מי אני ומה שמי- פרק 21

"ל-לתת לי לברוח?" גמגמתי. כמובן שלא האמנתי למילה ממה שאמר, אבל רציתי להיות בטוחה.
"כן! אם את מעדיפה להיתפס זו כבר החלטה שלך, אבל אני מציע לך עכשיו הצעה חד-פעמית שככל הנראה לא תחזור על עצמה." התיישב על דלפק הקבלה והביט בי, החיוך המטופש לא יורד מפניו. "אני במצב רוח טוב היום, כדאי לך לנצל את זה."
"קודם תסביר לי למה אתה מתכוון ב-'לתת לי לברוח'?" ניסיתי להבין על מה הוא מדבר.
"מרדף מזוייף," אמר בקצרה.
"מובן ביותר…" דירבנתי אותו להמשיך.
"את בורחת דרך יציאת החירום, אני צולע החוצה ומסביר לכל האנשים שכאן איתי שנלחמנו וניצחת אותי. בינתיים את רצה לך לאן שאת רוצה –ומכיוון שהפצעים שלך כבר החלימו כמעט לגמרי אני מניח שזה יהיה די רחוק…- ובעוד כמה ימים, כשמצב רוחי הטוב יחלוף ואני אבין מה עשיתי, אז אסטור לעצמי כמה פעמים ואשלח משלחת חיפוש שתסרוק את כל הארץ הזאת –בהנחה שלא הספקת לעלות על טיסה הרחק מכאן- ואם וכאשר הם ימצאו אותך, אתן להם פקודה מראש להרוג אותך ללא היסוס," הסביר. "מובן?"
חייכתי חיוך גדול ואמיתי. "מובן! אבל… רק עוד משהו אחד קטן," הרצנתי שוב.
"מה?" מבטו הפך מבולבל.
"בן כמה אתה?" לבשתי על פני הבעה מספיק מטופשת כדי לגרום לו לגחך, או ליתר דיוק, מה שנפלט לו כשניסה להחניק פרץ צחוק קטן.
"תשע עשרה, למה?" שאל באי הבנה.
"סתם, רק רציתי לדעת מה פער הגילאים בינינו."
"ו… מהו?" הוא רצה לדעת, כמובן.
"ארבע שנים, לא הרבה כפי שחשבתי. בת חמש עשרה ובן תשע עשרה… אני חושבת שאנחנו שווי כוחות."
"לא הייתי מגדיר את זה ככה. בכל זאת, אני מבין האנשים החכמים באיזור ויש לי חבורת אנשים שגם הם לא טיפשים כלל. ומה לך יש?" שאל בהתנשאות.
"תתפלא, אבל גם אני לא טיפשה כלל. אני בעלת הציונים הגבוהים ביותר בכיתתי ויחסית לנערה בת חמש עשרה אני מעל הממוצע." לא הבנתי למה אני מצדיקה את עצמי מולו, אבל הרגשתי מן צורך כזה להוכיח את עצמי.
"כן, מה ש'תגידי… אני מציע לך לצאת מפה כמה שיותר מהר כי כבר התחלת להרגיז אותי וזה לא עובד לטובתך." הוא הטה את ראשו לעבר השלט הזוהר עליו היה כתוב 'יציאת חירום' באותיות ירוקות וזוהרות.
"יוצאת יוצאת, רק תירגע." הרמתי את ידי בכניעה ופניתי לכיוון השלט. אחרי כמה שניות סובבתי את ראשי לבדוק אם הוא עודנו שם, יושב לו על הדלפק והופתעתי לגלות שכן, מביט בי במבט עצבני. הגברתי את מהירות הליכתי ויצאתי מהבניין. הגעתי למגרש החנייה הסמוך לבית החולים שהיה ריק מכל מכונית, הסקתי מכך שככל הנראה, בית החולים הזה לא פעיל.
"רגע!" שמעתי קול צועק מאחורי. הסתובבתי שוב, מנסה להבין מה הוא רוצה. "שכחנו להילחם." הוא רץ אלי מתנשף.
"למה לנו להילחם?" לא הבנתי.
"כדי שאהיה אמין יותר בהסבר שלי," אמר כאילו זה מובן מאליו.
"לא יכולת פשוט לתת לעצמך כמה אגרופים וזהו?" הייתי חסרת סבלנות. "אתה יודע, אם הטירוף יצא עכשיו, שנינו לא נצא מזה בשלום."
"זה לא יצא," אמר בביטחון.
"איך אתה יודע?"
הוא לא ענה, רק הושיט לי את האקדח שהיה מוסתר תחת חולצתו, "תירי בי."
לקחתי מידיו את האקדח, "איפה לירות?"
"בכתף." הבעתו הייתה נחושה ולא נראה שיש לו הסתייגויות כלשהן ממה שהציע לעשות.
"אוקי…" כיוונתי את האקדח לכתפו והתכוונתי לירות, "אתה בטוח שאתה מסכים לי לירות בך? ככה סתם מרצונך," שאלתי ליתר ביטחון.
"תעשי את זה לפני שאני אתחרט." הוא התחיל לאבד סבלנות.
"טוב…" מלמלתי בלית ברירה נוצרת את האקדח ומהדקת את אצבעי על ההדק.
הרגשתי כאילו התחרשתי לרגע בשנייה שנורה הכדור בקול שריקה, ושבריר שנייה לאחר מכן נשמעה צעקתו של רונאן. כנראה שלא פספסתי. הוא התמוטט על הקרקע מהדף הירייה והידק את ידו את כתפו, במקום בו הכדור פגע. התחלתי להתקדם לעברו אבל הוא צעק לי להתרחק, "לא! תתרחקי ממני!" על פי טון דיבורו הבנתי שהוא משחק. ובצדק, האנשים שהביא איתו היו קרובים, הם בטח שמעו את הירייה ובדרכם אלינו ברגע זה.
נסוגתי לאחור למשמע דבריו ופתחתי בריצה לאורך מגרש החנייה הנטוש למשמע קולות צעדיהם של אנשיו של רונאן.
"מה קרה?" שמעתי אחדים מהם צועקים בבהלה למראה כתפו המדממת של מפקדם.
"המשא ומתן לא הצליח…" הוא מלמל ביאוש.
"כנראה גם הוא היה במגמת תיאטרון אצלו בתיכון…" הרהרתי ביני ובין עצמי. "וכנראה שהיה בין המצטיינים…"
בעודי ממשיכה לרוץ כמה שיותר רחוק מבית החולים שמעתי את רעש נסיעתן של ניידות המשטרה המתרחקות מאחורי וצליל חלש של סירנת אמבולנס יחידה.