השועל והחמור

שועל ובנו ביער שוטטו.
בטנם ריקה, שניהם רעבו.
"'היכן נמצא דבר-מה לאכול?"
שאל הצעיר את אביו בקול.

"לו כבשה בודדה מצאנו,
או אז עליה התנפלנו…"
שׂח האב בקול תאב,
שרק עשה אותו יותר רעב.

"אסתפק בברווז או אפילו בפסולת
של שיירי אווז או תרנגולת".
"הס, בני" עת יצאו מן היער,
לחש שועל-אבא אל בנו, ונעצר.

במרכז השדה עמד חמור כחוש,
מבטם של השניים היה נחוש.
הוא אולי זקן, אך זה לא העיקר,
יש בו, בַּיצור, הרבה בשר.

"אשכנעהו כי הנני רופא אדיב",
פנה הצעיר בבטחה אל אביו,
"ובזמן שאנסה 'לשפר' את מצבו,
אוכל לקפוץ ולנשוך את צווארו".

"כוחו של החמור, כידוע, ברגליו.
לא תוכל להתנפל עליו!"
את דברי האב, כבר לא שמע הצעיר,
שאֶל החמור ניגש בצעד מהיר.

"שלום, חמור, מה שלומך היום?
הכיצד מסתדר כבודו עם החום?
מזג אויר שכזה מזיק לבריאות,
מזל שברשותי תרופה לחִוורות!"

"שועל-רופא? איני יודע,
על כך אני לראשונה שומע".
ענה בנחת החמור המופתע.
"האם את שמי אתה יודע?"

"וכי לכל חמור יש שם?"
התנצל השועל, כשפניו פני אשם.
"בוודאי!" קרא החמור בחשיבות,
"על הפרסה האחורית לכל אחד הוא חרוט".

הביט השועל הצעיר על הפרסה,
ו'זכה' להרגיש את עוצמת הבעיטה.
"אל תזלזל! צעיר טפשון,
כי אין חכם כבעל ניסיון".