הוא הבטיח שיחזור

״את המשפט הבא את בטח מכירה: יום-יומיים אני בא בחזרה…״
הוא הבטיח… הוא הבטיח שהוא יחזור. 
הוא תפס אותך בכתפיים והסתכל לך בעיניים, בעיניים הדומעות והמודאגות שלך והבטיח שהוא יחזור.
ועכשיו נשארת רק עם הזכרונות, והתמונה הראשונה שעולה לך בראש זו זו שראית אותו בפעם האחרונה: לובש את הטי-שרט הלבנה ודוחף אותה למכנסים הירוקות, מעליה הוא לבש את החולצה המכופתרת שתאמה בצבעה לצבע המכנסיים, הוא התיישב על המיטה ושרך את שרוכי הנעליים הגדולות האלה, הנעליים שאם את היית נועלת אז היית מכסה רק חצי מהן. הוא שם את התיק העצום על הגב, הנשק כבר תלוי על גופו, יצא מהחדר וחיבק את אמו, חיבק אותה בפעם האחרונה. לחץ לאביו את היד ועם היד השניה טפח על גבו, כשאביו עשה את אותה הפעולה. הוא אהב את החיוך הזה של אבא שלו. החיוך הזה שאומר ״זה הבן שלי!!״. החיוך שמשפריץ גאווה לכל הכיוונים. הוא נשק לאחותו הקטנה וחיבק אותה חיבוק ענק, תוך כדי שהבטיח לה עוד המון כאלה כשיחזור. 
ואז הוא הסתובב לכיוונך, הוא ראה את הכאב בעיינך, הוא הביט בך דקה ארוכה כשבסופה הוא התקדם אלייך וליטף את פנייך. תפסת את ידיו כשהן עוד על לחייך, נישקת את האגודל הגדולה שלו, כשבדיוק אז הדמעה זלגה והביאה אחריה את הנהר שלא נגמר.
את שונאת הרגע הזה שהוא פתח את פיו כדי לומר את המשפט האחרון שמהדהד לך בראש מהרגע שהלך. 
״די לבכות יפה שלי, הבטחתי ואקיים, את יודעת שזה קטן עליי…
תחכי לי בתחנה כשאחזור.״
הוא יצא מדלת הבית של הוריו והותיר אותם עם בכי נצחי, עם חלל ענק בלב, חלל שלעולם לא יתמלא. 
עכשיו את מלאה בזעם, כל כך כועסת עליו. ״איך אתה מעז?? אתה הרי הבטחת! היית צריך לקיים!״ את בוכה את נשמך ומביטה בתמונה שלכם. לעולם תשכחי את היום שהתמונה הזו צולמה. הוא היה מרותק בבסיס ונסעת עם משפחתו לבקר אותו. הוא היה עם מדים ונשק על כתפו. הוא שנא את זה שבאתם. לא רצה שתטרחו. צנוע.
אז איך ממשיכים הלאה? איך עוזבים את האובדן הזה וחוזרים לשגרה? 
ואמא שלו… היא תצליח להתמודד? היא תוציא מתישהו מהראש את הדפיקה על הדלת, את קצין העיר ועוד כמה אנשים במדים שבאו להודיע את הדבר הנורא? 
זה היה יום רגיל לחלוטין, הטלוויזיה בסלון הייתה דלוקה על ערוץ החדשות, אמא שלו הייתה במטבח באמצע ההכנות לארוחת הערב, אבא שלו קרא עיתון בכורסא הקבועה שלו, ואחותו העסיקה את עצמה עם אוסף פריטים שמצאה בחדרים. 
תוך כדי שאמו קצצה את הסלט, אביו דפדף בעיתון ואחותו מלמלה מנגינה שהמציאה בעצמה- נשמעה הדפיקה על הדלת שהותירה את אמו מתייפחת מכאב על הרצפה, את אביו עומד בבהלה עם דמעה שנאספה שניות ארוכות ואת אחותו הקטנה שעצרה את מלמול המנגינה, תוך כדי שהעיפה במבט באנשים הזרים, והרכינה את ראשה כשדמעות זעירות זלגו על לחייה העגולות. 
ואת…? נשארת עם הכעס האינסופי הזה שאוכל אותך מבפנים.
למה הוא הבטיח שהוא יחזור אם הוא לא קיים?
הוא הבטיח!
הוא הבטיח שהוא יחזור…
אז למה הוא לא חזר?