ציפיות

הוא תמיד היה מלא בציפיות.
והן תמיד לא התממשו, ואז הוא התאכזב.
וככה הוא חי את חייו, מאכזבה לאכזבה.
מעולם לא הצליח להיות באמת מרוצה ממשהו.
מעולם לא הצליח באמת להנות ממשהו.

כל בוקר היה הולך לעבודה, מצפה שהיום יהיה יום טוב, מצפה שדברים כאלה ואחרים יקרו, וכשהיום הוא למעשה רע והדברים למעשה לא קורים הוא היה מתאכזב.

יום אחד, הייתה מסיבה שהוא הוזמן אליה.
הוא לא היה ממש טיפוס של מסיבות, האמת. בעיקר כי תמיד ציפה שיהיה כיף ושהוא יהיה משוחרר ובסוף התאכזב כי זאת לא הייתה המציאות.
ולכן הוא הרבה פעמים לא בא.
אבל למסיבה הזאת הייתה לו הרגשה שהוא צריך לבוא, מן הרגשה בלתי מוסברת כזאת.

הוא התלבש במיטב בגדיו, סידר את שיערו עד למצבו המיטבי, שם על עצמו את הבושם היקר ביותר שיכל לקנות, ולאחר שסיים לטפח את עצמו באופן מושלם יצא למסיבה.

הוא הגיע למסיבה. הוא דפק בדלת. אישה ג'ינג'ית חייכנית שלא הכיר פתחה לו.
הוא שאל אותה מי היא, מאיפה היא ושאר שאלות ששואלים אדם שלא מכירים והיא שאלה אותו את אותן השאלות, ומבלי ששם לב, וכמובן, מבלי שציפה לכך, הם כבר היו שקועים בשיחה מעניינת ואף משעשעת לעתים.

הוא מעולם לא חווה שיחה ראשונה כזו עם מישהי, שכן היא בכלל לא הרגישה כמו שיחה ראשונה, זה הרגיש כאילו הם מכרים ותיקים. היה נראה שיש מן זרימה טבעית ביניהם, השיחה זרמה בזרימה טבעית כמו של נחל או נהר.

ובאותה הטבעיות שבה השיחה זרמה כך גם ההתרגשות התפתחה לה בטבעיות.
הם היו שקועים כל כך בשיחה המתגלגלת שכמעט שכחו משאר הנוכחים במסיבה.

לבסוף הזמין אותה לדירתו. ולפני שהחלו במעשה האוהבים הידוע לשמצה לקח לו האיש רגע לעצמו. וברגע הזה הסתכל במראה וחייך. הוא חייך כי סוף סוף הצליח להנות ממשהו. הוא חייך כי סוף סוף הציפיות האלה, לא הרסו אותו.