Heart attack-פרק 10

"תיזהר לוהן, היא עלולה לחזור" אמר קאי חלושות כשתפס את שרוול חולצתי בזמן שהפרמדיקים הוציאו אותו מהדירה, הנהנתי בהיסוס ופניי הרצינו. אחרי שהם יצאו ישבתי עם בונה הקלסטרון כדי לבנות את הפרופיל של לורה וכמה שוטרים צילמו את רחבי הדירה שבהם היו ראיות למאבק.
"אני חושב שזה מספיק כדי ליצור פרופיל, אתה יכול לנקות עכשיו צילמנו מספיק תמונות לפי דעתי. אנחנו רק ניקח את החרב והאולר לתחנה ואתה תוכל לקחת אותם בערך עוד שבועיים אחרי שנריץ את הדי-אן-איי במאגר" אחד השוטרים אמר וכל הצוות יצא מהדירה ונשארתי לבד, רוח קרה נשבה מהחלון שהיה פתוח והעיר אותי מהטראנס שהייתי בו, קמתי על רגליי והתחלתי לנקות את הדירה, אספתי את שברי הזכוכית מהמטבח ושטפתי את הדם מהחדר שלי ומהסלון. נכנסתי למקלחת עם בגדיי והפעלתי את המים החמים, התיישבתי מכורבל מתחת לזרם וניסיתי להרגיע את עצמי. המחשבות שלי לאט נדדו חזרה לפתק שהיה מודבק לדלת שלי והחלטתי שאני חייב לראות מי כל כך נחוש לחסל אותי ואת שאר האנשים 'כמוני'. פשטתי את בגדיי והתקלחתי, התלבשתי בחולצה ארוכה אפורה ומכנסי ג'ינס שחורים, מעל לבשתי קפוצ'ון שחור ונעלתי את המגפיים שלי. שמתי את המגבות והבגדים הרטובים במייבש והפעלתי אותו, אין לי את הזמן או הסבלנות לתת להם להתייבש לבד, לקחתי את המפתחות לבית שלי ואת הארנק שלי ויצאתי לכיוון ארבע עשרה וסנטרל. למרות שהגשם הפסיק סופת הברקים התחדשה, שמעתי רעם מרוחק ונזכרתי במה אמא שלי סיפרה לי כשהייתי בן שש

פלאשבק:
ברק ורעם פילחו את השמיים וכיסיתי את ראשי בשמיכה, התחלתי לבכות בשקט ושמעתי את אימא נכנסת לחדר
"מה קרה פרח שלי? אתה פוחד?" היא שאלה והורידה את השמיכה מראשי, הנהנתי וניגבתי את הדמעות מעיניי, היא חייכה חיוך רך והתיישבה על קצה המיטה שלי
"בוא ואספר לך סיפור, פעם היו שני מאהבים לאישה קראו ברק ולאיש קראו רעם. הם אהבו אחד את השנייה מאוד ואהבתם נודעה גם לאלים שקינאו באהבתם הנצחית וההבטחה שלהם לעולם לא לעזוב את ידם ולהישאר בחיבוקם האוהב לעד. אז האלים החליטו להעניש אותם ולהפרידם, ביום גשום שהמאהבים נפגשו, האלים הטילו כשף עתיק שהבטיח להפריד אותם לנצח ברגע ההוא אור חזק פילח את השמיים וברק נעלמה כלא הייתה ורעם חיפש אותה בכל מקום אבל אף פעם לא הצליח למצוא אותה. האלים שראו את הכאב של רעם הפכו את הבכי שלו לקול אדיר שתמיד עוקב אחרי ברק ורק אם אתה מספיק קרוב לברק אתה תוכל לשמוע את בכי רעם שתמיד עוקב אחרי אהובתו שנעלמת לפני שהוא מגיע." היא ליטפה את ראשי והניחה אותו על ירכיה וזימזמה שיר ערש שהחזיר אותי לשינה ערבה

המחשבה הרגיעה אותי. הבטתי בשעון היד שלי וראיתי שהשעה כבר עשר דקות אחרי תשע, הרחובות כמו תמיד היו סואנים וריח של זיהום מילא את אפי וגרם לי לבחילה, לפעמים אני מתגעגע לטרנד מסכות הפנים בקוריאה. נאנחתי מהזיכרון והאטתי את קצב ההליכה שלי כי כבר הגעתי לארבע עשרה וסנטרל, התמקמתי בספסל מהצד השני של הכביש וחיכיתי בסבלנות.
ככל שהזמן עבר כמות האנשים והמכוניות פחתו כמעט לאין וסבלנותי פקעה, שמעתי כחכוח גרון וראיתי איש זקן לבוש סחבות ושקיות ניילון מלאות עיתונים בידו
"אתה יושב על המיטה שלי." הוא אמר, קולו היה צרוד וכבד. הוצאתי את הארנק שלי והוצאתי שטר של חמישים, הבאתי אותו לו ואמרתי
"לך, תמצא מוטל ותנקה את עצמך. אני לא רוצה לראות אותך כאן יותר." שמתי את ידיי בכיסי הקפוצ'ון חוזר להביט בפינת ארבע עשרה וסנטרל.
"תודה אדוני, אני מבטיח שלא תראה אותי כאן יותר." הוא אמר ושמעתי את צעדיו מתרחקים ממני, אם זה כל יום אחר כנראה שהייתי מחייך אבל הייתי שקוע עד הצוואר במחשבות שונות על מה שקרה היום והעייפות גברה עליי. סגרתי את רוכסן הקפוצ'ון עד הסוף והרמתי את הקפוצ'ון מעבר לראשי, קר לי באוזניים ואני רוצה ללכת הביתה, הכנסתי את ידיי עוד פעם לכיסים ונאנחתי. בדיוק כשבאתי לקום ולחזור הביתה שמעתי צעדים מתקרבים, נתתי לגופי להירגע והפלתי את ראשי קדימה, העמדתי פני ישן וראיתי את לורה צולעת באיטיות לכיוון הפינה, מהסמטה הקרובה יצא אדם גבוה שלבש מעיל שחור ארוך וכובע שמנע מאור מנורת הרחוב להאיר על פניו.
"העבודה הושלמה?" האדם שאל והביט מסביב לראות אם מישהו מגיע, הוא העביר את מבטו אליי ועצמתי את עיניי במהירות, ליבי החל לפעום במהירות כששמעתי את צעדיו מתקרבים אליי וידעתי שאני חייב להיראות משכנע.
"הוא ישן אדוני, והוא חסר בית אתה לא רואה את השקיות? חוץ מזה מה הוא כבר יכול להבין?" לורה אמרה, בקולה הייתה נימת כאב כאילו כל הגייה מכאיבה לה. חיוך קטן עלה על פניי כשראיתי שחסר הבית מקודם השאיר את השקיות שלו לידי, האדם נאנח וחזר חזרה לפינה
"אני נכשלתי, היה עוד אחד איתו. אבל פצעתי אותו, אם תיתן לי עוד הזדמ-"
"היו לך מספיק הזדמנויות!" האדם קטע את דבריה "את קיבלת את כל מה שביקשת ולא הצלחת לבצע את המשימה הפשוטה ביותר לורה. אני אהיה חייב להחזיר אותך הבייתה, אחרי שתטפלי בעצמך, הדם שלך חשוב לנו יותר מהכל." הוא המשיך וצעדיו התקדמו, שמעתי את לורה נופלת ופקחתי את אחת מעיניי, קלטתי את הדמות של האיש הוא לבש מסיכת פנים אדומה ומכיס מעילו היה תלוי שעון כיס זהוב שתיקתק בקול רם. צמרמורת עברה בעמוד השדרה שלי וכל חלק בגופי רצה לברוח אבל ידעתי שאם אזוז בכל דרך שהיא, אני לא אחזור הביתה. עצמתי את עיניי וכל מה שראיתי היה השעון שלו וכמה הוא היה מוכר לי. הוא חלף על פניי ונשארתי קפוא למקרה שיביט חזרה, עדיין שמעתי את לורה בוכה חרישית ונשארתי במקומי, הייתי תשוש כל כך ואיפשרתי לגופי להירגע

ילד קטן אולי בן שמונה עמד ממש מולי, הוא לבש מעיל ירוק עבה ומכנס טרנינג אפרפר. עמדנו על סכר ישן, בצד אחד היה אגם מלא מים ומהצד השני תהום וכמה בניינים ישנים שנראו נטושים,
"גאמסמנידא אני חייב ללכת עכשיו אבל אין בעיה שזה לא יצליח" הילד אמר וקד קידה של תשעים מעלות, הוא רץ בשביל שהוביל מהסכר ליער. הרגשתי משהו נחבט בגבי וכל האוויר יצא מהריאות שלי, נפלתי על ברכיי וניסיתי להסדיר את הנשימה שלי. שמעתי כל של ניפוץ וראיתי שסדקים החלו להיווצר בסכר, הבטתי על הנוף המרוחק יער שרובו עצי אשוח ואלונים אבל מרחוק יכולתי לראות עצי דובדבן ושדות לבנדר, הרוח נשאה את ריחות השדה לכאן וחייכתי. הסכר נשבר והמים החלו להישפך החוצה ולשטוף את כל מה שהיה בדרכם, הסתובבתי וראיתי אדם במסיכת פנים שחורה, צחקתי בפניו ושנינו נפלנו לתוך זרם המים כשכל הסכר התפרק וקרס.

התעוררתי בבהלה וכמעט נפלתי מהספסל, על זרועותיי נוספו עוד שתי צלקות ושפתי התחתונה דיממה, השמש רק התחילה לזרוח והאוויר היה קר מאוד, קמתי על רגלי וניערתי את גופי כדי להתחמם, מזל שלא ירד גשם בלילה. התחלתי ללכת במהירות לבית החולים כדי למצוא את קאי, אני חייב לספר לו על הכל.