אני יודעת מה אתה הכי רוצה (סיפור מתח-רוצח סדרתי)

זה ספר מתח שאני עובד עליו כבר המון זמן. הנה קטע קטן מתוכו:

מילה ועוד מילה. שורה ועוד שורה. עמוד ועוד עמוד.
הוא לא מסוגל להפסיק.
השעה כבר שלוש בלילה. יש לו מחר מבחן על הבוקר, לכל הרוחות. אבל הוא פשוט לא מסוגל.
העלילה מתגלגלת. הרמזים ממשיכים לצוץ בכל שורה. כל שורה מגלה עוד חלקיק קטן של הפאזל, מגלה עוד טיפה וחצי טיפה על אופיו השטני של הרוצח האכזר, ועל מוחו המבריק של השוטר הגיבור.
אז הוא ממשיך. כמו ילד קטן וחסר סבלנות שפשוט חייב לגלות הכול, ועכשיו. שתלך לעזאזל השעה המאוחרת, שילכו לעזאזל המבחן והמורה המעצבנת שלו לספרות. שילכו לעזאזל אדי ומילה, הוריו המאמצים, שאף פעם לעולם לא יצליחו להבין אותו. ששולחים אותו לפסיכולוגית צעירה, אליטיסטית ומתנשאת, שבטוחה שהוא ילד קטן ומטומטם. בטוחה שהוא לא מבין את הטריקים הקטנים בהם היא משתמשת עליו, שבטח לימד אותה איזה מרצה אוניברסיטה אליטיסטי ומתנשא אחר. היא בטוחה שהיא יודעת בדיוק מה הולך בראש הקטן והמעוות שלו. בטוחה שהוא אובססיבי.
אף אחד לא מבין אותו. אף אחד לא מבין שזאת לא אובססיה, זה בסך הכול אימון בדרך לייעוד שלו. הספורטאים הכי דגולים התחילו להתאמן עוד כשהיו ילדים. כשהיו הרבה יותר צעירים, פיזית ומנטלית, ממה שהוא היום. כמוהו בדיוק הם היו מתאמנים בלי הפסקה. חולמים להיות הכי טובים, חולמים על קריירה ספורטיבית-חלומית-עתידית, שתגיע אך ורק אם ימשיכו להתאמן. אף אחד לא קורא להם אובססיביים, אז למה לעזאזל הוא אובססיבי? בגלל שהאימון שלו שונה? בגלל שבמקום לרוץ לשום מקום, או לבעוט בכדורים בלי שום סיבה, הוא קורא ספרים?

"בוא נדבר על אביך… מייק." אמרה לו בלה הפסיכולוגית, במה שנראה לו כחיקוי די זול למבט מבין ומתחשב. היא שילבה את ידיה והתקדמה מעט בכורסתה, מקרבת את ראשה לכיוונו של ניל, שישב מולה בכורסה זהה.
"אין לי מה להגיד עליו." הוא אמר ברוגע, מסתכל עמוק לעיניה שהתכווצו כאילו בסקרנות, מנסה להראות לה שאין שום סיכוי שהיא תצליח לשבור את קור הרוח שלו.
"שתף אותי, אני בטוחה שיש לך המון מה להגיד עליו."
הוא גחך, "אני בטוח שאת בטוחה."
"אוקי, אז בוא ננסה משהו אחר. אני אשאל אותך כמה שאלות, ואתה תנסה לענות לי עליהם בצורה הכי אמתית שאתה יכול."
"בואי נסגור על זה שאת תשאלי שאלות, ואני אענה עליהם איך שבא לי."
"אוקי!" היא צחקקה בצביעות דוחה ומחאה בידיה, "מספיק טוב בשבילי מר קשוח! אבל עכשיו ברצינות," היא הניחה בזיוף של חמימות אימהית את ידה על ברכו של ניל, "השאלות יכולות להיות מעט קשות, מעט כואבות. הם עלולות להעלות בך זיכרונות כאובים. אם אתה מרגיש שקשה לך מדי לענות עליהם תגיד לי מיד. אני יודעת עד כמה זה קשה… לאבד הורה. ועוד בגיל כל כך צעיר."
הוא תפס בידה בסלידה והזיז אותה ממנו, "איבדתי שני הורים. תשאלי." הפעם ניל הצליח לקלוט מבלה שמץ של הבעה לא מזויפת, נדמה שהיא נעלבה. אך השמץ נתנער מפניה במהירות והיא חזרה להבעת ההתחשבות – שהפעם נראתה אף הרבה יותר זולה.
"אוקי." היא מצמצה בעין אחת במשהו שנראה כמו טיק לא נשלט. "אתה איבדת את אביך בגיל…"
"תשע וקצת." הוא השלים בקרירות.
"כן. סיפרו לך איך זה קרה?"
"סיפרו לי שהלב שלו הפסיק לעבוד. שאלוהים לוקח את הטובים וכל הבולשיט הזה."
"אתה לא מאמין בזה?"
"אני לא מאמין באלוהים."
היא לקחה אויר, "אוקי. מה הרגשת כשסיפרו לך את זה?"
"זה היה לפני 7 שנים. מאיפה לעזאזל אני אמור לדעת?"
"בכית?"
"בכיתי כי כולם סביבי בכו, כי כולם ציפו ממני לבכות." פתאום הוא הרשה לעצמו להיפתח אליה יותר מהרגיל. "בעיקר כעסתי."
"כעסת… על מי?" בלה הסתקרנה, ניל הריח את הסקרנות שלה – והיה בעיקר מופתע, ממנה ומעצמו. זו הייתה סקרנות אמתית שבמהירות בזק גרמה לו לספר דבר שלא סיפר לאף אחד אחר. דבר שהוא מתבייש בו.
"כעסתי על… אימא שלי." הוא אמר ומיד התחרט על כך, כשראה את הבעת הזחיחות שמתפשטת על פניה.
בלה נשענה אחורה ולקחה שאיפה עמוקה, כאילו מסניפה את הרגע הזה, לו קוראים ביהירות הפסיכולוגים האליטיסטים והמתנשאים 'פריצת דרך'. התנערות מהירה והיא חזרה להצגה, "למה כעסת עליה, ניל?"
"לא יודע." הוא הסיט את עיניו לחצי שנייה בלבד, ושוב מיקד את מבטו באישוניה "כי הייתי ילד קטן ומטומטם."
"ההורים שלך היו פרודים, נכון?" היא שאלה, הוא לא ענה, התאמץ להמשיך ולהסתכל בעיניה, אפילו לא מצמץ. נדמה לו שאסימון קטן נפל לבלה בראש. "יכול להיות שכעסת עליה בגלל שהיא עזבה את הבית? עזבה את אבא שלך? עזבה אותך?"
רעד עלה בגופו. הוא הרגיש שעמוק בתוכו התרסק לחתיכות בקבוק שלא רצה להיפתח, ומתוכו נפלט שד שרצה מזמן לצאת. מבטו התרסק ישירות לרצפה, עיניו חיפשו מוצא. הוא לא מצמץ. לא נשם. לא זז. לחץ כביר. השד רוצה להשתחרר, מנסה בכל כוחו לפתוח את שפתותיו הנעולות. אך רק מילה אחת נפלטה לו מהגרון. "סתמי."
"מה?" היא נראתה המומה.
הוא הסתכל לה ישר בעיניים, "סתמי את הפה הקטן והמלוכלך שלך, זונה מטומטמת. תסתמי את החור המכוער הזה שכל מה שיוצא ממנו הבל. תסתמי את הפה יא בת זונה." הוא שינן כל הברה והברה, כאילו היו תערים קטנים שהוא תוקע בתוכה, אחד אחרי השני. זעם ענקי בער בתוכו, מאיים לשרוף לו את הנשמה. הוא רצה להרביץ לה, הוא רצה להרוג אותה במכות, הוא רצה לדחוף לה אגרוף אחר אגרוף, ישר בפנים, הוא רצה לשבור לה את האף ואת כל השיניים, הוא רצה לחתוך אותה, לקרוע אותה, לרצוח אותה. הוא התרומם מהכורסה בזריזות, הרים את אגרופו הימני וקימץ אותו הכי חזק שהוא יכול. אך כשניסה לשלוח אותו לתוך האף שלה, לתוך העיניים החלולות והמזויפות שלה, הוא לא היה מסוגל.
הוא היה משותק.