המוות
שהייתי קטנה, שאלתי את סבתא שלי מהו המוות. "המוות פנים רבות לו" היא ענתה בחיוך. "יש הרואים אותו כחבר, ויש כאויב. יש הרואים אותו כמכוער, ויש הרואים אותו כיפה. יש הרואים אותו כאהוב, ויש הרואים אותו כשנוא." היא אמרה. "ואיך את רואה אותו, סבתא?" המשכתי לשאול בתמימות של ילדה בת 7. "כחברי היפה והאהוב." היא ענתה לי וליטפה את ראשי בעדינות. "פגשת אותו?" שאלתי בעיניים פעורות. "בוודאי. הרבה פעמים. שאת זקנה כמוני, והמוות לוקח את האנשים שאת מכירה, גם את פוגשת אותו." היא ענתה ודמעות בעיניה וחיוך על שפתיה. "לאן הוא לוקח אותם?" שאלתי, לא מבינה. "המוות הוא מלווה. שנגמר זמנו של האדם בעולם שלנו, בא המוות, מציע לו את ידו ומלווה אותו למקום יותר טוב. זו עבודתו. בכך עבד כל השנים. המוות, חמודה שלי, הוא רק מורה דרך. לא יותר מזה." שתקתי. אז לא הבנתי, אבל גם שגדלתי לא שכחתי את השיחה הזאת. גם אני פגשתי את המוות הרבה פעמים. אמרתי לו ולסבתי שלום שהם הלכו יד ביד לעולם שכולו טוב. בירכתי אותו ואת הוריי בברכת שלום שהם הלכו אל סבתי. גם לנכדיי ולילדי סיפרתי עליו. בסופו של דבר, שהמוות בא לקחת גם אותי, כל מה שעשיתי הוא לברך את משפחתי החיה לשלום, לתת לו יד שחיוך על שפתיי, חסרת כל פחד. אין מה לפחד מן המוות. הוא רק מורה דרך, שמלווה אותך למקום יותר טוב.
תגובות (5)
נחמד אהבתי את הרעיוןמוות
תגיבו בבקשה, גם תגובות רעות. כך אדע מה לשפר בסיפור הבא.
תודה.
רצית תגובה רעה אז, הנה:
הסיפור יבש. אז היא דיברה עם סבתא שלה על המוות, ראתה את המשפחה שלה הולכת למקום טוב יותר ובסופו של דבר מתה גם היא. ו…? משהו שקורה חוץ מזה? הרעיון יפה, ממש נחמד לראות סיפור כזה, אבל הוא די משעמם. קצר מידי וחסר עלילה.
זו רק דעתי כמובן, יכול להיות שיש אנשים שימצאו את הסיפור מעניין.
ווהו! תגובה רעה! וכן, אין שום דבר שקורה חוץ מזה. זה חסר עלילה. ככה זה צריך להיות. זה רק צריך להסביר שאסור לפחד מהמוות.