קומה 9- הבוגלרים. פרק 9- החידות העתיקות.

———–נקודת המבט של נטע——–
הייתי במקום לבן, ריק אינסופי.
כל מחשבותיי התרוקנו, הרגשתי חופשייה, כרוח העפה בראשי העצים.
"הלו?, יש כאן מישהו?", שאלתי בעוד קולי מהדהד בשטח העצום.
חששתי מהנוכחות שאני מרגישה.
"אולי", נשמע קול מפחיד למדי.
נבהלתי וצעדתי צעד אחד אחורה. נפלתי.
נפלתי במשך המון זמן, בהתחלה ניסיתי לחפש משהו לתפוס בו אך התרגלתי לנפילה, נשמעו צרחות איימים ברקע, סתמתי את אוזניי.
לבסוף נפלתי על כיסא כלשהו, ועיניי נקשרו.
בגלל שעיניי היו קשורות לא יכולתי לראות אך שמעתי קול ברקע:
"הרמז הראשון לפתרון החידה,
נמצא במקום אותו לא נדע.
רק כאשר תקפצי אל החשכה,
תדעי להיות תמיד בטוחה."
הקול הפסיק לספר, הבד הוסר מעייני, ואז ראיתי את עצמי מאחור.
הייתי מעט שונה, אולי בוגרת יותר, ואז אני השנייה הסתובבה אליי, עינייה היו לבנות כמו של עיוורת, והיא החלה לצרוח, פחדתי, רציתי ללכת משם אך התברר לי שהייתי קשורה לכיסא כלשהו.
צרחתי.
~~~~~~~~~~~~~~~~
"נטע?, נטע תתעוררי!", צעק ויקטור בעודו מנער אותי.
"אההה", צרחתי.
נשמתי בכבדות, עדיין מזועזעת מהחלום הנוראי הזה.
ויקטור רכן לעברי.
"היי.. הכל בסדר?", הוא היה נראה מודאג..
לא הייתי מסוגלת להשיב, משום מה החלום הזה שיתק אותי.
"אני ישנתי ואז שמעתי צרחה ואז ראיתי אותך ישנה וחסרת מנוחה, דאגתי."
"הכל בסדר", הוסיף וחיבק אותי.
כרכתי את ידיי הרועדות סביבו, מאושרת על כך שהוא נמצא כאן.
"אנ…אני..אני ראיתי את עצמי"
"שש.. הכל בסדר, בואי תשבי ונדבר"
רק עכשיו שמתי לב שנרדמתי על הכניסה של המחילה אתמול בלילה.
"כ..כן"
קמתי.
~~~~~~~~~~~~~~~~
הייתי על רצפה חלקה, קמתי לאט, הייתה לי סחרחורת נוראית.
הייתי באותו המקום הלבן, רעדתי כבר מהמחשבה על החלום הקודם.
"נטע.. בואי נטע… תעזרי לי!", נשמע קולה של אליס.
הייתי המומה למשמע קולה של אליס, הייתי חייבת לה הרבה.
"אליס? אליס איפה את?!"
הרגשתי תחושה מעקצצת בכתפיי.
"אני כאן נטע! בואי תעזרי לי!"
צעדתי צעד אחד קדימה, לא נפלתי.
"לפחות לא הפעם", שמחתי.
המשכתי ללכת קדימה, "אליס? אליס?"
"אני מימינך נטע!"
משב רוח פתאומי הדף אותי ימינה.
נפלתי שנית.
הכל הסתחרר מסביבי, העולם הסתובב, הייתה לי סחרחורת.
אבל הפעם הרגשתי לא כאילו אני נופלת, אלא כאילו אני עפה.
אבל באמת עפה!
כנפיים בקעו מכתפיי, כאב חד הורגש, ואז עפתי, הפסקתי ליפול.
הייתי המומה ולבי פעם בחוזקה.
"אליס?"
"אליס לא כאן"
"אז מי את?!"
"אני דיין, ואת מתה."
חור נפער בכנפיי והתחלתי ליפול למטה אל החשכה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"נטע? נטע תתעוררי!"
ראשי כאב, המהמתי קלות ופקחתי את עייני ברפרוף.
ויקטור הסתכל עליי בדאגה.
'איפה אני?', חשבתי.
"נטע הכל בסדר?"
'אני במאורה, מה קרה כאן הרגע?', נזכרתי ותמהתי.
הייתי על הרצפה, הרגשתי מוזר.
"נטע? תעני לי"
"אני.. אני בסדר", מלמלתי.
ויקטור לא ענה, הוא ערסל אותי בזרועותיו והניח אותי על הכיסא.
"ויקטור"
"מה?", שאל ורכן לעברי.
"אני עפתי, אני הייתי במקום מוזר ו-"
-"את חלמת נטע, את התעלפת או משהו, יש לך מושג למה זה קרה?"
"לא", ראשי עדיין כאב, אבל לפחות יכולתי לזוז כבר אז התיישבתי על הכיסא והתחלתי לספר:
"אני הייתי בחלל לבן ענקי , אליס קראה לי לבוא להציל אותה, ואז נפלתי.
מכתפיי בקעו כנפיים, הפסקתי ליפול ועפתי, באמת עפתי! אליס המשיכה לקרוא לי וניסיתי לחפש אותה ואז נשמע קול: אליס לא כאן, אני דיין, ואת מתה. ואז נפער חור בכנפיי ונפלתי מטה."
"נשמע כמו חיזיון", מלמל ויקטור.
"מה זאת אומרת?"
"את הנבחרת, את זה את כבר יודעת, אז יכולים להיות לך כל מיני חזיונות על דברים שיקרו בעתיד או רמזים כלשהם למציאת החידות העתיקות"
"עדיין לא הבנתי מהן החידות העתיקות, מי השאיר אותן?"
"החידות העתיקות מובילות ללחש שיכול לשחרר את העיר לחופשי, ולהחזיר את כל הילדים שמתו לחיים, מי שהחביאה את החידות העתיקות הייתה אליס"
"בגלל זה היא הייתה בחיזיון?", תמהתי. זה היה ממש מוזר, הכל כאן היה ממש מוזר.
"אני מניח שכן", אמר ומשך בכתפיו.
"רגע, אתה מרגיש יותר טוב? אתמול היית מאוד חלש", נזכרתי.
"כן, הזוהר היה באמצע הלילה, הוא ריפא אותי."
"אתה תיתן לי הסבר על כל הדברים האלו מתישהו?", רמזתי בעדינות.
"אני מניח שאצטרך.."
קמתי מהכיסא, נחושה כבר להתחיל לחפש אחר החידות העתיקות.
"רגע.. לאן את הולכת?"
"לחפש את החידות העתיקות"
"אבל אין לנו אפילו רמז"
"יש לנו, כשחלמתי שמעתי את החמשיר הבא:

הרמז הראשון לפתרון החידה,
נמצא במקום אותו לא נדע.
רק כאשר תקפצי אל החשכה,
תדעי להיות תמיד בטוחה."

"ואוו"
"כן.."
"אולי כדאי שנתקלח קודם? לא התקלחנו יובלות", הצעתי.
"רעיון טוב, המקלחת בחדר הימני", אמר ויקטור.
"רגע, כל הבגדים שלי היו בביתי שנשרף", כאב לי להיזכר בכך.
"אני מניח שאוכל לתת לך כמה מבגדיה של אליס..", אמר ויקטור. הוא נראה כאוב יחסית לתת לי אותם.
"היי.. אתה בטוח שהכל בסדר?"
"כן, ברור, פשוט נזכרתי לרגע באליס וזה-"
-"לא נעים כל כך..", השלמתי אותו.
"איפה הם?", שאלתי.
"הנה", הוא ניגש למיטה, והוציא מתחתיה מזוודה ישנה ומאובקת.
הוא פתח אותה, היו שם כמה שמלות, מקופלות בסדר לא יתואר.
הוא היה נראה עצוב להיזכר בשנים שעברו.
"הנה", אמר והושיט לי את המזוודה.
"את יכולה לקחת אותן."
"תודה"
לקחתי את המזוודה וניגשתי אל המקלחת.
————–נקודת המבט של ויקטור———–
נטע ניגשה אל המקלחת.
ישבתי על הכיסא, מהרהר על השנים שעברו, השנים שלא יחזרו לעולם.
ניגשתי אל המראה, הוצאתי את המסרק מאחת המגירות וניסיתי לסדר את שיערי הפרוע מעט, בתקווה שישרה לי מראה 'נורמלי' יותר.
החלפתי את בגדיי לחולצה שחורה ומכנס חאקי.
לבסוף כשסיימתי, ישבתי בחזרה בכיסא והמשכתי לחשוב לעצמי.
נטע יצאה מהמקלחת, לבושה בשמלתה הסגולה של אליס, הייתה לי מעט צמרמורת, קיוויתי שהיא לא שמה לב לכך.
שערה הבהיר היה שזור בצמה עבה על עורפה, והדבר שיווה לה מראה כמו של הימים ההם.
"הכל בסדר?", שאלה נטע שכנראה שמה לב שאני בוהה בה.
"כן, את פשוט.."
"אני מה?"
"מזכירה לי את אליס מאוד"
"באמת?"
"כן."
היא פנתה לעבר המראה, מוודאת שהיא מסודרת ומוכנה לצאת.
"הולכים?", שאלתי.
"הולכים"
~~~~~~~~~~שעה לאחר מכן~~~~~~~~~
"אני לא מבין! איפה עוד יכול להיות המקום אותו לא נדע?"
"אני לא יודעת, אם הייתי יודעת נראה לך שהייתי ממשיכה להתווכח?!"
רבנו, והתווכחנו, ורבנו… אף אחד לא הבין למה הרמז התכוון.
"רגע…", אמרה נטע
"מה?"
"יש לכם ספריה כאן?"
"כן אבל.. היא סגורה כבר שנים.. למה?"
"כי.. המקום אותו לא נדע, לאן הולכים כשמחפשים דברים שלא מבינים?"
"למילון?"
"ואיפה יש מילון..?"
"בספריה!"
"נכון! אנחנו רק צריכים להיכנס לספרייה, ומשם כבר נחשוב"
"נטע את גאונה!", חיבקתי אותה.
"מישהו רגשן היום", צחקקה.
התחלנו ללכת לעבר הספרייה."
"אז.. היכן הספרייה הזו נמצאת?"
"אני אראה לך, רק בואי אחריי"
"אוקיי…"
~~~~~~~~כעבור עשרים דקות~~~~~~~~
"הנה היא, הספריה"
"המבנה הרעוע הזה ששם?", שאלה נטע והצביעה לעברו.
"כן"
כשלבסוף הגענו אליה, ראיתי שהדלתות נעולות.
"נטע..?"
"מה?, הוו לא, אתה רוצה שאני אעשה קסם שיפתח את הדלת?"
"כן.."
"אני לא יודעת אפילו איך עושים את זה"
"אז תנסי?"
"טוב, תתרחק"
נטע התרכזה בכל כוחה והושיטה את ידייה לעבר הדלתות. כלום לא קרה.
"זה לא מצליח!"
"תנסי שוב!"
היא הושיטה את ידייה לעבר הדלתות שנית, היה פיצוץ.
הגנתי על עייני מפני העפר שעף באוויר והשתדלתי להשאיר את רגליי יציבות על הקרקע.
השתעלתי.
"נטע?"
"אני כאן"
"הצלחת?"
"כן"
"איפה את?"
"אני ליד הדלתות, תתקדם קצת ואני אנסה לתפוס את ידך"
הכינותי מראש את ידי מכוסה בשרוול הג'קט כדי למנוע עוד 'תאונות'.
התקדמתי מעט, ידה תפסה את ידי והתחלנו להתקדם בערפל.
לבסוף התחלתי לראות משהו, היינו בתוך הספרייה.

~~~~~~~~לפני תשעים וחמש שנה~~~~~~~
"דיי אליס! תפסיקי להתלוצץ!", צחקתי.
היא המשיכה לעשות שטויות.
"נו! אל תגיד לי שאתה לא נהנה מזה!"
"כמובן שכן, אבל אליס", תפסתי בידייה והבטתי עמוק לעינייה.
"אנחנו היחידים שנשארו, אנחנו חייבים לברוח מכאן!"
"אני לא יכולה ויקטור", השפילה עיניה הכחולות לרצפה.
"מדוע?", כל כך רציתי שנברח מכאן כבר.
"אנחנו רק בניי ארבע עשרה, איך נצליח לשרוד? גם אם נברח, אנחנו לבד בעולם! איש אינו יכול לעזור לנו!"
"אבל..", ניסיתי להתנגד.
"לא ויקטור, אני נשארת, ואתה יכול לבחור מה לעשות."
היא הלכה לעבר ביתה.
"איך היא יכלה לבחור בכך?! אנחנו נמות!", חשבתי.
החלטתי ללכת אחריה לביתה.
היא כבר התרחקה אך דעתי את הדרך לביתה.
הבית ברחוב ואן פלוט מספר 12.
כשהגעתי, היה שקט מוחלט.
"אליס? אליס את כאן?"
לא נשמע מענה.
עליתי במעלה המדרגות לחדרה, הכי מהר שיכולתי.
הדלת הייתה סגורה.
נשמעה צרחה.
"אליס? אליס את שם?!", כה רציתי לפתוח את הדלד, אבל היא הייתה נעולה.
צרחות של ייסורים נשמעו.
"אליס לא!!!", ניערתי את הדלת הכי חזק שיכולתי, אני לא יכול לעשות את זה!!
לפתע השתרר שקט.
"אליס?"
הדלת נפתחה, אליס הייתה שם, אבל היא מתה.
חבל תלייה היה תלוי מהתקרה, וצווארה של אליס היה מושחל בו, היא הייתה תלויה ממנו, רגליה באוויר.
"לא!!!!!!!!!!!", חתכתי את החבל, הסרתי אותו מצווארה.
"אליס!! תחזרי!!"
דמעות החלו לזלוג מעייני ללא שליטה, אך היא הייתה שקטה, היא לא תשוב יותר.
החזקתי אותה בשתי ידיי, התמוטטתי על הרצפה והיא בידיי, בכיתי ללא שליטה, לא היה אכפת לי יותר מכלום.
הסתכלתי בעיניה הכחולות, אלו שתמיד היו שמחות, ועכשיו הן היו חסרות הבעה, ועיוורות.
בעזרת ידי עצמתי את עיניה, הנחתי אותה על הרצפה.
כולי רעדתי, לא שלטתי במעשיי.
שרפתי את הבית, בעודי בתוכו.
החזקתי אותה בזרועותיי, ועמדתי שם, בתוך הלהבות.