הרצח פרק א

הלילה אפרורי וגשום. האיש רכס את מעילו, והסתכל על הגופה. הגופה נוטפת הדם. הוא רצח מישהו.
הוא הסתכל על הגופה וכמעט התחרט על מעשיו. כמעט.
"לא'" הוא אמר לעצמו. "עשיתי את הדבר הנכון. הוא טעה, זה הגיע לו. עשיתי את הדבר הנכון. עשיתי את הדבר הנכון!" הוא הדגיש את המילים האחרונות. הוא נשם עמוק וגרר את הגופה הצידה. לאחר מכך הוא הסתובב ונעלם לתוך הלילה.

היה זה עוד יום משעמם במשרד. עבדתי על הניירת מחקירת היהלום שגנבו לפני שבועיים. דפדפתי בערמה הגבוה של מעטפות אשר היו מונחות על שולחני ונאנחתי. "רק גנבה, אין שום דבר מעניין." מלמלתי לעצמי ופתאום הטלפון צלצל.
"הגעתם למתחם שלושים ושלוש. מדבר הבלש ג'ון סמית, איך אוכל לעזור לך?" ענה לי קול גבוה וקצת צרוד, ספק של אישה, ספק נערה.
"מצאתי גופה!" צרחה.
"באמת? אה… אני מתכוון, גברתי, בבקשה תירגעי," עניתי לה. "בבקשה, תגידי לי איפה את נמצאת?"
"כביש שש" היא ענתה לי במהרה.
"תודה רבה גברתי. עוד מעט נגיע, להתראות." ניתקתי וצעקתי: " דיוויד, בוא. יש לנו משימה."
"באמת?" הוא שאל בהפתעה.
"כן. בוא."
כרגיל, דיוויד דחף את משקפיו המרובעות במעלה האף ולקח את המפתחות.

"נראה לי שזו תאונת דרכים" אמר דיוויד בגאווה. מה שדיוויד אמר נראה נכון, הגופה הייתה מתחת לאוטו והדלת הימנית הייתה על האדמה, קרוב לגופה. רציתי להסכים עם דיוויד אבל לפני שיכולתי האנה, הרופאה מחדר המתים, אמרה בלעג "וואו, אתה יכול להגיד משהו יותר מטופש?"
"שלום האנה. התגעגעתי." אמרתי בנימוס.
"הלוואי שיכולתי להגיד את אותו הדבר" דיוויד אמר והסתכל עלייה במבט כועס.
"ג'ון" האנה חייכה אליי והחזירה לדיוויד מבט כועס עוד יותר.
היה רגע של שקט שבו דיוויד והאנה נעצו מבט אחד בשני, ואני עמדתי בצד בהרגשה לא נוחה במיוחד. "אז…" אמרתי במבוכה.
"מה?" האנה שאלה בהפתעה, כאילו ששכחה שבכלל הייתי שם. "אה, כן, ברור, הגופה." האנה אמרה עם חיוך מזוייף. "בזמן שהייתי פה לבדי" היא הדגישה את המילה האחרונה, "ראיתי סימן כחול על ראשו – "
"אז…" קטע אותה דיוויד בחוסר עניין.
" – שמרמז שהביאו לו מכה כדי שיהיה חסר הכרה, לפני שדקרו אותו בבטן ובצד."
דיוויד נחר נחירת בוז.
היא שילבה ידיים והסתכלה על דיוויד במבט שכאילו אומר 'סיימת?' והמשיכה. "הוא כנראה הוא דימם למוות."
דיוויד לא וויתר. "אז למה המכונית נראית ככה?" שאל בטון מתחכם.
"העבודה שלי היא לחקור את הגופה. לא לגלות מה קרה למכונית המטומטמת" היא גלגלה את עיניה ונאנחה.
דיוויד פתח את פיו כדי להחזיר לה אך לפני שהצליח הבאתי לו מרפק לצלעות, כך שבקום לומר לה הערה מזלזלת, נפלט לו רק "איי".
"מה שדיוויד רצה להגיד זה, מה לפי דעתך קרה לאוטו?" שאלתי בנימוס.
"לא יודעת" האנה אמרה והנדה בראשה לשלילה. "אולי הרוצח דרס אותו ואז רצח אותו כדי לסיים את העבודה, או שאולי הוא רצח אותו ואז סידר את זירת הפשע כדי שנחשוב שהייתה פה תאונה".
"איך את יודעת שזה כן היה רצח? אולי זו באמת הייתה תאונה ושתי חתיכות זכוכית נתקעו בו" אמר דיוויד עם חיוך מזוייף, כאילו להגיד שהוא תמיד צודק והיא תמיד טועה.
"אוקיי, קודם כל איפה הזכוכית?" דיוויד פתח את פיו כדי לענות, אך לפני שיכל האנה המשיכה, "ואין באוטו הזה זכוכית שבורה. מסימני הדקירה אפשר להבין שהשתמשו בסכין או בחפף חד אחר. זה כל מה שאני יכולה לדעת עד שלא אחזור למעבדה." סיימה האנה וחייכה לדיוויד בהבעה מתנשאת.
"תודה. תתקשרי כשתגלי עוד משהו". שלחתי לדיוויד מבט הזהרה, שכאילו אומר 'שלא תעז'.
"טוב, להתראות ג'ון," אמרה האנה ולפני שהלכה היא הביאה לדיוויד מבט זועף.

"אז… זה רק אני או שהיה קצת, אה לא יודע," חיפשתי את המילים, "מתח אולי, בינך לבין האנה?" אמרתי בנסיעה חזרה למתחם.
"למה? כולם ראו מה שאתה חושב שראית?" שאל דיוויד, והדגיש את המילה "חושב", כנראה בשביל לרמוז שאני מדמיין.
"לא. לא. ממש לא. יש לי חוש שישי לדברים האלה." אמרתי בציניות.
דיוויד הנהן ואמר "אני שחקן טוב, לא כמו האנה".
"אז מה קורא ביניכם? לא נפרדתם לפני חודש?" שאלתי בלי להפנות את מבטי מהכביש.
"חודש ושבוע" הוא תיקן אותי, "ואין לה שום זכות לכעוס עלי, היא בגדה בי!" הוא כמעט צעק.
" כן, אם כבר הגענו לנושא הזה רציתי לשאול, איך אתה יודע שהיא בגדה בך?"
"אני אה, אני אה," גמגם, "אני פשוט יודע, אוקיי!" הוא אמר בכעס. "חשבתי שאתה לצעדי" הוא הוסיף.
"אני כן." רגע שתיקה חלף. "לא משנה" רטנתי. "תשכח שאמרתי משהו".
"אין בעיה" הוא הסכים.
שאר הנסיעה ישבנו בשקט.

"אז מה אנחנו יודעים על הנרצח?" שאלתי אחרי שחזרנו למתחם.
"לא הרבה." אמר דיוויד "הוא עיתונאי, בן 33 וקוראים לו רון מארקם".
"יש לו עבר פלילי?" שאלתי.
"לא ממה שידוע לי" דיוויד אמר והנד בראשו לשלילה.
"אחים? הורים?" שאלתי.
"לא יודע" ענה לי.
"חברה? אישה? ילדים?" שאלתי על סף הייאוש.
"לא יודע" דיוויד אמר שוב.
"יודעים משהו חוץ מהשם שלו, גיל ועבודה?" שאלתי.
"לא." אמר דיוויד ושוב הנד את ראשו לשלילה "רון מארקם," הוא מלמל. "רון מארקם, רון מארקם, רון מארקם" הוא חזר על השם שוב ושוב.
"מה?" שאלתי "על מה אתה חושב?"
"השם הזה נשמע לי מוכר, אבל אני לא יודע מאיפה אני מכיר אותו" הוא אמר לי.
"למה שלא תבדוק באינטרנט?" שאלתי
"רעיון מעולה" הוא אמר ורץ למחשב. לאחר רגע, שבו דיוויד הסתכל על המסך, הוא אמר "אני לא מאמין".
"מה?" שאלתי.
"כרגע גיליתי איך אני מכיר את השם 'מארקם'" אמר.
"איך?".
"הוא האח של ג'אק מארקם, השר בממשלה".