אולי לא הכל רע

השלג ממשיך ליפול בפתיתים שמנים וכל עצב בגופי צורח לי שאני צריכה לזוז, להסתתר, אך השלשלאות על רגלי לא נתנו לי לזוז ממקומי.
תמיד ידעתי שיום אחד יקריבו אותי לאלים, זאת אומרת אני הייתי בסך הכל מעמסה על הכפר שלי, הייתי יתומה חסרת כל קרובים בלי הרבה כישורים, לא היו לי הרבה אפשרויות אחרות. אני מניחה שפשוט חשבתי שכאשר היום יגיע הם יזרקו אותי להר געש ולא ישאירו אותי בקרחת יער שוממת באמצע החורף.
הקטע המפחיד הוא השקט, זאת אומרת, אין אף נשמה חיה בסביבה, בני הכפר שלי עזבו לפני מה שנראה כמו שנים, ואפילו חיות הפרא אינן יוצאות במזג האוויר הנוראי כמו זה.
אני מניחה שהשקט הוא זה שגורם לי לשים לב לשינוי באוויר, זה לא היה משהו בולט, אך בשבילי זה סימן את הסוף.
אני לא ידעתי אם אני רוצה לראות את צורחת האלים או שזה יהיה טוב יותר עבורי אם לא אראה אותם, אבל עד שהחלטתי כבר היה מאוחר מידי משום שהוא הופיע בזווית עיני ולא יכולתי להעמיד פנים שלא ראיתי אותו.
אני מניחה שאני יודעת עכשיו מאיפה מגיעים התיאורים של כל המפלצות בסיפורים, שהם יותר מסיפורים לפני השינה, משום שהם מלמדים אותנו כי כאשר אנו רואים את היצורים לבני העור עם העיניים שבולעות כל אור, עלינו לרוץ, עלינו לברוח ולא להביט לעולם לאחרו, משום שאסור לנו להביט באלים, משום שאנו אינינו שווים את קדושתם.
אבל לי אין לאין לברוח, אני מניחה שזאת אומרת שלא יכול לקרות לי שום דבר גרוע יותר ממה שכבר היה מתוכנן. אז אני לוקחת מבט שני באל מולי, הוא היה הרבה יותר גדול מבן-אדם רגיל, רגליו ארוכים מהצפוי, ושיערו הבהיר היה מנוגד בהחלט לעיני ובכל זאת, היה משהו מרגיע במחזה, כמעט כמו תחושת דה ז'ה וו, משהו שאומר לי שכבר הייתי פה ושזה בסדר, שכך זה אמור להיות.
"שלום יצור קטן." אומר קול עתיק, ובאותו רגע אני מבינה כמה אנחנו חסרי משמעות, זאת אומרת, לכו תדעו כמה זמן הוא הילך על האדמה הזו, וכמה זמן עוד נותר לו. אני חושבת שנאי מבינה למה אנחנו מקריבים קורבנות, למה הכפרים ממשיכים לשלוח את ילדיהם אל הלא נודע, זה משום שאיש לא רוצה להיות בצד הרע של משהו עתיק כל-כך.
"שלום." אני עונה לו, מניחה שזה יהיה הדבר המנומס לעשות. אני משקשקת בכבליו פשוט בשביל למצוא זוית מבט טובה יותר.
"האם לא קר לך?" הוא שואל ומביט בי במשהו שאני כמעט יכולה לזהות כדאגה, אני מניחה שאפילו לאלים יש אמפתיות לילדות קטנות בשמלות פשוטות הקופאות למות בהמתנה למותן.
"הפסקתי להרגיש את הקור לפני זמן מה." אני אומרת בכנות ובוהה בו בזמן שהוא משחרר אותי מכבלי בקלות מפחידה.
"אם כך כדי שנחמם אותך, לא כן?" הוא שואל ומושיט אליי את ידו. אני חייבת להודות שאני מבולבלת, למה שהוא ירצה לטפל בי אם עליי למות בקרוב גם ככה?
אך איני שואלת שאלות, לימדו אותי במשך שנים שאין לי את הזכות לכך ועל כן, אני לוקחת את ידו והולכת בעיקבות, תוהה מה צופן לי העתיד.