האחרון מבנינו- הקדמה

מייקל, נער בן 14, שחייו השתנו מקצה לקצה.
מייקל היה תלמיד, כמו כולם, בבית הספר ביישוב שלו.
היה לו שיער בלונדיני קצר, ועיניים ירוקות. הוא לרוב לובש גופייה שחורה ומכנס ספורט קצר.
יום אחד, הוא קם בבוקר לבית הספר, ושם לב שהשמיים אפורים, יותר מדי.
הייתה זו עונת הקיץ, והוא היה ממש מופתע.
כאשר הגיע לבית הספר, ראה המון חיילים מסתובבים ליד בית הספר, ולא הבין מה פשר הדבר.
למייקל לא היו הרבה חברים, אלא רק את חברו הטוב ביותר, פרנק.
כשהגיע מייקל לכיתתו, רץ לדבר עם פרנק, ולשאול אותו אם הוא יודע משהו על החיילים, או על השמיים האפורים.
"היי פרנק, אתה יוד-.." מייקל לא הספיק לשאול את פרנק, ונשמע פיצוץ חזק.
כל האנשים התחילו לרוץ למקלט.
"קדימה! קדימה!" צעקה המורה וזירזה את התלמידים.
התלמידים התיישבו במקלט, מחכים לצאת ולראות מה קרה.
מייקל ישב יחד עם חברו פרנק, והם לא ידעו מה לעשות.
לאחר כמה דקות, האור במקלט נכבה.
כל הילדים נכנסו לפאניקה.
מייקל הצליח לשמוע את אחת המורות אומרת: "הם כנראה ייאלצו להשאר לישון כאן".
לאחר כמה דקות של חושך, מייקל נרדם.
—–

"פ..פאק!" צעק מייקל והתעורר משנתו.
הוא שם לב שחצי מהילדים לא שם, ויש מעט אור מבחוץ.
כמה ילדים התעוררו מהצעקה של מייקל.
מייקל הסתכל סביבו, ומצא את פרנק, שגם הוא התעורר.
"מ..מה קרה לך..?" שאל פרנק את מייקל.
"איפה המורות? איפה כולם?" שאל מייקל.
"הם הלכו" ענה אחד הילדים.
מייקל קם, והתקרב לדלת של המקלט.
"לא!!! אל תעשה את זה!" צעק לו אחד הילדים, אבל מייקל פתח בכל זאת.
אחרי שפתח את הדלת, שמע גרגור רצחני שמגיע מחוץ לחדר.
ולפתע, אדם צולע התקרב אליו. העיניים שלו היו לבנות, והבטן שלו הייתה פתוחה. עורו היה ירוק, והוא היה קירח. הידיים שלו הגיעו כמעט עד לרצפה.
"ז…זה.. זומבי?" שאל מייקל, מבועת מהמראה המחריד.
"תסגור את הדלת!" אמר אחד הילדים, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
האדם הצליח להיכנס למקלט.
כל הילדים קמו, מפוחדים.
מייקל תפס כיסא, וזרק על האיש.
האיש הושלך אחורה יחד עם הכיסא, וראשו התנתק מגופו כאשר פגע בקיר.
"כן, זה זומבי" אמר אחד הילדים למייקל.

אפוקליפסת זומבים פרצה, והעולם שמייקל וחבריו הכירו, השתנה לגמרי.
עכשיו הם לא בטוחים יותר, הם חייבים לשרוד.
הם חייבים לצאת לטבע, ולשרוד.

-המשך יבוא-