אלכוהול זה לא הכול.

הוא התיישב בכיסא הפלסטיק מתחת למנורה המסנוורת, כשהוא מכווץ עיניים.
מולו עמד שוטר, הוא כיבה את האור שבחדר והשאיר את המנורה, בדיוק כמו בסרטי בילוש.
"שוב הגעת לכאן, הא אדון סמית'?" השוטר פרץ צחק מהבדיחה של עצמו, אבל סמית' לא העלה חיוך בפרצופו. רק אדישות חסרת דעה.
"כמה כסף הפעם?" סמית' שאל, והפעם היה אפשר לשמוע שהוא היה עייף ונאיבי לנהיגה המופרזת שלו שיכלה להרוג אדם. השוטר שוב צחק, אולי בגלל הרחמים שלו על האדון האלכוהוליסט.
"אוה, עכשיו לא מדברים על כסף יותר. תספור כמה פעמים קונסת במה שעשית?"
"באמת חשדתי למה לקחו אותי לתחנת משטרה ולא החרימו לי את האוטו מחדש." הפעם סמית' צחק, אבל לא צחוק אמיתי, אלא צחוק מזויף שמשולב בעצב עמוק.
"בגלל שהחוק מחייב אותי לשאול אותך לפני לקחת לך את הבית," סמית' פתח עיניים בהפתעה.
"רגע רגע," הוא עצר אותו. "אף אחד לא דיבר על לקחת לי את הבית."
"הכית את הבת שלך. אתה בן 65, הגיע הזמן ללכת לבית אבות ולהיות בהשגחה. אולי ככה תשלם יותר לבית אבות מאשר על הבירות." השוטר אמר בבוז, אבל זה לא העליב את סמית'. לא פעם ראשונה הסתכלו עליו גם ברחמים וגם כבן אדם ברמה נמוכה. סמית' רק השפיל את מבטו והתכונן להשפלה ולשאלות הקשות שעומדים לשאול אותו. בטח יכניסו אותו לחדר לבד, נעול, כדי שלא יכה את הקשישים האחרים. "התלבטנו מאוד, או בית אבות או בית משוגעים. אבל לא התלוננו עליך כבר עשר שנים, רק תמיד שתית בנהיגה וקיבצת נדבות ברחוב."
עשר שנים עברו מאז שאשתו לקחה את ילדיו יחד עם החבר החדש שלה, זה שהיא בגדה איתו בסמית'.
"אני אבדוק אם אתה שפוי. אני אשאל שאלות על הרקע, כו' וכו'. אני לא רק שוטר, אני גם פסיכולוג ברקע." לשוטר פרץ היה חיוך זדוני, חיוך שסמית' לא אהב בכלל. פרץ הסתובב סביבו, לפעמים הוא נעץ בו מבטים, לפעמים הוא רק השפיל מבט בהרהורים.
"סיפרתי את זה כבר לעשר אנשים, אספר את אותו הסיפור גם לך." סמית' נשם עמוק לפני. "היו לי שני ילדים ואישה. כביכול חיים מאושרים, אולי מעט אפורים כי לא יכולתי להסתכן בלהיות מרושש, הלכתי לעבודה בטוחה כרואה חשבון בגלל הבקשות של אשתי לשעבר.
"זה התחיל לפני 11 שנים, גיליתי שאשתי בגדה בי." השוטר התעקש לעשות פרצוף אטום למה ששמע, "לקחתי בקבוק קטן. קצת להשתכר, לא יקרה כלום. פתאום הבת שלי בת השמונה שנים, הסתכלה עליי מהחלון של החדר. עכשיו כשאני מסתכל על זה היה די טיפשי לעשות חלון בין החדרים. שתיתי עוד ועוד בקבוק, לא הצלחתי להפסיק. היא לא ידעה שאשתי בגדה בי שנתיים. האמת שלא התפלאתי כי אשתי תמיד הייתה אטומה כל כך כלפי. אז הבת סוזן הסתכלה עליי, וזה כאב לה מאוד. היא פרצה לחדר בבהלה, וזרקה לי את הבקבוק מהיד. הבטתי בה בכל כך כעס. לקחתי את החגורה של הג'ינס והכיתי אותה. בדיוק כמו שאתה שומע.
"ויופי, יש תירוץ לאימא לעזוב אותי יחד עם הילדים. בית המשפט לא הסכים בשום פנים ואופן לעשות משמרות, ואני תמיד אזכור את הסימני האלימות שביתי הראה למשפט, כשהעידה נגדי. שתיהן שנאו אותי." מר סמית' בלע את הרוק בגרון, ושוב עלה לו בכי בפעם האחד עשרה. "זהו." הוא מחה את הדמעות מהלחיים, שלא הפסיקו לרדת מהעיניים האדומות.
פרץ נשם עמוק והפעם היה רציני, לא לועג ולא עוקץ בנימה שלו. "עברו 11 שנים מאז, לא חשבת להתקדם הלאה?"
"ניסיתי. בהתחלה פיטרו אותי מהבנק, ושוב שתיתי. האמת שהאלכוהול לוקח אותי לשמיים, הוא גורם לי להאמין שזהו, כל הבעיות שלי נעלמו, אבל כשאני קם בבוקר, עם הבחילה הנוראית, אני נזכר שהבעיות קיימות. אז הוא בעצם לוקח אותך למעלה, ואז זורק אותך בחוזקה למטה, על האדמה הנוקשה." ושוב נשימה עמוקה. "יש אפשרות להפסקה ל10 דקות?" שאל סמית'. פרץ היה מעט עצוב, והוא הנהן בהסכם. "תודה, אדוני השוטר."
סמית' הוציא מהתיק את בקבוק הוודקה, כשהוא שותה לחיי פרץ, עם חיוך רעוע על הפנים.