רגעים

יש את הרגעים האלה שאתה תוהה אם יש משמעות לקשרים בחייך.
אם לא הכל אינטרסים ושקרים ובעצם כל אחד לבד.
כי אנשים סביבך בסך הכל כמוך, מחפשים משהו שימלא אותם , וברגע שהם מוצאים אותו אז אתה פחות חשוב. לפעמים אתה נהיה בצד. ואתה צריך להבין את זה ולקבל את זה גם אם זה על חשבונך, גם אם במקום מסויים זה קצת פוגע בך. לדעת לפרגן, לדעת לאהוב בלי תנאים.
אבל בדידות זה מבלבל.
היא מביאה איתה מיליון מחשבות ומיליון מסקנות שחלקן נכונות וחלקן שטויות שמורכבות מרחמים עצמיים גדולים מאוד.
ומגיע הרגע שצריך להבין שאתה לא ילד..אתה לא יכול לטבוע יותר ברחמים שלך אתה צריך לשכנע את עצמך שזה בסדר ושזה יעבור ושכל אחד מתמלא בסופו של דבר. וזה בעצם מה שאתה מנסה לעשות. ואי אפשר להגיד שזו לא סוג של הכחשה…הדחקה. והיא לא נגמרת.
ופתאום אתה מרגיש ריק לחלוטין. הכל חרטא הכל פלאץ אחד גדול הכל שטויות
ובסוף תמות וזהו.
נכנע לדור המסריח הזה ובמקום לעשות דברים שאתה אוהב אתה בוהה במסך המזוין הזה…עסוק בחיים של אחרים.
אתה רוצה רק להתמסטל ולשכוח
אתה רק רוצה לישון…
אתה רק רוצה לבכות…
אתה רק רוצה להיות ילד
לשבת ולחכות שמישהו יציל אותך
וזה לא קורה.
וזה לא יקרה.
כי זה לא עובד ככה…
אתה צריך לחפש, להתפתח,להשתנות,
ושאר הדברים כנראה כבר קורים לבד
או שלא ?
צריך להיות אופטימיים.