יוהנס כריסוסטומוס
זה פחות או יותר מתאר אותי, את התפיסה שלי, את צורת החשיבה שלי ואת מה שאני מאמינה שאני.

אני בעולם

זה פחות או יותר מתאר אותי, את התפיסה שלי, את צורת החשיבה שלי ואת מה שאני מאמינה שאני.

השתקפותי במראה יכלה להיות ההשתקפות של כל אחד. אני לא לגמרי בטוחה שהייתה זו ההשתקפות שלי. ואם לא, איך בכלל נראית ההשתקפות שלי? ושל מי ההשתקפות הזו?

שמעתי מבוגרים אומרים שבגלל שהעולם כל כך גדול, הסיכוי שלנו להועיל לו במשהו שווה לסיכוי שלנו לגרום לו נזק, ואין לנו הרבה סיכוי לעשות אף אחד מהשניים.

שמעתי מבוגרים אומרים שאנשים טיפשים בגלל שהם תמיד מנסים להשפיע ולהיות כוכבים גדולים ושכולם יכירו אותם.

שמעתי מבוגרים אומרים שהחיים הם אשליה. הם אומרים שהמין האנושי יכחד בסוף ולא יישאר ממנו זכר ולכן כל ההשקעה שלנו והרצון לעשות טוב לעולם מיותרת.

הבטתי במראה ובחנתי מקרוב את כל איברי הפרצוף שלי. בהיתי למשך כמה שניות בדמותי וניסיתי להפנים עד כמה היא חסרת חשיבות. המחשבה הזו העבירה בי צמרמורת. זה נכון שאין לי יכולת השפעה בעולם? זה נכון שכל מה שאני עושה כל כך חסר חשיבות? ואם כן אז מה אני יכולה לעשות? ובשביל מה? זו בטח טעות. זה לא יכול להיות. אבל איך אפשר להוכיח את זה? איך אפשר להוכיח שלמה שאני עושה יש חשיבות למרות שבסופו של דבר אמות ואולי אף אחד לא יזכור אותי? אני לא רוצה שכל מה שאני עושה יהיה כל כך חסר חשיבות! אני באמת לא רוצה..

כאב עז בזרוע שלי קטע את המחשבות שלי. צבטתי את עצמי. צבטתי הכי חזק שאני יכולה. לאחר כמה רגעים לא יכולתי להמשיך לצבוט את הזרוע, כאב לי והפסקתי. כאב לי בזרוע, אני הרגשתי את זה. הרגשתי את זה למרות שאני לא אחיה לנצח ובסוף ישכחו אותי ואני אמחק מהעולם. ורציתי שזה יפסק, הכאב הקטן וכל כך חסר החשיבות הזה. אני משוכנעת שאף אחד אחר בעולם לא הרגיש את הכאב שלי בזרוע. רק אני. העברתי את אצבעותיי לאורך הזרוע שלי כדי לוודא שהיא באמת נמצאת שם, ולאחר מכן לאורך הזרוע השנייה, לאורך הבטן, הצוואר והפנים. הכל נמצא שם. אני לא חושבת שזו אשליה, אני חושבת שכל איברי הגוף שלי באמת נמצאים שם. חסרי חשיבות ככל שלא יהיו, הם שם.

הבטתי שוב במראה ורגע לאחר מכן עצמתי את עיני בחוזקה. אני משוכנעת שאני עדיין משתקפת במראה, למרות שאני לא רואה את זה. עולם ענק נעלם בן רגע רק כשאני עוצמת את העיניים. אבל הוא עדיין שם, אני פשוט לא רואה אותו. רק אני.

עכשיו אני לא יכולה לראות את מה שסביבי אלא רק את מה שבתוכי. רק את עצמי. ואני חושבת המון מחשבות שרק אני חושבת ולא אף אחד אחר. יש לי רגשות שרק אני מרגישה ולא אף אחד אחר. והכל קורה בתוכי, רק בתוכי זה. הכל שייך לי. לא לעולם שסביבי. לא לעולם שאפשר להרגיש באצבעות ולא לעולם שאין לי יכולת להשפיע עליו. זה העולם שלי והוא רק שלי.

פקחתי את עיניי. הרגשתי כאילו התעוררתי משינה עמוקה לאחר חלום מסעיר שהפקתי ממנו לקח. הרגשתי חכמה יותר משהייתי קודם. והנה אני שוב בעולם המוזר והמוכר הזה. העולם שאותו כולם יכולים לראות. העולם שאפשר להרגיש באצבעות. והנה אני שוב משתקפת במראה. וזאת אני, עולם עצום ועשיר שרוצה להתפרץ מתוך הגוף קטן, המוחשי וחסר החשיבות שהוא לכוד בו. והגוף הזה עכשיו קצת יותר דומה לי. ולמען האמת, אני אוהבת את העולם העצום והנהדר הזה. ומה לא הייתי נותנת בשביל שכל העולמות האחרים יכירו בו.


תגובות (1)

אהבתי את הרעיון, זה מסוג הדברים שאני מאמינה בהם ומסרבת להאמין בו זמנית.
כתיבה מקסימה :)

01/07/2014 02:09
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך