לגעת בלימון פרק ראשון

הייתי נורמלי עד ש'היא' הגיעה. הייתי פופולרי, הלכתי למסיבות, הייתה לי חברה…. שמיניסט למופת.

ביום שהתחיל בצורה רגילה, הסתובבתי במסדרונות בית ספר, מחליק את אצבעי על האבן הקרירה. נשמע הצלצול, ובאנחה מיהרתי לכיתת האם שלי. התרווחתי על כיסא הפלסטיק הקשה ובמוחי שוב התלוננתי על הכיסאות-רוצחי-הישבנים שסיפקו לנו.
צליל נקישות העקבים הקדים את בואה של מיס נלוול. היא נכנסה לכיתה בצעדים קטנטנים ומהירים ובחנה את כולנו עם עיניה הקשוחות מתחת למעטה משקפיה החתוליות. "בוקר טוב, כיתה." אמרה בקול חסר חיים. אני נשבע שגם אם פצצה אטומית הייתה מתפוצצת מתחת לאפה החד היא הייתה נשארת אדישה.
"בוקר טוב, מיס לנוול." ענינו במקהלה.

"מצטרפת אלינו תלמידה חדשה. כולם לקום." אמרה, וכל הכיתה קמה בצלילים מסמרי שערות של כיסאות נגררים. "כנסי." ציוותה מיס לנוול וישרה את חולצתה הלבנה והמפונפנת שנתחבה בחצאית העיפרון השחורה שלה. נערה נכנסה לכיתה. עורה היה בגוון זית קרמי ופניה העגלגלות מעט היו חלקות ללא רבב. עיניה היו מלוכסנות קלות והיו בצבע שחור. היה לה שיער שחור שכאילו בלע את כל האור, לא הבריק ולא נצנץ, שהגיע לישבנה חלק לגמרי. היא הייתה גבוהה ועגלגלה במקצת, באופן חמוד ולא בולט. תכל'ס היא הייתה די יפה. היא לבשה חולצה אפורה ענקית עליה באיזה חמש מידות עם סמל של דגל U.S.A וטייץ שחורים מכוסים שערות בהירות. נעליה בטח זכו פעם להיקרא לבנות, אבל כעת היו אפורות ובלויות. "שבי ליד דיאנה." ביקשה ודיאנה הרימה את ידה בשעמום. בצעדים רחבים וחרישיים היא התקדמה והתיישבה ליד דיאנה. דיאנה הייתה חברתה הטובה של לילי, בת הזוג שלי, וידעתי שהיא פדוט תתעלם מהחדשה. "זאת קרלי ליון." הציגה המורה. "שלום, קרלי." אמרה הכיתה. בשארית השיעור מצאתי את עצמי בוהה בה.

לא יודע למה.

היא סקרנה אותי.