מבחני מאמץ-פרק3

פיטר לא זכר מתי נרדם. אבל איימי לא הייתה בבית . הוא התעורר במיטה שלו.
הטלפון הנייד שלו צלצל בעוצמה. פיטר ענה לשיחה:
"היי, מרגל." אמר קול מוכר. פיטר זיהה את ברוק.
"כן, מה את רוצה?" שאל פיטר. הוא קם והתמתח.
שקט נמתח על הקו השני. "אני רוצה שתעזור לי." אמרה ברוק.
"באמת? לא ידעתי," אמר פיטר.
"נו…בבקשה…?" התחננה ברוק. פיטר נאנח. "אני אהיה חייב לסרב."
"אם תשנה את דעתך תפגוש אותי היום בשעה תשע ברחוב סאנט-בנרד8, אל תאחר." הקו נותק.
פיטר הניח את הטלפון בצד ונשכב שוב על המיטה. הוא שפשף את עיניו החומות בחוזקה. לוודא שהוא לא חולם בכלל.
הוא פתח את ארון הבגדים שלו. מבולגן כתמיד. פיטר שלף מכנסי ג'ינס נקים ביחס להתחוללות בארונו וחולצת טריקו משובצת.
הוא יצא החוצה. אל אוויר היום. יום חופש, חשב, היום האהוב עליו ביותר בכל השבוע. יום חופש.
פיטר כמעט נפל על הדשא עד שאיזו גברת קשישה דחפה אותו בגסות.
"דווקא עכשיו!" רטנה.
פיטר התחיל ללכת. הוא עבר את מעבר החציה בבטחה, עיניו קלטו את השעון בכיכר העיר הסמוכה אליו. הוא מאחר!
פיטר עקף לפחות מאות אנשים, הוא לא מנה אותם.
הוא רץ ורץ ו… כן, זה זה, הבניין שברוק ביקשה ממנו להגיע אליו. זה היה בניין קומות חדש. פיטר פתח את דלת הכניסה, הלובי הוצף באנשים נסערים שדיברו ללא הרף. פיטר עקף אותם ונכנס למעלית, המוזר היה שאף אחד לא נכנס בעקבותיו, כולם שתקו שראו אותו, כשהמעלית עלתה הוא החל לשמוע את צעקותיהם החוזרות והנשנות.
ואז פיטר נזכר. הוא לא יודע היכן גרה ברוק.אבל המעלית נעצרה וקטעה את מחדבותיו. ברוק עמדה בפתח. השיער השחור שלה נקלע לצמה והיו שזורים בו חרוזים. היא לבשה מעיל רוח מפליז ומכנסי ג'ינס משופשפים.
"מרגל-" גיחכה. "היי," אמר פיטר.