הבזקים של חורף-פרק 1

BlueWex 13/09/2014 656 צפיות אין תגובות

הערה: קראתי לדמות הראשית על שמי כדי לבטא את ההתנהגות שלי בה, כל מהלך שהיא תעשה הוא היה מהלך שכנראה הייתי עושה עם הייתי במקומה. תהינו.

פרק 1:

הארנבת השביע אותי ואת ג'יין, כשנשכבנו לישון היא צנחה על החזה שלי והשיער הארוך התפזר לכל עברי כמו חול. היא הדביקה נשיקה לחה על שפתי, שעות מרובות עברו עד שנרדמתי. הרוח המייללת והקור שחדר לאוהל הטריד אותי. הדבר היחידי שניחם אותי היה הנשימות החלושות של ג'יין, שמחתי ששנינו בריאים ולא צריכים לדאוג לתרופות. החושך שנראה מחוץ לחלון הפלסטיק של אירלד נראה מאיים, אירלד הוציא את הרובה שלו ואת המעיל שלו מהתיבה שהם היו מונחים בתוכה ויצא החוצה. הוא ווידא שג'יין לא התעוררה ונשם את האוויר הקר, כשהדים של חום מרחפים מול הפה שלי צעדתי בשלג והסתכלתי סביבי. נראה ששום דבר לא השתנה והנוף הקר והמת נשאר כמו שהיה אתמול, הסתכלתי מסביב ואצבעותיי החלו לאבד תחושה כשנזכרתי שהשארתי את כפפותיי באוהל. נשכבתי על ברזנט פלסטיק שהכנו בתור שטיח ובהיתי על השמיים השחורים והריקים, הכוכב היחידי שזהר בחשכה הצביע על הצפון. אורו היה כה חזק, נראה שהוא מרחיק את החשכה מכל שאר הרקיע. חשבתי על החברים שהותרתי מאחור, על העתיד שהשארתי מאחור. ועל אותו יום שהכל קרס. הייתי בביתי השכור, מקום פתטי לחלוטין בלי צנרת מובנת. קירות בעלי צבע שמנת שהתקלפו במפגש עם הרהיטים הקרועים, אך פיסת האדמה הזאת הקנתה לי תקווה באותם ימים. המזוודות היו ארוזות עם ספרים ותעודות. הקולג" שאליו התקבלתי היה במרחק של כחמישה קילומטרים מהמאורה שלי, קבעתי להיפגש עם חברי "בן" לנסוע ביחד. הוא היה חברי הטוב והוותיק. כל הימים של ההכנות חזרו אלי ונשקו לפינות הזיכרון שלי נשיקה אכזרית שהזכירה לי, אני לא אראה אותו עוד פעם. לקחנו אוטובוס לשם ודיברנו עם שני סטודנטים רזים בעלי שיער שחור, הם היו תאומים. לקחתי את הדקות האלה כדברים שהיו מובנים מאליו. ואז אזעקה רמה נשמע, השאון מילא את האוטובוס וארבעתנו בהינו לאופק. האזעקה המשיכה לצלצל באוזנינו כשראינו הבזק אור עצום והועפנו אחורה, “ג'יין" זה כל מה שחשבתי כשגופי וחפציי הוטלו כנגד האוטובוס. יד קרה החזיקה בכתפו וקפצתי אחורה, פרצופה של ג'יין הביט בי בעיניים גדולות וכחולות. “ג'יין, אלוהים אדירים למה את מתגנבת אליי? את רוצה שאני אקבל התקף לב?” הכרחתי את עצמי לצחוק, צחוק קצר ומר. לא אותו צחוק שהייתי משמיע לפני זמן קצר. ג'יין חייכה בביישנות ונשכבה לידי. “השארת את הדלת פתוחה, שמעתי את הרוח מייללת וחשבתי שעזבת" פרצופי השתנה בהבעה חמורת-סבר. הסתכלתי לג'יין בעיניים, השמיים ופרצופי השתקפו מהם. נראיתי עייף, עייף ורזה.
"אני לעולם לא יעזוב אותך, שומעת? לעולם" ג'יין פלטה אנחה של שביעות רצון, עיניה זרחו לאור הירח והכחול שלה הזכיר אגמים צלולים וטהורים.
"רק פחדתי, בזמנים האלה" עיניה של ג'יין בהו רחוק, הרחק מהאסון הזה.
"אין לך מה לפחד, יש לנו אוכל לעוד זמן רב, תחמושת, ואף אחד לא יפגע בך כאן" רציתי להאמין לעצמי, האוכל שעמד לרשותנו התמעט כל יום ויום… לא היה לי את הלב לקצץ במנות, שנינו רזינו. היינו חייבים לעזוב בקרוב, וידעתי את זה.
"על תשקר לי רוני, אני לא טיפשה" כמובן שהיא לא טיפשה, חשבתי לעצמי. פלטתי חיוך מנחם וידעתי שזה לא מספיק, הנזק נעשה. ג'יין התבוננה בכוכב הצפון הזוהר והשמיים הסגלגלים הפנטו אותה, כאלה היינו. נערים. “ג'יין אני ממליץ לך לחזור לישון, מחר תצטרכי להציב מלכודות עוד פעם ואני יצא לצוד.” ג'יין הנהנה וקמה, היא שפשפה את בגדיה מכל שלג ואבק שהצטבר עליהם ושמה את ידיה בכיסי מעילה הכבד. בצעדים מרושלים היא צעדה בחזרה לאוהל, צליל מחשיד הבהיל אותי כשהסתכלתי על האש. הרוח פיזרה את הזרדים והאש נקברה תחת השלג, הקור הצורב חזר לאחוז בעצמותי. “נהדר" חשבתי לעצמי וכיסיתי את הגחלים הלוהטים בשלג נוסף, קו הרקיע לא השתנה כפי שלא השתנה כבר ימים רבים. עדיין שורות ודיונות של שלג מדכא שמכסה את האדמה החומה. עלים מתים נחו כשטיח מת על רצפת היער, ואז מזווית עיני ראיתי את זה. אור. להבות לוחשות שהזדקרו מהשלג הלבן אחזו בכמה עצים בצד השני של קרחת היער, צבי פרץ מהעצים הלוהטים וגבו אדום ומפוחם. קריאת מצוקה מזוויעה הזעיקה את ג'יין והיא חזרה להתיישב לידי. פרצופה מוכה בשוק, צליל פיצוח נשמע כשהאש קלתה כל מה שבדרכה. ומתוך האש בקעו עשרות גופות מהלכות, בצעקות נוראיות האומללים האלו ברחו מהאש שאחזה בכל סנטימטר מגופם. הם רצו לכיוונינו.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך