רגע קצר של שקט

רגע קצר של שקט.
זה יהיה כל כך משחרר.
כל כך… לא ריאליסטי.
אבל אין זמן. אני מוכרח לחזור אל אפלת הקיום.
השבוי החדש הוא גבוה ושרירי, אבל גם הוא חסר אונים מול השלשלאות. גופו חזק אך רוחו חלשה, כמו כל בן אנוש "אידיאלי". הוא מסתכל בי במבט מבועת. "אה, אדוני ראש העיר, טוב שחזרת אלינו" אני אומר לו בטון לגלגני. הוא ממשיך להביט בי באי וודאות. "א-איך הגעתי לכאן?" הוא אומר לבסוף. "בשום דרך שאתה צריך לדאוג לגביה" אני עונה ומחייך את חיוכי מלא הצלקות. אני יכול לראות את הגועל במבט שלו. אני שונא אותם, את ה"אידיאליים" האלה. "מה אתם מתכוונים לעשות איתי?" הוא שואל. "אה, טוב שאתה מזכיר לי. תכניסו את האחר, בבקשה" אני קורא. שניים מאנשי נכנסים, מסכות על פניהם, ומכניסים פנימה את השבוי הנוסף. פניו מוכות, אך על פי הבעתה על פרצופו של ראש העיר אני יכול לראות הוא מזהה את קודמו לתפקיד. שערו האפור מגואל כעת בדם ופניו מכוסות בחבלות, אך הוא עדיין נאה. כמה שאני שונא את ה"אידיאליים" האלו.
"אז, כמו שאתם רואים, שניכם כאן, בחדר הזה. שני האנשים שמתיימרים להיות מרכז התרבות והנאורות של העיר. המשימה שלכם היא פשוטה" אני אומר בקול מלא מרץ, שאומר בדרך כלל למי שמכיר אותי שמשהו רע הולך לקרות, "אתם צריכים להרוג אחד את השני". "סליחה?!" אומר ראש העיר בקול מזועזע. "אני לא הולך להרוג אדם חף מפשע!". "אם ככה, אתה מוזמן להישאר כאן לנצח", אני אומר. "אם אחד הורג את השני, הוא יוצא מפה. זה או אתה, או הוא, או שניכם. אני לא יודע מה איתכם, אבל כשלי יש סיכוי להנצל אני הולך על זה. אם כן, מה תשובתכם?". אני יכול לראות את המחשבות מתערבלות בתוך ראשיהם, את ערכי המוסר המדומים לעומת דבר שמתעורר עמוק בפנים, יצר השרדות קדום. ראש העיר הקודם מתרומם על רגליו ואומר, "טוב, אני מאמין שאני מדבר בשם שנינו – נילחם". ראש העיר הנוכחי מהנהן בראשו בהסכמה. האמת, הופתעתי. ציפיתי שהמוסריות שלהם תחיק כמה ימים טובים, אבל כבר? הם פתאטיים אפילו יותר משחשבתי. "מצויין! אני שמח שקיבלתי את הסכמתכם כל כך מהר. אם כן, נשאיר אתכם כאן. תוכלו להתחיל להלחם כשהמנורה תכבה ותדלק שוב בצבע אדום", אני אומר. אני יוצא החוצה ומתייצב מול המצלמה. אני מחייך את חיוכי הדוחה ביותר, והצלם מאותת לי להתחיל.
"אנשי העיר גות'האם!" אני קורא. "כמו שאתם יכולים לראות, ראש העיר שלכם וקודמו לתפקיד נמצאים כאן, אותם האנשים שהיו מרכז השלטון והמוסר בעירכם", אני אומר. "אבל הצענו להם הצעה מפתה: אם אחד הורג את השני, הרוצח יוצא מכאן! ותאמינו או לא, אותם אנשים נאורים ונפלאים הסכימו להצעתי!" בשלב הזה אני מצחקק. בכל אופן, הנה הקרב שלהם, כאן על המסכים שלכם בשידור חי. המצלמה שמכוונת אלי נכבית, והצילום עובר אל החדר שבו נמצאים שני ראשי העיר. האור הלבן הקר מתחלף בפתאומיות באור אדום מפחיד, ובאותה פתאומיות שניהם מזנקים זה על זה.
הקרב נמשך שניות ספורות – ראש העיר הנוכחי מכה בברכו את מפשעתו של יריבו, וכשזה מתקפל הוא מניח את ידו על עורפו ומטיח את ראשו שוב ושוב ברצפת הבטון הקרה. הפנים שהיו פעם נאות וגבריות הן עכשיו עיסה דביקה של דם. השבוי היחיד כעת קם על רגליו, מביט במעשיו ואז זוקף את ראשו ומשמיע יללה. היללה היא חייתית, מתמשכת, נטולת כל אנושיות או ערכי מוסר. לא ריאליסטית כמו רגע קצר של שקט. "ובכן, אתם רואים את התוצאות. ראש העיר הנערץ של גות'האם חופשי ללכת!" אני מצחקק שוב והשידור מסתיים.
כאלו הם בני האנוש. עוטים על עצמם מסכה דקה של תרבות, שמבדילה אותם מהחיות האחרות. אבל אני הוכחתי את הנקודה שלי, כי ברגע שהורדנו מהם את המסכה, ברגע שערכי המוסר וההומניטריות קולפו, התגלה מה שתמיד היה שם, עמוק מתחת לפני השטח, מחכה לפרוץ החוצה מתוך קליפתו המנווונת.
אדם לאדם זאב.