לזאת שהיא לא הנפש התאומה של אף אחד

הכרתי אותך שהייתי מובסת ופגועה. את כבר הצהרת שאני "הנפש התאומה שלך" שאנחנו דומות בכל כך הרבה דברים. אבל האמת היא שאנחנו לא דומות בכלום.
נהיינו חברות מאוד טובות. אבל אף פעם לא קראתי לך "החברה הכי טובה שלי" כי אני כבר למדתי. אחר כך הצטרפה עוד מישהי אלינו ואז היינו כבר שלישיה. וזה כמו שאת יודעת, מבנה קצת בעייתי. רבנו המון והשלמנו תמיד. היו לנו המון מנהגים טובים. כמו ימי הולדת שבאיזשהו שלב הפסיקו להיות הפתעה כי תמיד ידענו שזה יגיע. היינו משקיעות בכול.
עלינו ביחד לחטיבה. אני, אתן, וכל הכיתה שעברתי ממנה אז בכיתה ה'. אני אתן, וכל הילדים שעשו עלי חרם.
כשפיצלו להקבצות באנגלית. אתן הייתן ביחד ואני הייתי לבד. הכרתי עוד שתי בנות אז. עכשיו, שכבר היו לי עוד שתי חברות, אתן התעצבנתן עלי. רציתי להיות עם כולכן וכל אחד מהצדדים לא אפשר. שנה לקח לכל אחד מהצדדים להבין שאפשר פשוט להפוך לחבורה אחת גדולה. עכשיו היינו חמישה.
פתאום היית מחזיקה את היד של אחת הבנות החדשות והיית מסתובבת וקוראת לה "הנפש התאומה שלך". שנה לאחר מכן קראת למישהי אחרת "הנפש התאומה שלך". כמה נפשות תאומות את חושבת שיש לך?
נפש תאומה יכולה להיות רק אחת. אבל יכול להיות שלא הבנת את המושג.
אם זה לא מספיק. באותה שנה רבתי עם אחת הבנות. היא הייתה מספרת עלי שקרים לכל שאר החבורה. את היית לוקחת עמדה נטרלית לידי. שדרך אגב, כיבדתי והבנתי אותך. אבל מאחורי הגב שלי אני יודעת מה אמרת.
אני יודעת מה זאת מלחמה אבודה. אז לא אני לא אלחם על מי שלא רוצה אותי.
מצאתי חברים חדשים ועברתי חבורה. שנה לאחר מכן. כבר כיתה ט'. היינו יושבים. אני והחבורה החדשה ואתן הייתן באות ויושבות ממול. כמו חיה שמחכה בסבלנות לטרף שלה. צופה בו. מודדת כל תנועה ותנועה כדי לזהות רגע של חולשה ואז לתקוף. מטפטפת לי טיפות שלעולם לא תוותרי לי או תניחי לי לנפשי. מטפטפת לי טיפות של עצבים ושנאה.
שנה לאחר מכן, כבר בכיתה י'. תחילת התיכון. הצלחת. הגעת איתי ועם שתי החבורות לכיתה החדשה. אני באמת לא יודעת מה אמרת להן שחצי שנה בלבד לקח להן פשוט לא לדבר איתי מילה. אנשים באו אלי עם המון סיפורים שמעולם לא היו ולא נבראו.
אני חייבת למחוא לך כפיים . לסגוד לך על ההישג המטורף הזה לקחת חברים של אחרים כל פעם מחדש. במקום להשיג בעצמך כאלה. אם היית חיה היית איזשהו טפיל. חיה שחייבת למצוץ את הדם מחיה אחרת כדי לשרוד.
לא, את ממש לא, הנפש התאומה שלי.
זוכרת את ההוא שהיית מאוהבת בו? לא הבנתי מה מצאת בו. היית אופה לו עוגות ומביאה לו לבית ספר. היית מוכנה לתת בשבילו הכל. גם את עצמך.
זוכרת את השיחה שהיית לנו אני את והוא. הוא שאל אם היה לנו גשר בשיניים? אמרתי שלי. הוא בהנפת יד ביטל אותי. אמר שלא משנה. כששאלתי אותו למה הוא אמר ש"הוא רק רצה לדעת איך זה להתנשק עם גשר. אבל אני בטח לא יודעת כי אני לא התנשקתי עם אף אחד" חייכת אלי חיוך מרוצה שאותו לא הבנתי. " את לא זונה." הוא אמר לי.
חיוך מרוצה היה על פנייך. "מה הבעיה להיות זונה?" אמרת
"כן אני גם רוצה שתקרא לי זונה." אמרה מישהי אחרת.
"אתן רוצות ?" הוא שאל מופתע. אני הופתעתי בדיוק כמוהו.
שיעור חופשי אחד יצא לנו לדבר. הוא התחיל להחמיא לי. להגיד לי ש"פעם היית לו חברה שממש דומה לי". הא עשה לידי שכיבות סמיכה. לי זה לא עשה כלום מלבד לשעשע. אותך זה הרתיח. באת והתאלמת ממנו. אמרת לו שאת לא מוכנה לדבר אתו כי הוא דיבר איתי. אמרת לו את זה ממש מול הפרצוף שלי. ככה דאגת שגם הוא לא ידבר איתי יותר. הוא לא יכל בלי העוגות, הפינוקים וההתגרות שלך.
תמיד שיחקת את עצמך חזקה. רצית להיראות כמו מישהי חזקה, חסונה, עם אופי חזק, שלא אכפת לה מאף אחד. אבל אני ידעתי מי את באמת. את חלשה. את לא יכולה להשיג חברות בעצמך וכדי להשיג חבר את צריכה לפתות אותו בכל מיני דרכים.
היית מספרת כמה את הולכת לשרת בצבא בתור קרבית. באמת התגייסת ליחידה קרבית. אבל לא עמדת בעומס. המצב הנפשי שלך החל להתדרדר ואז פרשת מקרבי. כשפגתי אותך אמרתי לי "אל תתגייסי". קרבי פשוט לא התאים לך. גם את אף פעם לא תאמת את הגרסה של עצמך. היית חיה באשליות ובהמון גרסאות שונות. אולי הגיע הזמן להשלים עם מי שאת. עם מה שטוב ומה שרע. אולי הגיע הזמן להשתפר. להבין שאת חלשה ואז להתחזק משם.
הפלת אותי כל כך הרבה פעמים כי קפצת לי על הגב והכרחת אותי לשכוב אותך איתי לאורך כל הדרך. להיפצע ולהיחבל בשבילך. ואני, המטומטמת, אפילו לא שמתי לב. הייתי מדמה את עצמי לסכית זבל שאת חיבת להשתמש בה עד שהיא תקרע לגמרי ולא יוכלו להשתמש בה יותר. בשנה וחצי שנותרו אחרי שאני עברתי בית ספר הצלחת להמשיך להסתדר בעצמך עם כל מה שאני בניתי ואת לקחת.
כשהגיעו החיים האמתיים נכשלת, נפלת ונכבלת. כי כבר לא היה מישהו ששכב אותך על הגב שלו. ואת לא יודעת להסתדר לבד.
עכשיו כל שנותר לי הוא להרגיש אלייך את הרגש הכי גרוע שיש בעולם. אז שתדעי, אני באמת מרחמת עלייך.
אני לא יודעת למה, אולי בגלל שהיית אחראית לרוב הדברים הרעים בחיים שלי, אני עדיין מצפה לסליחה.
סליחה שאף פעם לא תגיע כי את מסוג האנשים שכנראה המצפון שלהן קפא ונכנס לתרדמת חורף נצחית. בגלל שאני לא יודעת איך את מסוגלת לחיות עם כל מה שעשית לי.
ממני, זאת שאף פעם לא תהיה "הנפש התאומה שלך",
*****