לדבר לקירות

כשהייתי קטן, אמא אמרה לי להפסיק לצייר על הקירות.
אבל מה יכולתי לעשות כשלקירות שקטים ואסתטיים אין מקום בעולם רועש ומבולגן שכזה.
*
זה התחיל בטביעות רגליים מלוכלכות על הסלון.
אחר כך התגלגל לציורים של בתים, חיות, אנשים ובקשות.
אמא הייתה מתחרפנת ואומרת שהיא לא תביא לי יותר שום דבר אם אמשיך לצייר על הקירות.
כך שבסופו של דבר הייתי מחזיק שפכטל, ביחד עם אבא, מבטיח לא לעשות זאת שוב וצוחק ביחד עם הקירות שהפכו לעור פיל מתקלף.
*
כשעליתי ליסודי אמא קנתה לי בלוק ציור וקנבס, והפצירה ממני להתרחק מהקירות שלה, אחרת אראה כלי כתיבה רק בבית הספר.
אז ניסיתי. באמת שניסיתי. ציירתי עם פסטלים, פנדות ועפרונות צבעוניים, על שלל בדים וניירות במרקמים שונים, אבל זה לא היה אותו דבר. מהר מאוד עליתי על פתרון אחר:
לצייר על קירות אחרים.
*
ציירתי בשושו ליד המקום שלי, לפעמים גם על השולחן, בחדר אומנות וגם בספריה פה ושם…
אבל מהר מאוד גם שם עלו עליי. המנהלת קלטה אותי מקשקש על הקירות של חדר המחשבים, ורגע לפני שהחלה לנזוף, אלתרתי;
"בית הספר הזה צריך שיפוץ, לדעתי."
היא השתהתה על כך כמה רגעים, עד שהכעס שלה הפך לשמחה גדולה.
"איזו יזמות! אכפתיות בגיל צעיר! פשוט מנהיג קטן!"
הנהנתי. למרות שלא ממש הבנתי על מה היא מתקשקשת.
*
כמה ימים מאוחר יותר הוכרז על יום יצירתי לשיפוץ בית הספר על שמי.
*
יום שלם שבית הספר יהפוך ליפה יותר בזכותי.
יום שבו אני אוכל ליצור בחופשיות.
כמו התגשמות של חלום שלא ידעתי עליו.
ציירתי על הדלתות, על המדרגות, על העמודים במגרשים, אה, ובחדר מחשבים.
כמה בוגרים באו לבקר והתלוננו שנאלצו ללמוד בשטח כל כך משעמם, ואיך זה שתמיד דופקים אותם.
צחקתי עליהם, מאהבה כמובן.
התהלכתי במסדרונות בגאווה, מחויך מאוזן לאוזן. ידעתי שלא כולם מקבלים ימים מלאים באושר שפורח ומלבב לכל עבר.
רציתי לזכור את מלוא תוכנו של היום לעד.
כי בגיל מסוים זה כבר לא חמוד, מקסים או יצירתי.
זה סתם… ונדליזם.
*
יש אדם שהציב אסלה במוזיאון וקרא לכך אומנות.
במוזיאון מפורסם הרבה יותר אפשר למצוא את היצירה הכי נחשבת בעולם, המונה ליזה, שדורות על גבי דורות לא גרמה לו ולאדם אחד במהלך ההיסטוריה להזיל דמעה.
ובתקופה שלנו, הרבה יותר מרגש לקבל את הפנים של ש"י עגנון על שטר מאשר על ספר.
אבל האומנות שלי לא מוצגת בשום מוזיאון.
ואם תטיילו מעט בסביבה, תפקחו עיניים, אולי תוכלו לחזות בדברים מופלאים, ולא רק היצירות שלי.
*
מעולם לא הפסקתי לצייר על קירות.
ומעולם לא הייתי אמן דגול;
נהגתי לקעקע על הקירות ציטוטים, מחשבות, ציורים או כל מה שטייל במחשבותיי. השתמשתי בלבנים, סדקים, דלתות, חלונות, שלטים וכל דבר שאפשר להפוך למעט מיוחד יותר.
השארתי את חותמי בכל המקומות בהם ביקרתי, בערים גדולות ועיירות, בארצות שונות, דלות ועשירות, וממש כאן, בעיר שלי.
אין דבר שמשמח אותי יותר מאנשים ששמים לב, שעוצרים לרגע, את כל השגרה, בשביל משהו שיגרום להם להתרגש, או לפחות להגניב חיוך. הם לפעמים מצלמים את המשהו הזה, ומעבירים קצת רגש לאינסטגרם, לפייסבוק. פתאום החברים מגלים גם צדדים עמוקים יותר, וגם הם, נתפסים מתעמקים בדברים הקטנים.
וזוהי המשמעות של האומנות.
כי אומנות היא כל דבר אשר גורם לכם להתמלא ברגש או ביופי, כל דבר אשר מזיז מיתרים בלב ובמחשבה.
*
זה היה עוד סוף יום בעבודה הקבועה- זמנית שלי (ממנה הבטחתי שאתפטר ביום מן הימים). עבודה גרועה כזאת, של בוגר תואר הומאני. ברחתי אל הקירות השותקים והעירומים, כרגיל.
הלכתי באחת הסמטאות שרגלי לא נגעה בה, עד שנתקלתי במבנה לבנים עשיר בחלונות.
כל החלונות היו מאונכים, חוץ מחלון אחד, עקום, שאף אחד לא טרח לתקן.
במבט שטחי, הוא נראה כמו הכבשה השחורה של המשפחה. אבל לאחר התבוננות רגעית, אי אפשר שלא להבחין בדימיון בינו לבין מגדל פיזה.
שלפתי את המכחול, טבלתי אותו בשחור וניגשתי לעבודה.
על יד חלון אחד ציירתי אדם המנסה להזיז אותו,
וליד החלון האחר, העקום, קבוצת אנשים שמנסה ומצליחה.
טבעתי בקסם הקטן ההוא. בעוד המכחול ליטף את הקיר, נע בעזרת המחשבה.
המשכתי להוסיף עוד ועוד פרטים. עד שנתפסתי.
"סליחה?! מה אתה חושב שאתה עושה?!", רק מהקול ניתן היה להבין שמדובר בשוטר בתפקיד. נזכרתי בימי היסודי, ובלי לחשוב יותר מדי סיננתי "זה פרויקט קהילתי חדש!"
מעולם לא חשבתי שאשקר לשוטרים, אבל ככה זה כשמנסים לקחת את הדבר החשוב לך ביותר. "אני ועוד כמה מתנדבים חשבנו שלא יזיק למקום הזה שיפוץ!" הוא התבונן בציור, חשב כמה רגעים ושאל "איפה הם, המתנדבים האלו?"
"למען האמת כבר סיימנו, אני נשארתי כדי לעשות כמה גימורים אחרונים." בבקשה תקנה את זה. "הדרישות הם אהבה לציור או אהבה לעזרה הדדית. תרצה לעזור?"
הוא חשב על כך כמה רגעים, ואז התמלא חמלה. "כן, לשכונה הזאת לא יזיק שיפוץ."
הוא התפנה שעה מאוחר יותר, וכך צעדנו יחד, למבנה מעוות אחר, שהיה לבן, מלוכלך ומלא בסדקים. השוטר פתח פחית של צבע, והתכוון להתחיל לצבוע את הקיר. "חכה!" עצרתי אותו. "הסדקים הם לא דבר שלילי. הם יכולים להיות יפים. תחשוב על זה רגע" וכך הוא עשה, עד שהחליט;
"זאת ביצה שעתידה לבקוע!" וכך עשינו. תחמנו אזור אליפטי שהשארנו כמעט כפי שהוא, ומסביב צבענו בכחול וניקדנו בעננים, עד ששנינו היינו בעננים.
"הפעם האחרונה שציירתי הייתה בכיתה ז' ", הוא אמר מלוכלך, עייף ומרוצה. לאחר מכן פנה לביתו.
*
ניצלתי!
כאות שמחה נסעתי למחרת לקצה אחר של העיר, לקשקש שם.
כל החלונות היו במקומם ולא ראיתי סדקים או בליטות. כל האזור אפף אפרוריות מושלמת, של אנשים בחליפות. 'לא צריך לצייר כאן על הקירות, צריך לנטוע כאן עצים!' חשבתי ופניתי למקום אחר.
ראיתי בית ענק, יפיפייה, וריק. הוא היה שייך למשפחת פשע לשעבר, ועוטר בסרט צהוב שצעק 'סכנה!'. הסיפור עם השוטר עדיין התהדהד לי בראש, אז נמשכתי לבית, ובמקום להסיר את הסרט הצהוב, דאגתי שיישאר במקומו ומאחוריו ציירתי רץ בדרכו לחצות את קו הסיום.
ואז שמעתי קול מוכר. "דוד! צא מזירת הפשע הזאת!" זה היה השוטר. עם עוד שלושה שוטרים מאחוריו. לא היו לי מילים. "א.. אדוני השוטר… אני מצטער על-"
"אין לנו זמן להצטער! יש לנו בית יתומים לעבוד עליו!" הוא אמר במלוא הרצינות, "נו, אז איפה המתנדבים שלך?".
"תתחילו אתם, הם יבואו עוד מעט" הם נסעו, נשמתי לרווחה והתחלתי להתקשר לכל המכרים שלי. הם היו עסוקים, ואלו שלא, זה לא עיניין אותם. כתבתי פוסט בפייסבוק שביקשתי לשתף, נכנסתי לבתי ספר וקראתי לאנשים להצטרף אליי. ואז קלטתי שאני סתם אידיוט והלכו לי כמה שעות. אז נכנסתי לרכב ונסעתי לבית היתומים להתמודד עם המעשים שלי.
*
לא זיהיתי את המקום. הוא היה כל כך צבעוני ויצירתי ויפיפייה שרציתי להתייתם. הבטתי סביבי ונתקלתי בנדנדת צמיג שנצבעה כמו סוכרייה ורודה ומתוקה, בתוכה התנדנדה ילדה קטנה. "האנשים שהיו פה עשו את כל זה?" שאלתי אותה.
"האנשים שהיו פה גרמו לבית שלי להרגיש כמו בית," היא חייכה, "אולי אפילו בית חלומות."
היא צדקה. הם באמת עשו עבודה מופלאה. "את יודעת לאן הם הלכו?"
"לשם", היא הצביעה ימינה, לעבר שכונה דלה נוספת. "אתה דוד?" הנהנתי.
"תודה.", אמרה למרות שלא הבנתי מדוע. "תודה לך." חייכתי ונסעתי ימינה.
*
השכונה החלה להיצבע מחדש.
ראיתי שם מכרים שלי, אז זה למה הם היו עסוקים… ראיתי תלמידים והורים, ואנשים שלא הכרתי. הם מנו אולי עשרים חברים סך הכל, אבל הם עשו עבודה כל כך מופלאה, ואלו היו עשרים איש יותר משציפיתי, כך שזה לא מנע מהלסת שלי להיות פחות נפולה.
זה היה מדהים. היה ביטוי אישי לכל אחד ולאט לאט באו עוד ועוד אנשים, שהתפצלו לעוד ועוד מקומות ומסתבר שהם שמעו על פרויקט קהילתי חדש. "אתה דוד? רוצים לקרוא לפרויקט על שמך!"
על שמי? זה לא הגיע לי בכלל. הם היו צריכים לקרוא לו על השם של השוטר, או לפחות, על השם של מנהלת בית הספר שלי.
חיפשתי את השוטר ובאותה הזדמנות נפעמתי מכל האנשים שבאו לעזור ולבטא את עצמם. אבל לא יכולתי פשוט לשמוח. הקרדיט לא הגיע לי. החלטתי שאני חייב לומר לשוטר את האמת, יהיה מה שיהיה.
נסעתי ברחובות העיר, שהתכסו בצבעים, במשפטים יפים ובציורים של ילדים. עד שלבסוף מצאתי אותו, צובע מגלשה. "אני חייב לספר לך משהו-"
"דוד! מה שלום מוביל השיפוץ שלנו?"
"למען האמת, אני לא מוביל שיפוץ, אני מוביל ונדליזם. וכל זה לא מגיע לי. אתה מוזמן לעצור או לקנוס אותי או-"
"אני יודע." הוא אמר והמשיך במלאכתו.
"מה זאת אומרת?! ממתי אתה יודע?!"
"מאז שראיתי אותך מצייר על הקיר ההוא."
"אז למה לא עצרת אותי אז?" תהיתי.
"כשהייתי נער אהבתי לנגן בתופים. אני אהבתי. השכנים לא. בכל אופן, בכל פעם שהם איימו להתקשר למשטרה אמרתי להם שאני מתאמן לקראת קונצרט לגיוס כספים לילדים רעבים. הם רצו לראות את זה, וסיפרו על כך לכל השכונה. אז גייסתי כמה חברים, ובלי שהתכוונתי, הייתה לנו הופעה מדהימה, ולילדים אחרים, הרבה צלחות מלאות," הוא הזיל דמעה "בלי שהתכוונו בכלל."
הוא סיפר שהם לא הפסיקו שם, והרימו מופעים רבים נוספים, לא רק שלהם. "הייתה ילדה אחת, שלא היה לה כלום, והיא רצתה לתת הכל. היא קיבלה את האוכל שלה מתרומות, והתעקשה לנגן באורגן ולהצטרף למופעים, כי היא רצתה להרוויח את האוכל שלה בעצמה. היא הרוויחה הכל בעצמה. אפילו את העמדה שלה בתור מנהלת בית ספר."
*
התפטרתי מהעבודה הקבועה-זמנית שלי.
האומנות שלי לא הייתה ולא תהיה מוצגת בשום מוזיאון.
למי אכפת?
התחלתי לפתח פרויקטים דומים גם בערים אחרות, בתקווה שהם יתפשטו אפילו רחוק יותר.
חשבתי ותהיתי איך לקרוא לפרויקט. על השם שלי? של השוטר? של המנהלת?
עד שהחלטתי שהוא יהיה יותר מציור. וקראתי לו "אנשים".
הרי לא כולם אוהבים לצייר, אבל כולם אוהבים משהו. לשיר, לנגן, לכתוב, לשחק, לרקוד, או פשוט ללמד.
כי מקומה של האומנות היא לא במוזיאונים,
אלא בחיים של כל אחד מאיתנו, בלב.