנכנסתי בחזרה לרכב. כל הדרך הביתה הוא לא הוציא הגה. כשחזרנו לדירה לבסוף הוא פצה פיו. "מה אמר הרופא?" שאל בחשש. "שאל על הכדורים" עניתי. ראיתי את הפחד בפניו. "ובכן?" המשיך. חייכתי ונתתי לגיחוך קל לצאת מבעד לשפתיים. "לא היום" השבתי לו. ניתן היה לראות את תחושת ההקלה בפניו.

בראד המשיך להתקרב לעבר הנערה ונדמה היה לי שהיא בכלל לא מבחינה בו. "אתה מפסיק עכשיו, בראד!" צעקתי. הוא פנה לעברי ואמר בשלוותו המופרכת "שטויות", חיוך מטופש מרוח על פניו כמו תמיד. לרגע הרגשתי הבזק במוחי, רעיון. שלפתי את הסכין שלו מכיסי. היא הייתה מעט חלודה וסימני דם יבש צבעו אותה בגווני בורדו. "ובכן, לא תזדקק לזה?" שאלתי מנופף בה. "כמעט שכחתי" אמר באצבעו מורה מעלה והחל הולך בחזרה לכיווני.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שחשבתי להיפטר כך מבראד. בניין הקומות הגבוה בו אני גר השקיף על העיר כולה. ערב אחד יצאתי לשאוף אוויר צח על גג המבנה. זה היה מקום מיוחד מאוד מבחינתי. נעמדתי על שפת הבניין, קצות האצבעות מרחפות להן והסתכלתי לאופק. יש אנשים שהסיטואציה גורמת להם לסחרחורת אבל לא לי. הסתכלתי למטה ואז הרגשתי יד על כתפי. הפניתי את ראשי לאחור, בראד הביט בי דרך עיניו הכחולות. "בוא נרד חזרה לדירה" אמר חרישית. הנהנתי קלות. הוא הסתובב ופנה ללכת לכיוון המדרגות המובילות לתוך המבנה. לרגע הסתכלתי שוב אל תחתית העיר שהייתה באותו הרגע מלאה באורות, והרכבים הרחוקים נראו לי כנמלים זוהרות ההולכות בשורה אחת ארוכה ביותר. הסתובבתי ושבתי לדירתי.

הנערה בהתה בי, מבטה מזועזע. הצמדתי את הסכין לזרועי. בראד עצר וחיוכו נמחק כלא היה. "מה אתה מתכוון לעשות?" שאל בהיסוס. "בדיוק מה שנראה לך!" צעקתי לו. "אתה לא תעז" אמר בפנים כעוסות. פחד הציף אותי מבפנים, אך אין דרך אחרת – זה היה ברור כשמש. "אני שם לזה סוף" אמרתי בשקט. "אתה פסיכופט!" הוא הספיק לסנן.

הנערה עזבה את המקום במהירות, מביטה לאחור לסירוגין כדי לראות שאיש לא עוקב אחריה. לבסוף הגיעה לשכונה מוכרת ועברה בשער ברזל שחור. אדם עמד וחיכה בפתח הדלת, שיערו מסודר, זקנו מקוצץ וחיוכו בוהק בחשיכת הלילה. "אי אפשר לברוח" אמר בחיוך וצרחה פלחה את אוויר הלילה. בראד סיים את מלאכתו והביט בי. "חשבתי שזה הסוף" אמר. חייכתי והשבתי "לא היום… לא היום".