אולי אם

"אני יכולה לעזוב את השולחן בבקשה?" אני שואלת כאשר אני רואה את מבטה של אימי ננעץ בפניה של אחותי, ידעתי שזה לא עומד להיגמר בטוב.
"לא," קולו של אבי יוצא יותר קשה ממה שהוא התכוון, יכולתי לראות זאת כתוב על פניו כמו קעקוע."זאת הארוחה המשפחתית הראשונה שלנו כבר נצח ואני לא מתכוון לפספס את ההזדמנות הזו." הוא מוסיף, ומביט באימי כאילו הוא פוחד שכל זה עומד להתגלות כאשליה, שזה פשוט עוד חלום.
אני מניחה שאני מבינה אותם, אחותי סובלת מהפרעות אכילה כבר זמן מה, והיא חזרה מבית החולים בפעם הראשונה זה נצח, אני מניחה שהם פשוט רוצים לוודא שהיא לעולם לא תהיה חייבת לחזור לשם.
אבל הם עושים הכל לא נכון, לא שיש דרך נכונה לפנות לכל העניין הזה, עיני הנץ שלהם עליה בזמן שהיא אוכלת, המנות הענקיות וכל שאר השטויות שהם מנסים לכפות אליה, זה לא עומד לעזור לה.
אני יכולה לראות את זה במבט המבוהל שלה כאשר היא מביטה באוכל ובחיוך המושלם מידי כאשר היא לוקחת ממנו ביס.
ידעתי שארוחת הערב הראשונה הזאת עומדת גם להיות האחרונה שלנו לזמן מה. חשוב לציין שאני לא חושבת כך מתוך רשעות או משהו, זה פשוט משהו שהבנתי אחרי שנים באותו בית עם המשפחה שלי, זה מה שתמיד קורה פה.
אבא ממשיך להעביר את מבטו מהצלחת שלו לאחותי וחוזר חלילה, אני חושבת שהוא מצפה מאחותי להעלם ברגע שהוא יוריד את מבטו ממנה ליותר משניה, אך הוא גם לא רוצה שהיא תעלב מהדאגה שלו ועל כן הוא מעמיד פנים שזה רק מבט אקראי פה ושם למרו תשכולנו יודעים שזה לא.
וכמובן שאימא שלנו לא יכולה שלא להעיר משהו, האישה הזאת נלחמת בכל הקרבות הלא נכונים במלחמה הזאת. האישה לעולם לא מבקרת את אחותי בבית החולים או מנסה לגרום לה להבין שהיא תהיה יפה גם אם היא לא תהיה רזה כמו כל אותן דוגמניות.
לא, היא אפילו לא באמת מאמינה שאחותי באמת חולה, היא פשוט חושבת שזו הדרך של אחותי להשיג תשומת לב, היא מניחה שכל זמן שהיא תביט באחותי אוכלת הכל יהיה בסדר, אבל היא לא מבינה שזה שהם מעמיסים אותה באוכל לא יעזוא לה, פשוט יגרום לה להקיא אותו אחר כך.
לפעמים, אני תוהה אם אחותי הייתה יכולה להיות בסדר אם ההורים שלנו היו מתייחסים אליה ברצינות, אם הם באמת היו מאמינים שזו מחלה ולא פשוט שטות כולשהי שהיא המציא בשביל שהעולם יסבוב סביבה, זאת אומרת, אחותי היא אדם נפלא, היא חכמה, מצחיקה בצורה לא רגילה, אבל למחלה שלה לא אכפת מכל הדברים האלו, וההורים שלנו לא מבינים את זה, את העובדה שהיא מכלה אותה לאט לאט.
אני תוהה אם היא תוכל לקחת אותי איתה, כאשר היום שלה יגיע, משום שאני לא רוצה לחיות בעולם הזה בלעדיה.