בור ללא תחתית
אני יושבת על חוף הים ומלקקת גלידה. שוקולד. אחר כך עוד אחת. עוד אחת. עוד אחת. ואז אני אוכלת אחת עם בראוניז. ועוד אחת וניל. אני מקנחת עם גלידת אוראו, נוטלה וקינדר על ופל בלגי, יש סופלה משפחתי בצד המגש- רק למקרה שאחליט שכן.
למחרת בבוקר, אני קמה בערב. אני אוכלת מלא תותים. ואז משעמם לי קצת. נמאס לי כבר מסרטים, ספרים, מוזיקה, קניות וסדרות. כבר שבועיים אני עושה אותו הדבר.
אני שמה על עצמי בגדי מעצבים והולכת למסיבה ענקית. עושים שיער ואיפור מקצועיים לפני. נחמד לי. אני קופצת, רוקדת ושרה. ואז אני קופצת, רוקדת ושרה- על בנים חתיכים. אני מזיינת אותם. אחד. ועוד אחד. ועוד אחד. וכולם בשירותים. אפשר חשוב כמה פיפי בטח היה נדמה שהיה לי. לנו. אנחנו משתינים עוד ועוד. בסוף אני מביאה עוד כמה להשתין איתי בבית. ערב בוקר; ים, תותים, גלידה וזיונים.
וזיוני שכל? אין.
עושה הפסקה מסדרות. אחר כך גם להזדיין משעמם אותי- לא משנה אם זה שחור, ערבי, יהודי, כומר או גמל שלמה. לעזאזל. מה עכשיו? מה בא לי? בא לי… בא לי… המון דברים. דבר ראשון, אני משלמת מספיק כסף ולאיזה שעה אני מדגמנת, אבל אז כבר כמובן נמאס. אני ודיאטה זה רק בצחוק. אני הופכת משחקנית ראשית לתסריטאי ואז לבמאי. הכל עם סיגר בפה. והכל בארבעים דקות. אני ממציאה פטנטים לכמה שעות, אחר כך הולכת להשקיע בכאלה שכבר מוכנים. אני מתנצרת. מתייהדת. מתנצרת. מתאסלמת. אני ממש ממש מתחננת לדרוזים שיקבלו אותי, אבל הם טוענים שזו דת סגורה. אני קורצת ואומרת שאין מפתח שכסף לא קונה. אבל הם לא קורצים ומחייכים אליי בחזרה ולי כבר נמאס להיות דרוזית. בסוף אני פונה לספורט אתגרי, וכבר קופצת עם מצנח מאיזה מטוס. אבל לעזאזל, למה אני חושבת על לחורר אותו בדרך למטה?
אין ספק. הגיע הזמן להקים חיים נורמאליים. אני מתחתנת. אני מתגרשת. אני יולדת, ואז מתחתנת שוב פעם. אני מנסה להתחתן עם שניים בו זמנית, אבל לא נותנים לי, אז אני עושה בכאילו. אני מורה לג'אז. אני מורה ליוגה. אני מורה בבית ספר עד שאני זורקת על איזה תלמיד עפרון. אני מזכירה. אני מנקה. אני מתמודדת לראשות הממשלה. אני חברת כנסת. אני מתפטרת.
אני מנהלת מפעל ליצור במבה. אני מנהלת חברת הייטק עצומה. לפחות לעשר דקות. אני מקימה ישובים ועוברת לקיבוץ. משם לניו יורק. אפגניסטן. ואז לטינבוקטו, הריביירה הצרפתית, מרוקו, רוסיה, אילת, מצריים, שוויץ ואז ב51 מדינות אחרות. אני מפגינה נגד המעסיקים. ואז נגד העובדים. אני מתחילה תוכנית ריאליתי של עצמי עושה שערוריות במשרדים, מתחזה לעובדת קבועה. זה דווקא החזיק ל24 שעות. אני חוזרת לחיק המשפחה. אני מנקה המון, עושה כביסה ומפצה את הילדים שלי על הזמן שנעדרתי. בסוף הם לא סולחים לי. בסוף, אחרי שעתיים וחצי כמובן. אין לי כוח.
אני מתחילה לעשות מערכות יחסים עם בנות וג'ירפות. מנהל הגן חיות מסלק אותי. אז אני מתחילה גם אתו. הוא תובע אותי. זה נחמד עד שאני מתעצבנת ומשחדת אותו. אני הולכת לאוניברסיטה ואני נמצאת בכל קורס שקיים. לשיעור. אפילו קורס לימודי מתקדמים לשיבולת שועל. אני מתחילה להשתתף בתחרויות בעולם; אכילה, רכיבה, איות, ריצה… אפילו תחרות ריקוד עם אבטיחים. אני לא זוכה אלה אם אני משחדת כי אין לי כוח לזכור בעצמי. אנשים מתעצבנים וזה נהיה מעניין. כשהם זורקים עלי אבנים אני מקללת אותם בטורקית ועוזבת את זירת התחרויות. אני מצטרפת לקרקס ואז הופכת להיות מבקרת קרקסים לאיזה דקה ועשרים כי אני שוכחת מה הייתה הביקורת ומוותרת אחרי מחיאות הכפיים.
אני מתחילה לשתות, המון, במשך חודשים. זה כבר מציק- אז עפה על סמים. זה משעמם. אני גונבת מהמכולת תפוחים. אני מחליטה לפתוח מאפייה ואז להצטרף למאפיה- אחר כך נכנסת לצבא. אני יוצאת על נפשי. אני רוקדת ערומה בברים ואז ברחוב. אני מתנסה בהונאות עם חברה. אחר כך אני עושה לה הונאה ובורחת. אני נתפסת מדגדגת נחש כדי ללכת לכלא. זה לא הולך לי, אז אני מרביצה לשוטר. אבל לא נחמד שם. אני משחדת את השומר כדי לצאת. אחר כך אני נכנסת שוב ומשחדת את השומר בסכום כסף יותר גבוה לא לתת לי לצאת. אבל אז אני מצליחה לשחד אותו שוב כדי להשתחרר מזה. הוא נהיה מיליארדר ובא עם בגדי מעצבים וכעבור רגע הוא בכלא. מזל שאני כבר לא שם. אני באי בודד מחליטה לא לחזור לעולם.
לסיכומו של יום, אני לא חושבת משהו ביקום הזה שלא עשיתי. לא קיים. אחרת, בוודאי כבר עשיתי אותו. אני עייפה ורוצה למות, אבל אני גם רעבה לעוד. אני כל הזמן רעבה. כל הזמן אומרת עוד. זה בור ללא תחתית, וזה אף פעם לא באמת נגמר. זה מפחיד אותי.
גם את האי הזה אני אעזוב בסופו של דבר. כן, את זה אני יודעת. זו הרי אני, זו שעפה ברוח. זו שעפה אחרי סיפוקים והנאות. ואין סוף. אין סוף. אני עכשיו מבינה את המושג הזה פתאום.
אין לי סוף.
אני פשוט שוקעת יותר, יותר, ויותר במעין… במה אני שוקעת?
אני מרימה את הידיים, יש לי תשובה, אני פותחת את הפה, ואז אני יורה בסימן השאלה בעמוד השדרה.
במרחק 500 מטר יש איכר בסין. הוא חורש ועובד קשה כל היום אחרת לא יהיה לו ולמשפחתו מה לאכול בבוקר. ידיו קשות. עורו מיוזע. גבו כפוף. גופו כואב ומצחין. עיניו צורבות מיובש ועייפות. אשתו חולה קשה וסובלת עכשיו במיטה. הוא מביט אל אור השמש הלוהט שמציף את פניו, מבחין בזווית העין בבן שלו חורש בחצי השני של השדה.
ואין איש מאושר ממנו בכל היקום.
תגובות (6)
אני לא חושב שמישהו היה רוצה להיות כמו האיכר הסיני, לא בגלל שהוא עובד קשה כל יום, אלא בגלל שהוא חי בעולם הקטן שלו, כמו תולעת שחיה בתוך תפוח ומרוצה מהחיים שלה עד שיום אחד היא מתה.
כסף הוא לא דבר רע, כסף הוא כלי שפותר בעיה – בעיית ההישרדות, לפחות לזמן מה. אם כסף מנפץ חלומות אז זה אומר שאלה לא היו חלומות אמיתיים, והכסף עזר לנו להבין את זה, או שאולי עדיף לא להבין את זה? ולהישאר כמו התולעת בתוך התפוח, להיות מרוצים בדיוק במידה מספקת רק כדי לא להרגיש חסרי משמעות.
המשמעות של החיים היא לא בנוגע לכמה צר אתה דעותייך ועולמך. הרי אלו דברים שכל הזמן משתנים במהירות האור תלוי בזמן ובמקומך. האם אדם עם ראייה צרה לא יכול להיות מאושר? זו השלכה והכללה לחשוב שלא. פעם היו סובלים הרבה פחות מחוסר אושר. והוא כנראה מכיר יותר טוב אדמה בצורה הרבה יותר נרחבת שאנחנו בכלל יכולים לדמיין. לחיות בעולם קטן? מה זה בכלל אומר קטן? קטן זה יחסי לפני מילניום לא היה שום דבר קטן בכפר עם 200 איש. תולעת נורא מרוצה בתפוח אם תשאל אותי. וזה לא כל מה שמשנה? הריצוי שלך? בסופו של יום, זה כן.
כסף הוא כלי שפותר בעיה אבל לכולנו יש בעיות. בעיות הן לא מה שמאמללות את חיינו. כן צריך מים אוכל וגג. עדיף גם תרופות. חוץ מזה- עד כמה באמת רמת חיים קשורה לאיכות החיים שלנו?
אנחנו מורעלים מסטנדרטים מערביים. אולי האידאל שלך זה לחיות בעולם הגדול. של כולנו אולי. לא מי שנולד לתוך עולם בו לא מתעסקים במסרים לתוך מוחו. זה בכל פינה.
זה לא מנפץ חלומות. תלוי אילו. רוב החלומות הם בכלל לא מה שדמיינת, כמו להכיר את בראד פיט או לזכות באיזה פרס. חלומות עם משמעות זה אחרת. מה שמשמעותי לאיכר זה הבן שלו. המשפחה. זו המשמעות. לה לא הייתה משמעות. היו סיפוקים והנאות. הן כלום.
הקטע הזה בא להדגים שאנחנו במרדף הלא נכון
משמעות החיים, או התכלית שלנו, היא להיות מאושרים, אבל לבני האדם יש פרושים שונים לאושר. יש כאלה שיגידו שלהיות מאושר זה להיות מוקף בנות יפות ולזיין מהבוקר עד הלילה, יש כאלה שיגידו להיות בעלי כוח, או להיות אנשים מוערכים, או להיות איכר סיני שצופה בבן שלו עובד. יש כאלה אפילו שבשבילם להיות מאושר זה לשבת כל היום על הספה בסלון ולצפות בטלטאביז.
אבל אני חושב שלהיות מאושר זה להגשים את עצמך ברמה הגבוהה ביותר, אחרת הייתי יכול פשוט לקנות הרואין ולהזריק לווריד מהבוקר עד הערב ולהיות מאושר הרבה יותר מכל אחד אחר.
החלומות האלה מושתלים לרוב האנשים. זו אשליה. מכיר את השיר אשליות? אני אוהבת לחשוב שהוא על זה. לרוב המכריע משמעות זה לא לזיין או כסף. לרוב המכריע זה ילדים. אהבה. ועיסוק של עבודה או תרומה כלשהי או הפגנת כישורים מסויימים. אז איך זה שכולנו רודפים אחרי אותם הדברים? הרבה פעמים זה סוד מה שהופך אותך לבאמת מאושר, סוד שידעת כשהיית ילד ואחרי שהבנת שזה משהו שקורה אחת למליון החלטת לוותר עליו. וככה מה הטעם בחיים? אתה לא בוחר מה לאהוב ומה לבקש.
אתה צודק ברוב מה שאמרת.
אני חושבת שעיקר הסיפור הוא להראות שדווקא הדברים הצבעוניים היפים שמפתים את כולנו, לא תמיד הופכים את החיים שלנו למלאים יותר. אפשר למצוא את עצמיך גם במה שנראה קשה ולא נעים. למעשה אנשים שעובדים בחקלאות כמעט ובכלל לא מדוכאים.
מוטרף…
חחחח תודה