אחרת

אני רוצה לספר לכם היום על רומי. רומי תמיד ידעה שהחיים שלה יהיו כישלון.
היא ידעה את זה בגן, כשאף אחד מהילדים לא הסכים לשחק איתה.
היא ידעה את זה בכיתה ד', כשכל הבנות צחקו עליה במסיבת הפיג'מות.
היא ידעה את זה בכיתה ז', כשכל הבנים השמיעו קולות גועל כשעברה לידם.
היא בהחלט ידעה את זה בכיתה י"ב, כשהשכבה עשתה עצומה במטרה למנוע ממנה להשתתף בנשף הסיום.
וגם היום, כשהיא בת כמעט 30, רומי והחיים שלה לא מסתדרים.
אבל רומי השתכללה במהלך השנים, ומאז הבכי קורע הלב ששיתפה בו את כולם בגן היא יודעת לשלוט בעצמה.
והנה עוד משהו שכדאי שתדעו, רומי שונאת את עצמה. למען האמת, היא ממש מתעבת ודוחה את עצמה. היא באמת ובתמים לא מבינה למה היא מקבלת התייחסות כזאת זוועתית מהסביבה כשהיא בסך הכל לא כזאת שונה. הלו חברה, תתעוררו, זאת המאה ה21.
למה אני מתכוונת ב"לא כזאת שונה"?
רומי ממש כמונו. בהכל. לחלוטין. היא נולדה בארץ, הוריה נולדו בארץ, סביה וסבתותיה נולדו פה.
היא לא שמנה מידי, וגם לא רזה מידי. היא לא גבוהה בצורה משונה, והיא גם לא גמדה. היא פשוט היא.
אבל היא כן קצת שונה נכון? אחרת לא הייתי מתארת אותה ככה.
אבל זאת לא סיבה לבעוט אותה מהחברה בצורה כזאת אגרסיבית. כל אחד שונה. נניח אתה, זה שיושב בשורה ראשונה- יש לך בעיות במשפחה, נכון? בטח רבת עם אשתך לפני שיצאת ואתה רק מנסה לשכוח ממנה ולדפוק לה תירוץ עלוב כשתחזור. באסה, מה? ואת, שם בשורה השביעית עם החולצה הזוהרת- אני רואה שאת מתכופפת במושב בשביל לא להסתיר לשורה שמאחורייך. למה את עושה את זה? כדי שלא יחשבו שאת ארוכה מידי? כדי שלא יצחקו עלייך מאחורי הגב?
ועדיין אתכם לא בועטים החוצה.
ואת רומי כן.
אם תסתכלו על המסך שמאחורי, תראו תמונה של רומי.
עכשיו, בהצבעה בלבד, מי דמיין את רומי אחרת?
ששש ביקשתי לא לדבר.
מי קצת יותר מבין או חש איזשהו קמצוץ קטנטן של הבנה כלפי ההתנהגות שחוותה?
לא, נכון? הבנתי אתכם, אתם לא יכולים להגיד את זה לפניי כי אני עלולה לגלות לרומי.

טוב אז תנו לי להיות כנה אתכם.
האישה פה בתמונה, זאת הכמעט-בת-שלושים, היא אישה שמעולם לא הכרתי.
אבל הסיפור של רומי, הוא ברובו הסיפור שלי.
ליום הולדת 29 קיבלתי במתנה בקשה לניתוח ראשוני של שינוי צבע עור.
חוויתי שנה עשירה ומדהימה כמו שאני נראית עכשיו, בצבע הזה.
בעוד כמה ימים אני חוגגת 30. תודה, תודה רבה.
מה אתם חושבים שביקשתי ליום הולדת?