הפתעה

היה היה איש שתמיד היה מוטרד.
בהתחלה הייתה לזה סיבה. היה בזה היגיון מסוים. עד שלאט לאט הוא כבר שכח ממה הוא מוטרד.

כך הוא חי את חייו. אנשים הסתכלו עליו כעל אדם משונה ופרט למקרים חריגים לא רצו שום קשר איתו. המקרים החריגים האלו הם משפחתו שהיו חייבים לקבל אותו כמו שהוא, וחברו הטוב היחיד.

חברו הטוב באופן מפתיע היה ההפך הגמור ממנו. הוא היה אדם חופשי מדאגות, משוחרר, ובכלל לא מוטרד. ככל הנראה החיבור ביניהם נוצר מכיוון שהם משלימים זה את זה.

חברו הטוב אהב מסיבות. לעומתו, האיש ממש תיעב אותן. וזאת מכיוון שמעולם לא הצליח להשתחרר בהן, וכאילו שזה לא מספיק קינא בכל אלו שכן הצליחו.

יום אחד, הוא וחברו הטוב נפגשו לאכול בגלידריה. זה היה הבילוי המועדף עליהם. האיש אהב אותו מכיוון שהרגיש כאילו הגלידה הקפואה מקפיאה לרגע קפוא אחד גם את הטורדנות שלו. לעומתו, חברו הטוב פשוט אהב לאכול את הגלידה, היא הייתה טעימה לו והוא נהנה ממנה, כפי שנהנה בשאר התחומים בחיים.

לאחר שיחה בנושאי עבודה, חברו העלה את נושא המסיבה שהולכת ומתקרבת. הוא כמובן היה מאוד נלהב לקראתה, ולעומתו האיש כמובן לא התלהב בכלל ממנה ואף לא רצה ללכת.

"אתה חייב לבוא, יהיה כיף!" אמר חברו הטוב עם חיוך רחב על שפתיו, כרגיל.
"בפעם האלף, מסיבות זה לא בשבילי", אמר האיש, בעודו נראה מוטרד, כרגיל.
"לאחת הזאת אתה באמת חייב לבוא." אמר חברו.
"זאת לא סתם מסיבה", "יש שם הפתעה."
"הפתעה? מה זאת אומרת הפתעה?" שאל האיש בסקרנות.
"בוא ותגלה" אמר חברו.
"אני חייב ללכת עכשיו, מצטער" הוסיף.
"כמו שאמרתי לך קודם, יש לי המון משימות לא גמורות לעבודה".
"זה בסדר", אמר האיש.
"ניפגש במסיבה" הוסיף.
חברו חייך חיוך רחב, כרגיל. זה לא מנע מהאיש להיראות מוטרד, כרגיל. לאחר חיבוק זריז הם יצאו איש איש לדרכו.

האיש התקשה לעבוד בימים והתקשה לישון בלילות. הוא לא יכל להפסיק לחשוב לעצמו מה היא אותה הפתעה, הסקרנות כרסמה בתוכו. אם הייתה תכונה שהייתה חזקה אצלו באותה מידה כמו הטורדנות, זאת הסקרנות.

עד שהגיעה המסיבה. האיש התלבש במיטב בגדיו, טיפח את שיערו עד למצבו המיטבי, ושם על עצמו את הבושם היקר ביותר שהצליח להשיג. ולאחר שדאג לטפח את עצמו בצורה מושלמת לקח את מכוניתו ויצא לכיוון המסיבה.

הוא הגיע למסיבה. וכשעמד בדלת באופן מפתיע האיש כמעט ולא הרגיש מוטרד. הוא בעיקר שמח על כך שסוף סוף יגלה מה ההפתעה הזאת.

הוא נכנס פנימה. הוא ראה איך כולם משוחררים, ובאופן מפתיע בניגוד לבדרך כלל הוא בכלל לא קינא בהם. הוא ראה את חברו וניגש אליו.

"היי". אמר לו האיש.
"שלום שלום, תראו מי הגיע!" אמר חברו בהתלהבות.
"נו איך אתה, נהנה?" שאל.
"רק הרגע הגעתי" אמר האיש.
"אז תגיד, מה קורה עם ההפתעה?" שאל.
"חכה חכה…" אמר החבר.
"היא תגיע בסוף המסיבה" הוסיף.

האיש דווקא לקח את הציפיה שלו למקום חיובי במסיבה הזאת. התשומת לב שלו ניתנה לציפיה הזאת להפתעה שתבוא בסוף המסיבה, וכך היא לא ניתנה למוטרדות הקבועה שלו.

ולכן הוא היה, אולי בפעם הראשונה בחייו, משוחרר.
הוא רקד עם כולם, דיבר עם כולם – הוא היה מסמר הערב.
אנשים סוף סוף רצו בחברתו, והדבר הזה הסב לו אושר שאין כדוגמתו.

הגיע סוף המסיבה. האיש ניגש אל חברו ושאל אותו בשנית מה קורה עם ההפתעה.
"ההפתעה? היא כבר הייתה." אמר חברו.
"מה זאת אומרת הייתה?! אין מצב שפספסתי אותה, נכון?"
"כמובן שלא פספסת אותה, לא יכולת לפספס אותה…"
"מה?! אתה מבלבל אותי לגמרי" אמר האיש.
"אתה ההפתעה." אמר חברו.
האיש בהה בו בחוסר הבנה. "מה?" שאל.
"השחרור שלך במסיבה הזאת. זה שרקדת עם כולם, זה שדיברת עם כולם. זה שהיית מסמר הערב. זה שאנשים רצו בחברתך." ענה חברו.
"אם זה לא מפתיע, אז מה כן?" אמר חברו בחיוך רחב, כרגיל.

ובאופן מפתיע, האיש השיב לו חיוך רחב, לא כרגיל. ואולי אף לרגע אחד קטן, לא היה מוטרד.
אפילו לא קצת.