אורגן אורות

29/09/2016 1184 צפיות 2 תגובות

צוהרי היום,תסכול מציף אותי,ננעלתי מחוץ לביתי,יושב אני בשמש הקיץ החמה וממתין,לא יודע מה לעשות,טרקתי את הדלת… המפתח בפנים…רוח הקיץ החמימה נושבת לה ומכה בגבי,ממתין לא יודע למה .
צופה אני בשכניי המנהלים את שגרת יומם הרגיל,אחד מטייל עם כלבו אשר משתין במגרש העפר למולי,השנייה חוזרת עם מצרכיה מהסופר,זוג ילדים יורדים בצהלה לשחק אם כדור במגרש המשחקים הירוק בצל עצי הצפצפה,כולם עולים ויורדים לבתיהם הפתוחים,ומנהלים להם את שיגרת יומם.
ורק יומי תקוע, התסכול מטלטל אותי,נשכבתי לי על רצפת האספלט,אידיוט.חשבתי לעצמי איך אני עושה זאת שוב ושוב,למה זה תמיד קורה לי?למה טרקתי בחפזון את דלת ביתי?איזה אידיוט אני,אף פעם לא חושב,תמיד אימפולסיבי,בקיצור אידיוט.
מדמיין אני את השלווה שהייתה יכולה להיות לי אילו רק היה לי את המפתח המזוין הזה.
הייתי עולה,פותח את הדלת נכנס לביתי הנעים,חולץ את נעליי,מכין לי קפה,מתרווח לי בכורסא מגלגל לעצמי סיגריה,מדליק את הרדיו ,קצת נח לאחר מכן,בטח הייתי הולך להתקלח,מכין לעצמי משהו לאכול, ואוכל.

אבל לא, נגזר עליי להמתין למטה חסר מטרה אבוד,רעב מלוכלך צמא ומיוזע ,והשמש בינתיים ממשיכה לה בטיולה היומי מערבה,לעולם לא עוצרת הבת אלף זונות.
ואני תקוע מתוסכל ושלפחותי מתחילה להתמלא,אני חייב להשתין.
אני קם והולך תחילה לכיוון חומת האבן שתוחמת את מגרש החנייה אך אני מבחין בשכנתי הזקנה התולה את כביסתה וצופה בי במבטה הנרגן,אוף.

שוב מדמיין אני את עצמי בביתי,מה בסך הכול רציתי,להשתין. כמה קשה זה כבר יכול להיות?
טוב ארד לי לגן המשחקים.אוף אני נאנח, גם שם כולם צופים בי כמו נצים התרים את טרפם. ממשיך אני ללכת במורד הרחוב תחושה לא טובה מתחילה מקננת בתוכי, אני מרגיש שכולם צופים בי,ובוחנים את אבדוני ותסכולי
לפתע אני חוטף מכה חזקה ברגלי ומועד אני מנסה לשוב ולקום דוחף את עצמי מעלה אם ידיי מרצפת האספלט והיא נעלמת לה ומתמוססת לי כלא הייתה תחת ידיי,שוב נופל,שוב מכה,כואב לי נורא,הפעם מרפקי וגבי נחבל,אך הפעם מדרכת האספלט החמה מורגשת לי היטב בכפות ידיי ,אני נאחז בה בחוזקה ודוחף עצמי בעוצמה מעלה מתרומם לי וקם. ואני שלפחותי ממשיכה להתמלא לי בגופי הכואב והחבול חייב להשתין כבר, אך מכל עבר אני מרגיש שממשיכים לצפות בי, והתחושה הרעה והתסכול הולכים ומתחדדים לי יותר ויותר…

אני ממשיך בהילוכי הסהרורי לעבר מגרש חנייה סמוך,השמש כבר החלה יורדת מעבר לבניינים ,והשמיים החלו מכתימים.ושוב מכה ברגלי מועד ושוב נופל,ואני נאחז בעמוד ומנסה לקום,והעמוד נעלם בידי כלא היה, שוב נופל מכה חזקה מזעזעת את אחורי ראשי בעוצמה ,אני מתחיל להפנים את תחושתי הרעה ואת העיניים אשר צפו בי ללא ערף,התסכול החל מפנה מקומו לבהלה,אני מרגיש כעיוור המחפש את דרכו באפלה,ההליכה הופכת לריצה בהולה ואני שב ונחבט ונתקל בחפצים שאני לא רואה אך מרגיש אותם מכים בי בעוצמה אדירה בכול חלקי גופי.

פצוע,מרוט,וכואב אני מצליח בכוחותיי האחרונים לשוב לחצר בנייני,וממולי אני מבחין,בי,ואני בחליפה כחולה מפוארת אך קרועה,שרוע על רצפת האספלט, כגופה חלולה חסרת חיים פצועה ומרוטה,הבהלה הפכה לאימה, אני רץ אליי כמנסה להצילני ומתמוסס לתוך גופי,שתן חם מציף את גופי,הקלה.
חושך שקט שלווה.

רחש מכשירי קשר,תיפוף רגליים מהיר,הבזקי סירנות אדומות,וכחולות חודרים את עפעפיי,אני פוקח זוג עיניים עייפות ומבחין בשני שוטרים וחובש הרצים לכיווני ומכובד ריצתם ענני אבק עולים מאדמת העפר, תחושת ביטחון והקלה החלה אופפת אותי,זוג עיניי הכבדות נעצמו שוב…חושך,שקט,שלווה.
עפעפי נמשך למעלה החובש רוכן מעליי,אור פנס לבן מכה בי,ושתי השוטרים עומדים ומתנשפים בכבדות לצידו, חיוך רפה עלה על פניי, עיני התגלגלה מעל עפעפי הפתוח. חושך,שקט,שלווה.

נוגעים בי בכל חלקי גופי,נעים לי וחם,אני מתעורר כמקיץ מהאין,אור רך וחם חודר דרך הסדינים הלבנים, מזיינים אותי,ואני שוב הולך אל האין ומקיץ,והיא לוחשת לי מילות אהבה,אומרת לי שהיא מצטערת על מה שקרה בחצי השנה האחרונה,וממשיכה לזיין אותי ברכות פרועה,ואני גומר בתוכה.
ואני מעורפל חושים,בין חושך לאור,עדיין מנסה להבין איפה אני,ומי זו היא המתמסרת אליי.
תודעתי מתעתעת בי,אני רגע פה ורגע באין,הולך וחוזר.לפתע אני מבחין שאני במיטה עם סדינים לבנים,זכים כתכריכים נעימים,מחוץ למלון הילטון תל אביב,והמיטה מאוזנת לה כחסרת משקל על עמוד קטן ויחיד מרחפת היא לה בגובה קט.ואני, מתוך ערפול חושיי לוחש לה בחזרה שאני גם אוהב אותה ,כי היה לי נעים,לא רציתי שייגמר, לא הבנתי אם מי אני .אך היה לי נעים לח ומנחם.
הוצאתי את ראשי מן הסדינים הלבנים,והאנשים אשר חלפו לידנו בחלוקם הלבן הביטו בנו בחוסר עניין והמשיכו בהילוכם האיטי.
ואני נמצא בערפול חושיי כאילו מסומם או מכושף,זרמי חשמל נעימים ועדינים החלו זורמים בגופי,ולפתע בני משפחה שאני בכלל לא מכיר,מתחילים להופיע סביב מיטתנו הקלה ומברכים אותי,מזל טוב ,לוחצים את ידי,ומחייכים.והם כולם נחזו לי כזיקיות ונחשים,המלחשים שיקויים ורוקחים מזימות…. מחזה גרוטסקי בעיקרו אשר העביר בי תחושת חלחלה.
ורוח הקיץ החמימה והנעימה,וריח הים והליזול החלו מנחמים להם את תודעתי המתעתעת .
ביפ ביפ וושש,…

לפתע אני מוצא עצמי באמצע כלבו מפואר בעל ספות עור חומות וקירות חמימים מעץ, וריח סיגרים משובחים באוויר.ואני בחליפת חתן כחולה,מהודרת, צועד לי בשבילי החנות בין מדפים וחליפות התלויות על קולבם,בעודי שב הולך וחוזר מתודעתי המתעתעת.בין חושך לאור.
בחנות הכול בו המפוארת אני פוגש נשים שונות מעברי אשר שרועות על ספות העור,כזונות פשוקות רגליים.וסרטי מדידה פרושים על צווארן,ומאפרות מעשנות נמצאות על שולחנות עץ האלון אשר לצידם."מה אתה עושה פה?" הן שואלות בפליאה כל אחת בתורה ,ואני באמת שאין לי מושג איך הגעתי הנה ומה אני עושה פה משיב להן בנימוס ובכנות ומסביר להן שהתעוררתי מהאין לתוך החליפה הזו ולחנות החמימה.
חברים ומכרים שונים מעברי החלו מגיחים להם מבין החליפות,והמסדרונות הצרים "מזל טוב" הם מברכים אותי,מה מתחתן שוב?ואני משיב בכנות מלאה "לא יודע"
ביפ ביפ וושש,
לפתע אני מוצא עצמי מחוץ החנות במגרש עפר סמוך. וחבריי ממשיכים להגיע ולברכני ולהביא לי מתנות מוזרות,אחד הביא לי מצפן ענק, מעץ אלון עתיק,בעל עיטורי זהב,ואותיות רוחות השמים חרוטים על גביו באור הלבנה,המצפן ננעץ בחוזקה באדמת העפר,ענן אבק עלה והציף את האוויר ומילא את ריאותיי בריח אדמה טרייה.
והמצפן החל רועד ומשקשק כמהה ואינו מראה את הצפון,אך רק אני ידעתי זאת,שאר חבריי הביטו בו והנהנו בראשם כמו מסכימים על כיוונו המדויק,אך אני הושטתי את ידי לשמי היום הבהירים,ובעזרת כף ידי,ומצמוץ עין קל החשכתי לי פיסת שמים וחזיתי בכוכב הצפון,הצפון המוחלט והיחידי.
השני הביא לי סכין מבריקה בנדן מפואר ,והשלישי זוג נעליים שחורות,אלגנטיות ומבריקות.
וכולם שוב שואלים אותי ,אז מה?,מתחתן שוב?ואני עדיין אין לי מושג על המתרחש סביבי,תודעתי ממשיכה לתעתעני,אומר להם,לא,אולי בעצם כן,כי בכל זאת אני פה בחליפת חתן מפוארת…כולי מגמגם,כי בעצם אין לי מושג מה אני עושה פה,או איך הגעתי לפה.
ואני אומר יפה תודה לכולם על המתנות,לוחץ את ידם לשלום,ומחזיר להם אותן בנימוס אך עם שיברון לב קטן בתוכי כי המתנות היו נורא יפות ונגעו מאוד לליבי.כולם החלו מתפזרים נשארתי לבדי במגרש העפר.הכרתי חוזרת אט,אט לתודעתי,והתחלתי מבין את המזימה שנרקחה מאחורי גבי.
ביפ ביפ וושש,ביפ ביפ וושש…

והיא בינתיים,מחכה אם משפחתה אשר היוו חלק במזימה כולה, בשמלת כלולותיה בשערי בסיס הקרייה מבינה שאני לא עומד לבוא,כורעת היא בחוזקה על ברכיה,על רצפת האספלט המטונפת,מעוותת פניה בבכי ובשיגעון,ומורטת את שערות ראשה,כאחוזת שדים אפלים.פניה מתחילים להתגלות כפני הלטאה המסוקסת,ומשפחתה עומדת סביבה ומנסה לנחמה ללא הועיל…
ואני עולה לי בינתיים במדרגות אל מעל חנות הכולבו אל ליד הפחים הירוקים,הולך לעשן,מגלגל לעצמי סיגריה,ומדליק. הערב מחל יורד לאיטו והעיר מתחילה מדליקה את אורותיה,ריצודי טלוויזיות מבצבצים מחלונות הבתים,רוח ערב חמימה החלה נושבת מן הים.בעודי מעשן התחלתי לנסות ולהפנים את אירועי היום,תחושת הקלה החלה נוסכת בגופי,אם כי גם צערי עליה ועל שיגעונה הגדול נסכו גם עצב בגופי.הצלחתי לאזן את נפשי,יין ויאנג…אושר ועצב,באותו משקל…
"לפתע ריח ליזול ונורות ניאון הכו בי ממלאים את גופי ותודעתי המתעתעת,רעשי מכונות וצפצופים.אור פנס לבן מסנוור שוב את עיני העייפה,וגופי חסר תחושה,סטטוסקופ מתנדנד,אחות ורופא במדיהם הלבנים רוכנים מעליי דאגה נסוכה במבטם ועיני שוב מתגלגלת מעל עפעפי."חושך שקט שלווה.
לפתע אני שוב ליד הפחים הירוקים מעל חנות הכולבו אם סיגריה בידי,צופה למטה לכביש ורכב מחליק לו על פנסיו הדולקים לחניה אשר במורד הרחוב, יוצאים ממנו שני מבוגרים הפונים להתנדנד בנדנדות הילדים בגן הציבורי…מציתים להם סיגריה,ומשוחחים להם בשלווה ומתנדנדים ,מעלה מטה.
ואני מבחין ליד הפחים הירוקים העולים על גדותיהם, באורגן ישן החצוי לשניים וזרוק ליד הפחים,ואני מתוך שעמום וחוסר עניין ניגש אליו ומתחיל ללחוץ על מקשיו,ולפתע אני מבחין שאורות פנסי הרחוב נכבים ונדלקים,המשכתי נוקש על המקשים,והאורות אף בבתים הסמוכים,החלו נכבים ונדלקים ומשנים את צבעם.
התחלתי מפנים שהאורגן שולט בכל האורות והצבעים .אני מתחיל לומד את מקשיו השונים של האורגן ומתחיל להבין מה כוחו של כל מקש ומה מסוגל הוא לעשות, ואת כוחותיהם השונים של האקורדים, התחלתי ליהנות לי בשלווה ולבנות לי קומפוזיציות נפלאות בעזרת האור,עונג החל מציף את נפשי.
עוברי האורח בסביבתי בתחילה לא הבינו מה קורה,כולם החלו נעצרים מהילוכם המהיר,והחלו תוהים ושואלים עצמם מה לעזעזל קורה כאן?אנשי הכול בו גם החלו יוצאים החוצה על מנת לחזות במחזה,ואני מחל לנגן, ולהבין את כוחי.
פתאום אנשים החלו מביטים בי ולהבין שאני,והאורגן הם מקור כול חיזיון התעתועים המשוגע,אך המרהיב ביופיו ..ואני בתחילה חשבתי שבטח האורגן מחובר באיזה כבל לאן שהוא,פתאום הבנתי שהוא אלחוטי,ובעצם גם שבור,מה שגרם לי להבין שהוא סוג של קסם,ואני הוא הקוסם הקדום,והמשוגע אשר פורט על מיתרי האורות.
האנשים החלו,מתקדמים לעברי,ולחזות במעשיי,חלקם פצחו לעברי בצעידה אלימה,תובעים את אורגני המופלא,חלקם החלו להביט בי בתימהון ולמחוא לי כף,ואילו אשר תבעו את אורגני,החלו צועקים איש,איש בתורו הוא שלי תחזיר לי אותו!תחזיר,תחזיר!!!
אז עניתי להם בשלווה ובביטחון מלא ובלתי מהורהר,מה פתאום,הוא שלי אני מצאתי,הוא היה זרוק ושבור. אתם זרקתם,נכון?,זו בעיה שלכם!!!!
ואז חלק מחבריי החלו לשוב, מנופפים לי בידיהם לבוא תפסתי בחוזקה את אורגני השבור והמופלא והתחלתי רץ עם חבריי,ומתוך תוכי אושר ועונג גדולים החלו להציפני,אושר על החופש,אושר על היותי אם חבריי, והתחמקותי מכישופה החזק של האישה שלא הכרתי,ואושר על מציאת אורגני השבור המשוגע והקסום.
בעודנו רצים,כחבורה צוהלת,כשיכורים,כלהקה,כשבט עז מצח וחצוף,במורד אלנבי בואכה הטיילת ,ואורות העיר סביבנו בכאוס של לכלוך וזוהמה,ואני לפתע,תוך כדי ריצתנו המטורללת,נזכר שכבר, הייתי כאן,ואז הם רבו איתי על האורגן שלי כולם רצו אותו,אז עצרתי לרגע,ואמרתי להם מראש,היי חברה כבר הייתי כאן והאורגן הזה שלי,אני מצאתי!!!
הסכימו איתי כולם,והחזירו לי חיוך.המשכנו בריצתנו למורד הטיילת.תחושות טובות המשיכו להציף את גופי,תחושות של הצלחה והתחלה חדשה.עונג צרוף.
הגעתי ראשון ושאר חבריי החלו מגיעים אחריי,התחלנו מתמקמים,כל אחד וכילו ואני ידעתי כי הגענו הנה כי מכאן אני הראה הכי טוב את אורות העיר המזוהמים,והתחיל לצבוע אותה ולהחזיר לה את יופייה , בעזרת אורגני המשוגע.
התחלנו מנגנים, הצגת האורות הגדולה החלה,אורות העיר החלו משנים צבעם ואורם בהרמוניה מושלמת מסורים בטוטאליות לניצוחי הבוטח,ואני מקשיב לנגינת חבריי,האורות והמוזיקה נהפכו לאחד.המחזה היה מרהיב ביופיו וטמן בחובו קסם ויופי אין סופי הוד והדר..תפארת מלכים
והכול עצר מלכת המכוניות נעצרו לפתע,רעשי בלמים והתנגשויות חרקו מאחורי ראשי,האנשים עצרו מהילוכם והפסיקו את עיסוקיהם היומיומיים,נעמדו וצפו כלא מאמינים למראה עיניהם,הפעימות הוחסרו,הפיות נפערו,סלי הקניות נפלו מידיהם.וזעקות הפצועים ובכיים וזעקות השבר של האמהות אשר עגלות ילדיהם חמקו מידם והתגלגלו לכבישים,הדהדו באימה בראשי.הרמוניית האורות,הפכה לכאוס ברחובות.הלהקה עצרה מניגונה הכול עצר מלכת,מופע האורות הופסק.
חושך שקט שלווה אימה.
הכרתי לפתע בועטת בי בחוזקה,עיניי נפקחו,פי נפער בבהלה,ריח הליזול חורך את ריאותיי,גופי משותק,אימה. בכי האמהות התמזג בבכייה של אישה מבוגרת אשר הייתה רכונה בכיסא בפינת החדר ומיררה בבכייה,ורעשי חריקות הבלמים והתרסקויות המכוניות התמזגו ברעשי מיטות הנגררות ומתנגשות אחת בשנייה מחוץ לחדרי,רגליי מגובסות ותלויות באוויר,צינורות נעוצים בגופי המשותק,מכונת הנשמה עולה ויורדת, ביפ ביפ וושש ,ואורות הניאון מסנוורים את עיניי. בית חולים.
לפתע בכייה של האישה המבוגרת נשמע לי כה מוכר,שמעתי בכי זה רבות בעברי,כן זו אימי.עצב שטף אותי,מסכנה שלי אימי האהובה.
אני קורא לה לאימי,והיא בשלה עדיין רכונה בפינת החדר,התחלתי צועק לה,והיא עדיין בשלה ראשה מורכן אל בין ידיה.לפתע הכרתי מכה בי שוב,אני משותק,קולי לא נשמע,חוסר אונים ועצב ללא תחתית החל תוקף אותי,דמעות החלו זולגות מעיניי ושוטפות את לחיי,אני מנסה לנגבן אך ידי אינה שומעת לי,עכשיו זה כבר מציק לי נורא,מנסה להשתלט על רגשותיי על מנת להפסיק את הטפטוף המעצבן הזה.
הצלחה,הדמעות פסקו,אך התסכול נשאר.
אני מחל סוקר את החדר בעיניי,משמאלי חלון אשר אור רך חודר דרכו ומאיר ברכות נעימה את חדרי,אמי אשר עדיין רכונה בכיסאה וראשה חפון אל בין ידיה הטובות.ולידה שולחן עגול מעץ ועליו זר פרחים אשר סר חנן והמים באגרטל יבשו,כסא גלגלים מיותם,עוד צינורות ומכשירים שאת פשרם אני לא יודע,אני מחזיר את מבטי לאמי,שתפסיק לבכות כבר בבקשה ותרים את ראשה אני חושב לעצמי,אני מביט בה עצוב,כואב את כאבה,הדמעות המזוינות שוטפות שוב את פניי,חוסר האונים והתסכול מכים בי שוב,מביט ומחכה,ומחכה.
סוף,סוף הועילה היא בטובה להרים את ראשה ולהסתכל עליי,פניה העצובות התמלאו בהפתעה והיא הביטה בי כלא מאמינה,בעוד פניה עדיין ספוגים בדמעות היא קמה לעברי במהירות ונרכנה על מיטתי והחלה מנשקת אותי ברכות ומוחה את דמעותיי,ופרצה בבכי שהקלה הייתה ניכרת בחובו,אני אוהבת אותך בני אהובי שלי,לחשה לי בקולה הרך והצרוד מתוך בכייה העמוק,אמי קמה ממיטתי והלכה בבהילות אל דלת חדרי ויצאה מן החדר,לאחר רגע קל היא חזרה אם רופא ואחות,הרופא פנה אליי ואמר "אם אתה שומע אותי אנא מצמץ פעם אחת",מצמצתי פעמיים,פניו הטובות נסכו רווחה,"טוב,אתה נמצא בבית חולים איכילוב,אתה פה כבר חצי שנה,מחוסר הכרה,אם אתה מבין,אנא מצמץ,ופעם אחת בבקשה ממך,שמור את כוחותיך אתה צריך אותם להמשך".מצמצתי,"יפה" השיב הרופא הטוב,"עכשיו אני הולך לשאול אותך מספר שאלות בשביל כן מצמץ פעם אחת,בשביל לא פעמיים,מבין?" כן אמרתי אך קולי לא נשמע ונזכרתי שאני צריך למצמץ,מצמצתי." האם אתה זוכר את שקרה לך?" מצמצתי פעמיים," האם אתה יודע במה עסקת בשנים האחרונות?שוב מצמצתי פעמיים "טוב לא נורא" ענה לי הרופא וחייך חיוך נבון ואמפתי,עכשיו אני הולך לדקור אותך קלות אם אתה מרגיש מצמץ פעם אחת ואם לא פעמיים מבין?" מצמצתי פעם אחת,הרופא פנה אל כפות רגליי והוציא מחט ושאל "האם אתה מוכן?" מצמצתי פעם אחת "האם הרגשת זאת?" שאל, מצמצתי פעמיים בשלילה,פניו הטובות נסכו דאגה קלה לרגע קט "טוב,נמשיך הלאה" אמר ופנה אל ידי,כאב חד חדר לגופי סגרתי את עיני כמנסה להגיד, די זה כואב די! הכאב פסק פקחתי את עיניי והרופא הסתכל עליי וביקש את סליחתי,חיוך קל עלה על פניו. הרופא רכן לעברי ואמר "אתה תהיה בסדר על תדאג,אך יש לנו עוד דרך ארוכה לפנינו…ולכן אני צריך שתנוח אנו הולכים להרדים אותך,האם זה בסדר מבחינתך?" מצמצתי פעם אחת.אמי נשקה למצחי נשיקת פרידה אוהבת ובזווית עיני ראיתי את האחות בחלוקה הלבן קרבה עם מזרק גדול לעבר האינפוזיה שהייתה בצד מיטתי.
חושך שקט שלווה.
לפתע אני רואה אותה בשמלת כלולות לבנה עומדת מולי ומעוותת את פניה בשיגעון וצועקת "אני שונאת אותך,יא אפס הלוואי שתמות" אני מרגיש את ידיה דוחפות אותי בחזי בחוזקה,ואני מאבד את שיווי משקלי,רעש זכוכיות מתנפצות על גבי,תחושת נפילה ארוכה,כאב עז.אימה,חושך,שקט,שלווה.
אני מתעורר בבהלה,החדר שקט,אור רך של בוקר חודר מן החלון,על השולחן ממולי זר פרחים צבעוני ורענן ומכונת ההנשמה עומדת מיותמת ושותקת בצד החדר הקלה,זה היה רק סיוט.או שמא לא? כנראה שלא. הרי הנה אני משותק מחובר לצינורות,רגליי מגובסות נישאות באוויר כחסרות משקל,ועברי לוטה בחשכה. האחות נכנסת לחדרי "בוקר טוב "אומרת לי,וחיוכה נוסך בי בטחון,איך אתה מרגיש היום? "קצת שבור" אני עונה לה,ומופתע מקולי המהדהד בחדר,היא מחייכת אליי ואומרת לי "יפה,הנה אתה כבר מדבר,על תדאג לאט,לאט הכול יהיה בסדר",היא ניגשה אליי מזגה לי כוס מים השקתה את פי היבש וליטפה את שערות ראשי בעדינות,"אתה יודע אנחנו מחכים לך כבר הרבה זמן שתחזור,באמת נחמד מצדך!" היא גערה עליי בחביבות עליזה.מה קרה לי?לא הצלחתי להתאפק מלשאול, חיוכה הרצין "אתה נפלת מגובה רב,זה נס שאתה בין החיים,מעטים בלבד שורדים נפילות מגובה זה,הגעת לכאן שבור ומרוסק כשק עצמות". אבל איך זה קרה לי? "על השאלה הזו לא אוכל לענות לך מצטערת…"חייכה אליי שוב בחיוך עדין ליטפה את ראשי בחביבות,קמה והלכה. ואני נשארתי לי לבדי אבוד בחדרי. עייפות החלה עוטפת אותי שוב..
חושך שקט שלווה.ושוב צעקות שוב דחיפה שוב נפילה.אימה .
שפתיים רכות מנשקות את מצחי,אני פוקח עיניי ומתעורר,אימי מעל מיטתי ועוד אישה מבוגרת ולא מוכרת עומדת לצידה.בוקר טוב היא אומרת לי ומציגה עצמה "נעים מאוד קוראים לי מירי אני מהשירות הסוציאלי אני צריכה לשוחח עימך" אמי הלכה והתיישבה בכסא בצד החדר,ומירי התיישבה לצידי "אתה זוכר מה קרה?" לא,יש לי רק רסיסי חלומות לא ברורים…צעקות, נפילה,אורות,ונדנדות. "טוב" היא אומרת לי ונאנחת עמוקות "אתה זוכר את טלי?" השם החל מנגן לי מוכר ניגונו הלך והתגבר עד שהחל לי מצלצל כפעמון מחריש אוזניים בתודעתי ולפתע ראיתי את פניה היפות למולי,כן אני זוכר היא הייתה חברה שלי ועמדנו להתחתן..או שלא? זכרוני עדיין מתעתעני, "כן עמדתם להתחתן זה הכול קרה ביום החתונה שלכם" מה קרה? שאלתי בחוסר סבלנות "אני יכולה לספר לך את העובדות היבשות,מה שקרה ביניכם למעלה בדירה רק אתה באמת יודע" "מה זאת אומרת?,רק אני,גם טלי בטח יודעת" אמרתי בעצבנות הולכת וגוברת,מבטה של מירי הפך לחודר "אז זהו שלא,טלי מתה" ראשי החל מסתחרר,מירי תפסה בחוזקה את כף ידי,ובידה השנייה ליטפה את ראשי ברכות "תירגע אנחנו אתך הכול יהיה בסדר,אבל רגע לפני שנמשיך האם השם תמר אומר לך משהו?" גלגלתי במוחי המסתחרר את השם תמר והוא לא אמר לי דבר,"לא" השבתי נחרצות,"אבל מה קרה לטלי?" התפרצתי,"ואיך?" תבעתי לדעת. "היא התאבדה,לאחר שהחובש והשוטרים הגיעו אלייך,הם ישר עלו לדירה והדלת הייתה נעולה..השוטרים לא היו מצוידים כהלכה..ולא הצליחו לפרוץ את הדלת..הם שמעו מים זורמים.צעקו לה והיא לא השיבה…לאחר דקות ארוכות,ארוכות מדי,הגיעו מכבי האש ופרצו את הדלת,אבל זה היה מאוחר מדי…הם מצאו אותה מוטלת באמבט החם בשמלת כלולותיה הלבנה,וורידי ידיה חתוכים,החובשים ניסו להצילה אבל זה היה מאוחר מדי…מצטערת" ראשי המסוחרר זה מכבר,הסתחרר בסיבוב אחד אחרון ואדיר כוחות,עיניי התכהו.חושך שקט שלווה.
נעים לי וחם נוגעים בי ברכות והאור החם חודר דרך הסדינים הלבנים,זו טלי,הפעם פניה ומגע ידיה לא מותירים בי ספק,היא לוחשת לי מילות אהבה ותשוקה "אני אוהבת אותך כל כך,זיין אותי חזק,בבקשה ממך חזק,אנא גמור בתוכי" ואני רוצה שזה יימשך,נעים לי נורא,רוצה לומר לה שאני אוהב אותה גם,אך המילים מסרבות לצאת מפי,אני עומד לגמור ודוחף אותה ברכות מעליי,אני רוצה,אך לא מסוגל לגמור בתוכה.והיא מביטה בי ופניה היפות החלו מתעוותות בכאב וצער,דמעות החלו זולגות מעיניה,והצער הפך באחת לזעם ושיגעון,וידיה החזקות דחפו אותי מהמיטה.ואני נופל ואני חש בזכוכיות המתנפצות על גבי והנפילה מפתיעה אותי באורכה המתמשך. חושך שקט שלווה.
כאב חד ודק בכף רגלי מעירני משלוותי הנעימה,והנה אני שוב בחדרי בבית החולים,והרופא הטוב אשר בקצה מיטתי מחייך אליי,וחיוכו מסב לי שלווה,הוא נאנח קלות,והקלה ניכרה בפניו,הוא קם לעברי ואמר "היי בוקר טוב,אתה יודע שאתה חזק,הנה אתה מתחיל להחלים,חששנו מאוד לחייך,לא ידענו האם תתעורר,חלקנו איבד תקווה כבר עמדנו לוותר אך לפני כשלושה חודשים לערך פקחת את עינייך לפתע והיה לך מזל גדול שהרופא בדיוק עבר והבחין בכך…ועכשיו התעוררת,לאחר מכן חששנו שתהיה משותק,ותזדקק לכסא גלגלים,והנה מהר מן המצופה חזרה תחושתך לרגלייך,הכול יהיה בסדר על תדאג" הוא קם ליטף את ראשי בחיבה רבה וחייך ואמר "דרך אגב סליחה שהערתי אותך כך,לא חשבתי שתרגיש" חייך אליי שוב קם ויצא מחדרי,התחלתי סוקר שוב את החדר,אור חם ונעים של בוקר חדר מהחלון וצבע את חדרי בכתום נעים ורך,הצינורות המחוברים לגופי נעלמו,ורק אינפוזיה בודדת הייתה מחוברת לידי,על השולחן נוספו אגרטלים נוספים אם פרחים צבעוניים אשר מילאו את חלל החדר בריחות נעימים של פריחה,ובלונים צבעוניים אשר קשורים לרגל השולחן ריחפו כרוצים לגעת בתקרת החדר,מכונת ההנשמה נעלמה כלא הייתה,ובמקומה נוספה ליד מיטתי שידה ועליה היו מונחים שוקולדים רבים,שלווה ושמחה מלווה בעצב וכאב עטפה אותי.שמחה על היותי בין החיים ועל החלמתי המתקדמת,ועצב וכאב על מותה של טלי…עייפות.חושך שקט שלווה.
והנה טלי מולי בשמלת כלולותיה ואני בחליפתי הכחולה עוזר כוח ואומץ רב ואומר לה "אני אוהב אותך אבל סליחה,אני מבטל הכול ועוזב,אני לא יכול,וגם בעצם לא רוצה להתחתן אתך או בכלל" והיא מביטה בי ופניה היפות והאוהבות מתעוותות ומתכערות,השיגעון החל לאחוז בה האהבה הפכה ברגע לשנאה "אני שונאת אותך יא אפס הלוואי שתמות יא נבלה סרוחה!" צעקה עליי,התקרבה אליי בצעד בוטח פרשה ידיה ודחפה אותי אם ידיה החזקות והגסות בעוצמה מן החלון,ואני מרגיש חסר שליטה הזכוכיות מתנפצות על גבי,תחושת נפילה ארוכה,חיי עוברים במהירות לנגד עיניי.אימה חושך שקט שלווה.
סטירה קלה וחביבה מעירה אותי "קום כבר יא טמבל קום" אני מרים את ראשי בפליאה ופנים חביבות וממושקפות בעלות שיער מתולתל וזיפים קשים על לחייו,אשר לא אומרות לי דבר "קמת יופי,אני כבר שעה פה מחכה,שלא לדבר על החצי שנה האחרונה שבזבזת לי,יא דביל אחד" אני מביט בו מחייך ושואל "מי אתה? " "מה אתה לא מזהה אותי? יא חצוף אחד" עניתי שאני מתנצל אבל לא,אני באמת לא מזהה,"נדפקת בגדול,דביל" ענה לי בחיוך,"טוב אז אספר לך,אני צחי ואנחנו חברים טובים,לפחות היינו כשהיית קצת פחות דביל" השם החל מצלצל לי והתחיל להתחבר אל פניו הטובות,רסיסי זיכרונות מהולים באדי אלכוהול ונסוכים בשכרות ובלילות של שיטוטים אין סופיים ברחובות העיר המזוהמת החלו צפים בתודעתי,חיוך של הכרה החל לעלות על פניי,צחי חייך אליי בחזרה "נו מתחיל להיזכר?" עניתי לו שכן,הוא שלח את ידו אל שיערות ראשי וליטף אותם בשעשוע "הייתי נשאר אבל אני חייב ללכת,פתחתי בר חדש בזמן שישנת,והרואה חשבון מחכה לי" עוד זיכרונות החלו לצוף כן זה צחי חברי הטוב שתמיד ממהר לאן שהוא,אבל תמיד הוא שם יימצא לו זמן בשביל חבריו,מאגד סביבו את כל הנשמות האבודות והמחפשות של העיר המשוגעת,"טוב אני הולך עכשיו,אני יחזור עוד כמה ימים כשאוכל אני פשוט עמוס עד הגג עם הבר החדש,יש לך ד"ש מכולם,מחכים לך בחוץ,שתייה עליי" אמר ונתן לי עוד סטירה חביבה,הסתובב והלך.
נשארתי שוב לבדי בחדרי והמחשבות החלו להתרוצץ שוב בראשי התחלתי מנסה לעכל את שהתרחש מנסה להיזכר בחלומי,כמבין ששם אמצא את תשובותיי לשאלותיי הרבות,ורק רסיסי זיכרונות עלו בתודעתי תחושות של חוסר אונים תסכול ועונג עילאי,מיטה מרחפת,כולבו מפואר,מצפן,אורגן,ונדנדות..שוב שקעתי לשינה .חושך שקט שלווה.
אורות הניאון החלו מרצדים מעל ראשי,אני בתנועה מיטתי מתגלגלת במורד מסדרונות בית החולים "בוקר טוב" אומר לי האח במדיו הירוקים ואני עונה לו בחזרה "בוקר טוב,לאן אתה מגלגל אותי?" ענה לי האח "לרנטגן,הרופאים רוצים ליראות מה מצבך" בעודי מובל חסר אונים דרך המסדרונות הארוכים של בית החולים התחלתי מנסה להביט דרך החלונות אל העיר שנשקפת מולי,מחלון אחד הבחנתי בגן שעשועים אם נדנדות,מחלון אחר הבחנתי בחנות כולבו מפוארת,וגם העיר עצמה נראתה לי מוכרת אך כאילו ממקום אחר,מעמקי תת הכרתי.
"מצבך טוב מששיערנו עצמותיך התאחו,הגיע הזמן להוריד לך את הגבס מהרגליים" אמר הרופא וחייך,בעודו מביט על לוח האור ובו צילומי הרנטגן של רגליי.חייכתי בחזרה בחיוך רפה,בעודי בכלל מרחף עדיין במחשבות טורדניות על הזיכרונות המוזרים שהחלו מציפים אותי כפאזל שחלקיו עדיין מפוזרים על ריצפת חדר ילדותי האבודה גם היא בעלטה.
שוב מיטתי נגררת לה במסדרונות בית החולים חוסר האונים של מצבי שוב העלה בי רגשות של תסכול עמוק תהיה חזק אמרתי לעצמי אתה תעבור את זה ותתגבר ככה עשית כול חייך,נפלת וקמת.מילותיי עדיין מהדהדות בראשי ופתאום רסיסים מזיכרונות ילדותי החלו צפים,דיונות וחול ים,מגרשי משחקים,הגננת שלי חדווה,אבי ואמי מחובקים מולי,רחש של רשרושי דקלים המתנופפים ברוח,אספלט ובטון,הוריי רבים אחד אם השני,צעקות,קולות נפץ של חפצים מתעופפים ונשברים,בכי,אמי מסתגרת בחדרה,אבי עוזב את הבית,שוב בכי ועצב עמוק.
קולות ניסור העירוני לפתע ממחשבותיי כמה מכות אזמל על הגבס והגבס צנח על הרצפה בקול ענות חלושה וריח צחנה של בשר רקוב שטף את נחיריי,עונג שטפני אני מרגיש את רגליי מתענג על תחושה זו של רוח מזגן קרירה על עורי,התחלתי מפעיל את שריריי הרדומים,כאב חד ניסר את גופי אך רגליי הגיבו לפקודותיי להפתעתי המוחלטת,חייכתי מתוך ייסוריי,חייכו אליי בחזרה. הרופא אמר לי "יאללה מספיק להיום נחזיר אותך לחדר מיטה או כסא גלגלים?" "כסא" עניתי לו,די נשבר לי מלשכב על המיטה הזאת כול היום חשבתי לעצמי,הרופא חייך אליי ופנה לגלגל לי את הכסא שהיה בצד החדר,ובעדינות עזר לי להתיישב.
התיישבתי תוך כדי ייסורים רבים והבנתי שהנה לאט,לאט למרות הכאב ואף אולי בזכותו אני עומד לחזור לעצמי ולהחלים שוב חייכתי והרופא החזיר לי את חיוכו הטוב,וקרא אל האח שיגלגל אותי לחדרי,האח תפס את ידיות כיסאי והחל דוחף אותי חזרה לחדרי.חלפנו על פני המסדרונות שנראו לי כה שונים עכשיו,נקודת מבטי השתנתה חייכתי לכול מי שהסתכל אליי והם חייכו לי חזרה.צמרמורות של עונג חלפו בגופי הכואב,בדרכנו הבחנתי בדלת זכוכית שמעברה השני יש גינה,"אפשר כמה דקות לנוח בחוץ" שאלתי את האח,בטח ענה לי וגלגל אותי אל מעבר לדלת הזכוכית.אור השמש החמימה והאוויר הצח הכו בי בחוזקה עדינה,מילאתי ריאותיי ומתחתי את ידיי על מנת לספוג כמה שיותר מהשמש החמימה,שפתיי חייכו שוב העונג לא הפסיק להציפני.
התחלתי סורק את הגינה בעיניי,מביט לכול עבר על הספסלים שממולי היו עוד חולים או פצועים עם משפחותיהם מעשנים להם סיגריות ומשוחחים בשמש הנעימה,משמאלי הייתה גינת משחקים עם נדנדות,הנדנדות החלו מצלצלות בתודעתי,מעירים זיכרונות המומים,תחושות החלו עוברות בתודעתי,התחושות הולידו זיכרונות המומים,חוסר שליטה,מגע,חום,מיטה מרחפת,חנות כולבו מפוארת,חליפת חתן,מתנות,מצפן,נעליים,סכין,איזון,נדנדות,אורגן אורות,ריצה מטורללת,להקה,שליטה מוחלטת..הזיכרונות ההמומים הפכו למוחשיים והתחילו נחרטים בזיכרוני,אך משמעותם נותרה עלומה בעיניי.
"יאללה נחזור למחלקה" אומר לי האח ומעוררני ממחשבותיי, יאללה קדימה השבתי,דחיפה קלה מאחור והנה אני שוב מתגלגל במסדרונות המוכרים.
שבתי לחדרי,האח רצה לעזור לי לשוב למיטתי,סימנתי לו שאני רוצה לנסות לבד,הייתי חייב להתחיל לשלוט בגופי כמנסה להחזיר שליטה לחיי,כאב חד עלה לי מגפיי המחלימות,אך בעזרת ידיי דחפתי עצמי בכוח חזרה למיטתי,הצלחה,עוד קצת עונג עלה בי,עוד קצת שליטה שכה חסרה לי בחיי,ניצחון קטן יוביל בסופו לניצחון גדול אני בטוח בכך,אני יודע זאת.
אך הנה אני שוב במיטתי לבדי בחדרי,אפוס כוחות,עייף תשוש אך מדושן עונג עדין ונעים,מהול בעצב עדין .העייפות מכריע אותי שוב אני עוצם עיניי מרפה את שריריי ונרדם.חושך שקט שלווה.
טלי שוב מולי בבגד ים אדום המחמיא לגופה המושלם אור צהוב כתום מלטף אותה,התרגשות עוטפת אותי,ריח של ים רעש והמולה מסביב, היי אני אומר לה "היי מי אתה?" היא שואלת אותי "מי זאת את יפה שכמוך?" השבתי לה ,"קוראים לי טלי,נעים מאוד השיבה לי" ישירותה הביכה אותי ניסיתי לענות לה אך המילים לא יצאו לי,היא הביטה בי וחייכה תפסה אותי במבוכתי הושיטה את ידה ופיזרה לי את שערות ראשי בקלילות,שברה את הקרח,התחלנו מדברים ומדברים,השמש החלה לשקוע ישבנו על חול הים הנעים מתחת למלון הילטון וצפינו בשקיעה גלגלתי לנו גויינט נעים,שלחתי את ידי לידה והיא נענתה לי באחיזתה,המשכנו מדברים על הכול על ילדותי על פרידת הוריי על הפנימיות שגדלתי בהם ועל העוני שפקד אותי ואת אמי,על מאבקיי האינסופיים,על הניצחונות ועל ההפסדים,והיא סיפרה לי על ילדותה אשר הייתה הפוכה משלי מדושנת מכסף רב אך עמוסה בשיגעונות של אימא שאיימה להתאבד כול יומיים,אביה המכה ובגידותיהם של הוריה אחד בשני והכול אל מול פניה היפות,התחברנו חיבור של פגועים.
נסחפנו על חופו של הים עד שהרוח הקרירה של הלילה,חיברה אותנו אחד לחומו של השני,התחבקנו,מבטנו התחברו,נישקתי אותה,והיא החזירה לי בנשיקה "בואי אליי "לחשתי לה לאוזנה "יאללה בוא נזוז" אמרה לי קמנו והלכנו שלובי ידיים ומחובקים.והים נשאר לבדו.
רעש הגלים הנשברים על החוף התמזג לרעש וילון נפתח החושך הפך לאור,התעוררתי,ואימי הייתה בפינת החדר ליד החלון,חבל רציתי להמשיך לחלום. "היי אימא בוקר טוב" אמרתי לאימי,בקול חלוש "בוקר טוב " השיבה לי והתקרבה אליי ללטף את ראשי,ליטופה הזכיר לי את מגע ידה של טלי כאשר פיזרה את שיערות ראשי החלום הפך לזיכרון מוחשי,עצב עטף אותי ,והדמעות לא איחרו לבוא. אימי רכנה לצידי "מה קרה מתוק?"שאלה בקולה הרך,"חלמתי על טלי שוב והיה לי נעים וחם לא רציתי שיגמר".אימי החזירה לי מבט נוקב,אני מכיר את המבט הזה טוב,כעס היה בעיניה "אתה מבין שהיא ניסתה להרוג אותך" אמרה לי אימי בזעף. "לא אימא אני לא זוכר מה קרה יש לי רק רסיסי זיכרונות או חלומות שאני לא מצליח להבין אותם,וזה משגע אותי" עניתי לה והדמעות עדיין זולגות מעיניי "די תפסיק לבכות הכול יהיה בסדר,מה אתה זוכר" שאלה אותי אימי. "אני לא זוכר הרבה זה יותר חלום מזיכרון" "ספר לי אני מקשיבה" ענתה לי וליטפה את ראשי. התחלתי מספר לה על המיטה שריחפה לה מתחת להילטון,והפעמון התחיל לצלצל בתודעתי "את יודעת איפה נפגשנו לראשונה?" שאלתי את אימי,כן "בחוף הילטון אני חושבת" הצלצול הלך והתגבר סיפרתי לה על חלומי על חוסר השליטה הכולבו על המתנות שהביאו לי חבריי על הנדנדות על האורגן ועל שליטתי המוחלטת באורות העיר כל החלום הפך לבהיר לזיכרון החרוט היטב בזיכרוני המחוק,אימי הביטה בי ודמעות החלו לזלוג מעיניה,"ניסיתי להזהיר אותך ממנה אבל לא הקשבת לי היית מאוהב יותר מידי משהו לא היה ניראה לי בסדר,אי אפשר היה לדבר איתך,לא הקשבת אטמת אוזניים,מהרגע שהם באו ועטפו אותך עם העושר המזדיין שלהם,היית כמכושף התחלת לאבד איזון,חשבת שכול בעיותייך בחיים הסתיימו" מילותיה של אימי התחילו מחברות לי את הפאזל המפורק,תחושות של עוני ודלות חומרית הציפו אותי הבנתי לפתע את תחושת הכישוף מחלומי הם כישפו אותי בעושרם ואני הסתממתי לי,אני שחייתי בעוני כמעט כל חיי לפתע נוהג לי בלקסוס גר בבית מפואר ומודד חליפות בכיכר המדינה,אידיוט,איך נתתי לזה לקרות? איך עצמתי עיניים,שיגעונה הרי היה פרוס לפניי על חבילות הקלונקס הריקות הפזורות ליד מיטתנו הרטובה והמטונפת מזיעתה הלילית.
הנה האימפולסיביות שלי כמעט והובילה למותי,צערי על מותה הפך פתאום להשלמה שגורלה כגורלי וגורל כולנו היה ידוע מראש,מגיע לה לבת אלף זונות להתבוסס בדמה זה היה גורלה איתי או בלעדיי,אני מקווה בשבילה שלפחות היא מצאה את שלוותה במותה.
"טוב חמוד הלוואי ויכולתי להישאר כאן אתך ולדבר עוד,אבל אני חייבת ללכת לעבודה,כמעט ופיטרו אותי ואני לא יכולה להרשות לעצמי להישאר ללא פרנסה,להתראות אני אוהבת אותך" "ביי אימא,אני אוהב אותך" השבתי לה. כאשר אמי פנתה לצאת מן החדר השם תמר לפתע צלצל בראשי,"אימא חכי רגע" כמעט וצעקתי "מי זאת תמר?" אימי הסתובבה אליי ונעצה בי את מבטה השתהתה לה לרגע השפילה את מבטה כחושבת מה לומר לי,ולאחר השתהות נוספת שבה ונעצה בי מבט "זה לא חשוב עכשיו מתוק שלי,נדבר מחר מבטיחה.בסדר?" "בסדר" עניתי לה ונותרתי עלום בעלטה של חיי,לא נורא אמרתי לעצמי הרי נדבר מחר.ליבי יצא לאימי,מסכנה בגילה המאוחר עדיין צריכה לעבוד קשה לפרנסתה..
נשארתי לבדי בחדרי אם מחשבותיי המתרוצצות לכל עבר את תמר וחיי הנחתי בכוח רב בפינה כי שכחתי כאבה לי אחכה לאימי היא תשוב מחר ובינתיים אנסה לפחות לפענח את חלומי אולי כך אולי אצליח להפיק איזשהו לקח מפקח,המצפן העתיק מעץ האלון אשר ננעץ בחוזקה באדמת העפר חדר עמוק לתודעתי חיוך קטן עלה לפתע על פניי עת אני מבין פתאום את משמעותו הנסתרת,כן המצפן הוא הסמן החברתי על המוסכמות הנכונות לכאורה אך כמוהם גם המצפן זזים הנה והנה הכיוון הכללי שלהם נשאר קבוע פחות או יותר אבל הם נתונים לשינוי לפי מצב הרוח הלאומי,ולכן הרמתי את ידי שלי והחשכתי לי פיסת שמיים,כי רק אני יודע את אמיתותיי,כמו תמיד לעולם לא הקשבתי לאיש אלא רק לצו מצפוני,כנראה זה מה שנתן לי את האומץ והכוח לקום וללכת אפילו ביום חתונתי.נשמתי לרווחה,האסימון הראשון נפל בקול צלילו המרשרש
בעוד צליל האסימון עדיין מרשרש לו בראשי נכנסת האחות לחדרי ואני לראשונה מבחין ביופייה ובעיניה הכחולות והעמוקות כזוג אוקיינוסים הקוראים לי לצלול לתוכן,והיא קוראת לי בקולה הרך "מוכן לקצת פיזיותרפיה" השתנקתי לי במבוכה ועניתי לה בגמגום קל "כן מוכן", "אז קדימה קום,ותפסיק להסתכל עליי ככה מוזר" אמרה לי וחייכה,הפסקתי והיא הסתובבה ופנתה לגלגל לי את הכסא למיטתי,אז חטפתי עוד מבט חצוף לישבנה הקטן והחמוד הניבט אליי מחלוקה הלבן,ואני חושב לעצמי הנה אני מתחיל להחלים התשוקה חוזרת לי לגופי אז כנראה שהכול יהיה בסדר למרות הכול.הורדתי את עצמי מן המיטה והכאב החד חדר לכל תא בגופי התיישבתי לי בכסא הגלגלים כואב אך שמח שלפחות זאת היא האחות היפה דוחפת אותי,שוב למסדרונות שנהיו ביתי כך לפתע,שוב מן החלון אני רואה את גן המשחקים עם הנדנדות,והפעמון החל לצלצל בעדינות שוב עמוק בראשי,"יש לנו זמן רגע לעבור בגינה" שאלתי אותה את האחות היפה,והיא הביטה בשעונה וענתה לי "כן יש לנו חמש דקות,בכיף חמוד" והיא גלגלה אותי החוצה דרך הדלתות השקופות לעבר גינת המשחקים,האוויר בחוץ מילה את ריאותיי הרגשתי טוב,ביקשתי ממנה לקרב אותי לנדנדות,הסתכלתי אליהן במבט חודר מנסה להבין את פשרם,ראשי החל כואב והכאב הכריע אותי,החלטתי לוותר לשחרר את מחשבותיי להיום ופשוט לשוב ולנשום הפניתי את מבטי מן הנדנדות השענתי את ראשי לאחור לקחתי נשימה עמוקה והשמיים הכחולים ניצבו לפניי נקיים וזכים שאפתי לתוכי את ניקיונם תכולם וזכותם כמבקש להתנער מאפרוריות בית החולים ומנכותי ולו רק לרגע קט,חלף לו הרגע ולפתע הופיע צל ומייד אחריו פניה היפות של האחות על עיניה הכחולות ושיערה הבלונדיני "קדימה נתגלגל מפה לפיזיותרפיה" שאלה וחייכה "כן קדימה" השבתי וחייכתי לה בחזרה חיוך קטן,דחיפה קלה רחש חריקת גלגל דלת הזכוכית נפתחת ואני שוב מתגלגל אך הפעם אנו פונים לעבר מסדרונות חדשים שאינם מוכרים לי אך אני מבין שהם בוודאי גם יהפכו לביתי בזמן הקרוב,התרגשות קלה החלה עוטפת אותי.פיזיותרפיה השיקום תכף יתחיל.
הדלתות נפתחות ואני מובל פנימה אל תוך אולם גדול ועמוס מכשירים האחות היפה מעבירה אותי ידיים ונפרדת ממני לשלום "איך קוראים לך?" אני שואל היא מסתובבת אליי ועונה לי "אלין,בטח ניפגש מחר,ביי בינתיים" נופפתי לה להתראות בידי והיא יצאה מן האולם והדלתות נסגרו אחריה.
התחלתי בוחן את האולם במבטי היו שם המון מכשירים שונים ומשונים משמאלי היו מדרגות קטנות עם מעקה,מסלול הליכה עם שני מעקות בצידיו,חבלי כביסה,כדורים גדולים,וסולמות עץ מקובעים בקיר שממולי בעודי עדיין בוחן את סביבתי החדשה ניגשה אליי אישה גדולת ממדים וחביבת מראה והציגה עצמה "שלום קוראים לי מירב ואני יהיה המטפלת השיקומית שלך נעים מאוד" אמרה ושלחה לי את ידה ללחיצת היכרות נעימה,השבתי לה בלחיצת יד "מה קורה לא,אכלת בבוקר" הקניטה אותי בחביבות,חייכתי אליה והיא השיבה לי בחיוך."טוב קדימה בוא נתחיל,פה עובדים לא נחים ואני כבר אומרת לך זה הולך לקחת זמן ודורש עבודה קשה,אבל על תדאג אני פה אתך ולאט,לאט נעמיד אותך חזרה על הרגליים,מוכן?" "מוכן" עניתי לה בקצרה, והבטתי לעבר מסלול ההליכה היא קלטה להיכן מבטי פנה וציקצקה קלות בלשונה והנידה את ראשה בשלילה "על תקפוץ כל כך מהר ראיתי שדחפו אותך לפה,אז היום נתחיל לתת לך עצמאות מיידית אני רוצה שאתה תגלגל את עצמך לחדר בסוף היום,מה אתה אומר?" אכזבה קלה שטפה אותי התחלתי מפנים את הדרך הארוכה והקשה העומדת בפניי…לאחר השתהות קלה כמובן שהסכמתי "ומוכן" קלוש יצא לי מפי,מירב התיישבה מולי ובחנה את פניי וחייכה "על תדאג כבר טיפלתי באנשים במצב יותר קשה משלך,הכול יהיה בסדר.בוא נתחיל במתיחות ונחזיר את הדם לרגליים" אמרה והושיטה את ידה לרגלי בעוד מבטה נעוץ בפניי,התחילה מרימה את רגלי,התחלתי מעוות פניי בכאב,זרמים חזקים של כאב החלו חותכים בבשרי, "עוד קצת,אני יודעת שזה כואב אבל תנסה להכיל את הכאב ולקבל אותו,כי יש עוד הרבה ממנו בדרכך,ותזכור תמיד שפצע כואב זה פצע מחלים" אמרה לי במלוא תבונתה את המילים המדויקות ביותר שיכלה לומר,ואכן הכלתי את הכאב,ואף התחלתי מתמסר אליו באהבה,ורגליי עולות ויורדות מתמסרות למגעה הבוטח של מירב והאור מן החלונות החל ודועך לאיטו, "טוב מספיק אם המתיחות להיום,רוצה ללמוד לנהוג בכיסא?" "בטח" אמרתי והנהנתי בהסכמה,מרוצה מזה שהכאבים התחילו מרפים מגופי,מירב קמה והלכה אל קצה האולם והתיישבה "קדימה תגיע אליי" אמרה,הסתכלתי עליה והמרחק היה נראה לי רב "קדימה אין לי את כל היום" גערה בי קלות,הושטתי את ידיי לחישורי הכיסא והתחלתי דוחף,התחלתי להתגלגל אך לכיוונים שונים ונתקלתי בגרם המדרגות הקטן, "בשביל לנסוע ישר יש להפעיל את אותה העוצמה בשני ידייך" אמרה לי ממקום מושבה בקצה האולם,ניסיתי שוב והנה אני הכן מתגלגל לי לאט אך ישר "יפה,כל הכבוד עכשיו תגיע אליי" כיוונתי את עצמי והתחלתי מבין את תנועתו של הכיסא,לפתע המרחק התקצר,הגעתי אליה בכוחותיי האחרונים,ומירב מחאה לי כף "כל הכבוד אתה לומד מהר" אמרה וחייכה,והציצה בשעונה, "אוי נסחפנו קצת אנחנו חייבים לסיים להיום" אמרה וגלגלה אותי אל מחוץ האולם "טוב אני משאירה אותך פה,אתה תסתדר לבד נכון?" שאלה אותי בעודה רכונה מאחוריי "אני מקווה שכן" עניתי לה בקולי החלוש, "טוב אז להתראות נתראה מחר,ביי" אמרה ונעלמה לה מעבר למסדרון,נותרתי לבדי אם כיסאי במסדרון הארוך והדרך חזרה לחדרי נדמתה לי ארוכה עד אין סוף,התחלתי במסעי דרך המסדרונות הלבנים של בית החולים דוחף ודוחף מתקדם לאיטי בתחילה דרך מסדרונות אשר אינני מכיר אך לאט,לאט גלגול ועוד גלגול ואני מתחיל להרגיש את שרירי ידיי הולכים ומתחזקים בעוד בטחוני במסעי הארוך ובתנועת הכסא הולך ומתגבר,חזרתי למסדרונות המוכרים ואורות העיר נצנצו דרך החלונות המוכרים,גנבתי הצצה ונפשי חשקה לה באורגן האורות אשר כה אהבתי כרוצה למשול באורות העיר המזוהמים,ניעורתי מתשוקותיי הכמוסות והמשכתי לחדרי אפוס כוחות ועייף מן היום הארוך,בכוחותיי האחרונים השתחלתי לי למיטתי עוד כאבים עייפות ותשישות עטפו אותי.
חושך,שקט,שלווה.
צחוק מתגלגל,זה הוא צחוקה של טלי ואנו נמצאים בביתי בדרומה של העיר,אני יושב על שטיח דשא נעים בגגה של דירתי גבוהה מעל שאר הבניינים,וטלי מתנדנדת טיפה מעליי על הערסל התלוי בין עמודי הפרגולה הישנה בגגי,ואני ממזר שכמותי שולח את ידיי אל עבר גופה מבעד לערסל,נעים לה היא צוחקת כמבקשת עוד ממגע ידי,ואני כבר מורגל לנגיעה זו מעבר לערסל,כן זו לא הפעם הראשונה שאני עושה זאת,נעים גם לי,צחוקה ממלא את נפשי בעונג,הנה שני הפגועים מצאו נחמה זה בזרועה של זו גבוהה מעל כל אנשי העיר אשר עסוקים בעמל יומם המפרך,רעשי ניסור וחיתוך ברזל עולים אלינו מעבר איזור התעשייה הקטן הנמצא למרגלות ביתי האהוב,אני מגלגל לנו עוד גויינט נעים ומפנק,והזמן מחל מאבד את אחיזתו בנו ומתחיל לשחרר אותנו ולסחוף אותנו לאורגיה של מגע מפנק ומנחם כמו שרק שני פגועים יכולים לדעת,עברנו לחדר השינה,תלשנו אחד לשנייה את בגדינו ונשארנו עירומים מתאחדים ומתמסרים למגע המנחם,ולא הרפינו למשך ימים ארוכים.
רשרוש וילון נפתח,אור רך חודר את תודעתי,נשיקה רכה על מצחי מעירני מחלומי הנעים,רוצה לעצום את עיניי ולהירדם שוב ולחזור לחלומי הנעים שבו אני לא נכה הכבול לכיסא ולא בבית החולים,אלא במעוני החם והבטוח עם טלי מתמסרים אחד לחומו של השני, "בוקר טוב,תתעורר מתוק אין לי הרבה זמן,אני ממהרת לעבודה ואנחנו צריכים לדבר" "היי אימא בוקר טוב,שוב חלמתי על טלי" "עזוב אותה עכשיו,אני צריכה לדבר אתך על תמר" תודעתי הישנה ונמצאת עדיין באזור הדמדומים של בין ערות לחלום התעוררה בבת אחת,ונזכרתי בשיחתנו הקצרה אמש."נכון אימא,מי זאת תמר?"שאלתי "השם לא מצלצל לך מוכר?"שאלה אימי והתיישבה בכיסא לצד מיטתי "לא,ואת מוכנה להגיד לי כבר,אין לי סבלנות יותר לכל המסתוריות המזדיינת הזאת שלך עכשיו" אימי שלחה את ידה לתיקה והוציאה תמונה והגישה לי אותה בעוד בידה השנייה אחזה את ידי "זאת הבת שלך" אמרה לי.סערת רגשות פקדה אותי בעודי מסתכל בפניה היפות והמתוקות מדבש של תמרי,רגשות אשם אהבה עצב ושמחה פשטו על נפשי במהירות מסחררת,גופי החל קורס מעוצמת המכות,ליבי החסיר פעימה נשימתי נעתקה.
חושך שקט שלווה .

טווווווווווווווווווווו
דפיקות חזקות על הדלת, משטרה לפתוח! לפתוח את הדלת מייד! ואני מרחף קלות,אני בביתנו המשותף שלי ושל טלי.ריצודי צ׳קלקות כחולים ואדומים חודרים דרך חרכי התריסים וצובעים את קירות ביתנו בריצודי אורות אדומים וכחולים,ורעש הסירנות מרעיד את ראשי,אני מרחף במהירות אל עבר המרפסת אל עבר האורות המרצדים,ובמרפסת אני מבחין בחור גדול שנפער בתריסים,ובשברי זכוכיות הפזורים על הרצפה,אני מביט למטה ואני צופה בי ואני כגופה מרוטה מובל על אלונקה בבהילות אל עבר האמבולנס,אימה.
רעש מים זורמים חודר את תודעתי המאוימת,ודפיקות השוטרים על הדלת וצעקותיהם נמשכות ביתר שאת.
ואני מרחף בבהילות אל עבר חדר האמבטיה, אל עבר המים הזורמים, והנה טלי שרועה באמבטיה אדומה מדם בשמלת כלולותיה מוטלת כגופה חלולה,מזוהמת,וחסרת חיים,וורידי ידיה שסועים בשסעים ישרים ומדויקים, כתוכננו בקפידה רבה במשך שנים ארוכות,אימה אדירה עוטפת את נפשי,והנה זוג עיניה נפקחות בעוצמה לרווחה והן חלולות וחסרות חיים,האימה מתגברת במהירות מסחררת,פיה נפתח לרווחה "בוא אליי ואל אביך,אהובי היקר אנא בוא ותצטרף אלינו יש פה את כל מה שאתה צריך חושך,שקט,ושלווה,בוא אני אחזיק את ידך ,יא אפס מאופס נבלה סרוחה,מה יש לך אתה בחייך אורות מזוהמים,רעש,ובלאגן אין סופי,בוא קח את ידי ואני ייתן לך שלווה אינסופית" ואני מחל מתקרב אליה נמשך אל עבר השלווה והשקט,ולפתע אבי ניצב מולי גדול וחזק,סטירה מצלצלת ואדירה בעוצמתה מוטלת על לחיי,והוא מביט בי בעינו האחת,וזוג ידיו נפתחות לרווחה,בוא אליי קבל חיבוק ונשיקה,התגעגעתי אלייך,אני אוהב אותך,אני אחזק אותך אבל אתה לא יכול להצטרף אליי ולזונה השרועה פה באמבט אמר,ואני ריחפתי אל זרועות אבי וחיבוקו היה נעים ומלטף והוא נישק אותי בנשיקתו הרכה על מצחי,ואז חיבוקו התחזק והוא תפס אותי לפתע בעוצמה אדירה והעיף אותנו דרך הקירות חלפנו במהירות דרך חדר השירותים אל מעבר חדר העבודה ועצרנו בחדרה של תמרי,וחדרה חדר מתוק הוא,ציורינו המשותפים תלויים על הקירות ומשחקיה וספריה פזורים על המדפים.
עוצמת הרגשות טלטלה את נפשי בעוצמה אדירה,אהבתי לתמרי חיזקה אותי,ברגע אחד נכונתי להתגבר על כול הסבל הכאב והזוהמה שחיי עוד מכינים לי,ואבי הסתכל עליי בעינו האחת,חיבקתי את אבי ונשקתי לו ואמרתי לו כמה שאני אוהב אותו וכמה הוא חסר לי,אבי התנצל ובכה עליי,ועל שתלה עצמו ומת אל מול גבעות העזעזל.
הוא אסף אותי לחיקו חיבקני בעוצמה רבה,ולחש לי "על תבוא,יש לך עוד שנים ארוכות חלקן קשות יהיו אך אושרך יבוא עוד יבוא" אמר לי חיבקני שוב נשק לי ונעלם.
ודפיקות השוטרים וזעקותיהם גברו ונמשכו ואני ריחפתי שוב לעבר חדר האמבטיה בחולפי שוב על פני חדר העבודה,והשירותים,וטלי שרועה באמבט הדמים,והיא צוחקת לה צחוק מטורף,ותפסתי את צווארה בעוצמה אדירה ודחפתי את ראשה אל מתחת המים כמבקש להרוג את זו המתה,וקול צחוקה המשיך להתגלגל מתוך המים צעקתי עליה "תמותי יא זונה מזדיינת,שחררי אותי משיגעונך ומשדייך המטונפים!" אך היא המשיכה בשלה וקול צחוקה הדהד דרך המים האדומים החלטתי לשחרר,נתתי בא עוד מבט אחרון וירקתי על פניה החלולות וריחפתי כועס ונורא ואיום,אל עבר האמבולנס אל עבר כאביי אהבותיי,וגופי,אל ביתי,תמר היקרה.

חשמל מכה בי בעוצמה אדירה,גופי חסר שליטה,שריריי מפרכסים,רעש והמולה מסביבי,עיניי לפתע נפקחות לרווחה ואני מבוהל עד אימה,ומסונוור מן האור וההמולה,צוות שלם של רופאים ואחיות סביב מיטתי,ועוד פעם חשמל מכה בי שוב,ואני משתנק,הצפצוף הארוך והבודד הופך למקצב לבבי השסוע,ההמולה נרגעת כמהה,ותודעתי זוחלת לה באיטיות חזרה לגופי,וזעקות השבר של אימי נשמעות לי היטב דרך הקירות,והנה אלין מתקרבת למיטתי ובידיה שוב אותו מזרק גדול ומנחם המתקרב לאינפוזיה,ואני כבר מבין ומצפה לחושך לשקט ולשלווה,או שמא לאימה נוספת.
חושך,שקט,שלווה.
ביפ ביפ ווש…
מים ואחיזה רכה ובטוחה עוטפים לפתע את גופי,רחש גלים מכה באוזניי הרכות,המים עוטפים את ראשי,לא יכול לנשום,והנה נשימה,הגל שטף את ראשי והמשיך בדרכו להתנפץ על החוף,כן אלה זרועותיו של אבי המחזיקות אותי בבטחה לחזו ואנו עולים ויורדים כדרך גלי הים לעשות,שפתיו הדוקרות של אבי מנשקות את קודקודי,נעים לי וחם בקורו של הים,תחושת בטחון ורגשות אהבה מציפות אותי,מנסה לומר אני לאבי שאני אוהב אותו,אך רק בכי תינוק יוצא מפי,ואבי מחזק את אחיזתו מצמיד אותי בבטחה אל חזו הנעים,גל גדול עולה ומתקרב מן האופק הכחול,ואבי בחוסו עליי מסתובב ומפנה את גבו אל הגל הגדול,והנה על החוף העטוף חולות מדבר ודקלים שוכבת לה אימי ומתבוננת בנו בחיוך מלא אהבה,הגל התנפץ על גבו של אבי ואלפי רסיסי אור נשברו אל סביב גופו החזק והתמזגו הם באלפי רסיסי המתכת הנעוצים בגופו,צעדים בטוחים ואני משתחרר מעיטופו של הים,וחום השמש מכה בגופי,אנו על החוף קרבים לאמי,ואבי מניח אותי על חול הים הנעים והרך,ומתיישב לצד אמי,והחול מרגיש לי כבית,רחש הים מתמזג עם רחש הדקלים המרשרשים ברוח,אבי מניח את זרועו החזקה על אמי היפה ושניהם צעירים יפים ואוהבים,והים וחול המדבר הזך עוטפים אותנו.נעים לי בטוח וחם.
רחש הדקלים הופך לרחש עצי הצפצפה אשר בחצר בית החולים,חושך.אור שמש המדבר הפכה היא לאור ירח קל ולבן החודר דרך חרכי חלונות חדרי והנה אני, ומכונת ההנשמה שוב בחדרי דוממת אך ממתינה,תודעתי עדיין מלאה ברגשות של אימה,חום,ואהבה,אך ריקה היא ורפויה מזיכרונות כנראה מן התרופות הרבות שהוחדרו לגופי,ואני מנסה לזכור כמה שיותר פרטים מהזיותיי,אך המחשבות רצות בראשי בקצב מסחרר,אני מבחין בלחצן המצוקה הנמצא צמוד למיטתי,אני מושיט את ידי בכוחות רבים ולוחץ וממתין,לא עובר רגע קל והאחות נכנסת לחדרי,היא בוחנת אותי בעיניה,משתהה לרגע וקרבה למיטתי,"איך אתה מרגיש?"שואלת היא אותי,ואני משיב לה בכנות "אני לא יודע אני מבולבל,אני מתחיל לאבד אחיזה במציאות,אני רגע פה רגע שם,רגע ילד רגע מבוגר,לרגע אני חי ורגע אחריו אני מת" הדמעות מתחילות להינגר מעיניי,היא קרבה אליי ונרכנת מעליי ומלטפת את ראשי,"ששש חמוד הכול יהיה בסדר אך עדיין לילה,ועברת יום מפרך,הכי טוב שתחזור לישון,אני ייתן לך משהו שתירדם,בסדר?" "בסדר" עניתי מתוך בכיי,"אבל רק רגע,אפשר בבקשה עט ודף" ביקשתי ממנה מתוך חשש ליפול לאפילה ולשכוח את חלומותיי "בסדר,אבל חמש דקות וחזרת לישון,בסדר?" בסדר עניתי לה. והיא יצאה מחדרי וחזרה חיש מהר עם דף ועט ,התחלתי רושם את זיכרונותיי מהר לפני שייעלמו לי.
טלי באמבטיה,אבי המת מצילני,תמר היא ביתי,משטרה,דם,אימה,טלי מנסה לקרוא לי אליה אל המתים,חשמל,התעוררות,זעקות שבר של אימי,מזרק,חושך,שמש מדבר,ים,אבי מחזיק אותי,אני תינוק,אמי ואבי מאוהבים,חום,בטחון והנה זכרוני החל בוגד בי שוב אך לפחות הספקתי לרשום לי כמה נקודות מפתח. והנה האחות חוזרת ובידה המזרק המנחם,אך הפעם אני רואה שהמנה הוכפלה "למה כל כך הרבה?" אני שואל "כדי שתישן בלי חלומות,אתה צריך לנוח" ענתה וחיוכה היה מנחם וטוב,היא קרבה למיטתי. וחושך שקט ושלווה אפפו אותי.
לטיפה על פניי מעוררת אותי מתוך החושך הגדול,והנה אימי ניצבת מולי ולצידה רופא לא מוכר בחלוקו הלבן,אימי נושקת למצחי ולוחשת לי "סליחה בני אהובי,אני מתנצלת,לא התכוונתי לזעזע אותך" "זה בסדר אימא,אני אוהב אותך,וזה אני שהבאתי את עצמי לפה,לא את." אימי פנתה קצת לאחור והרופא בחלוקו הלבן פנה והציג עצמו "שלום אני עמוס,אני מהמחלקה הפסיכיאטרית,אנו צריכים לשוחח" "כן יש מצב שכן " עניתי לו "אנחנו מבינים שאתה לוקה באמנזיה,ולאחר ששוחחתי ארוכות אם אמך,הבנו שחייך הכן מסובכים היו ואנחנו מבינים שתצטרך ליווי צמוד על מנת לבנות את זיכרונותיך שוב,יותר מדי רגשות מעורבים בחייך,אנחנו לא רוצים ששוב ייקרה מה שקרה אתמול,זה מסוכן מאוד לגופך והן לנפשך…אתה מבין מה שאני אומר?" "אני מבין מה אתה אומר,אבל מה זה בעצם אומר אני לא בטוח שאני מבין…" "נתחיל מזה,שראיתי פה פתק שכתבת בלילה,אני לוקח לך אותו,זה לא בריא לנפשך,אבל על תדאג אנחנו נדבר על הכול,אבל בצורה מסודרת ומבוקרת,כמו שיקומך הפיזי,שיקומך הנפשי והחייאת זיכרונותיך,חייבים להיעשות בפיקוח צמוד לאט,לאט. אתה בסדר אם זה?" "כן,זה נראה גם לי הכי נכון" אמרתי,ועמוס הנהן,והביט בי,ואחר הביט באימי,וכולנו הנהנו הנהוני הסכמה,כחותמים ברית בינינו,ההסכמה הייתה ברורה בחלל החדר.

"טוב,אז מתי מתחילים?" שאלתי,ועמוס התבונן בי ואמר "נראה לי שעכשיו,זה זמן טוב.מה אתה אומר? אתה מוכן להתחיל לצלול לעמקי נפשך?" שאל אותי בחיוך.הסתכלתי אליו והישרתי את עיניי לעיניו "כן אני מוכן" השבתי. עמוס הפנה את מבטו לאימי אשר ישבה בצד החדר וביקש ממנה בנימוס לצאת,אימי קרבה אליי ונשקה למצחי לפרידה ואמרה "טוב אני בכל מקרה חייבת ללכת אני כבר כמעט מאחרת לעבודה,ביי מתוק,אני אוהבת אותך,יום טוב." בירכתי אותה בחזרה ונפרדנו לשלום.נשארנו אני עמוס והעלטה של עברי לבד בחדר.
"אני חייב שוב להסביר לך לגבי ההליך שאני מעוניין שנעבור יחד,זהו שיקום לכול דבר ועניין,ולאחר שיחתי אם אימך,הבנתי שהוא חייב להיות ארוך ואיטי ואני מעוניין שנחשוף את עברך רובד אחרי רובד,אנחנו לא תמיד נשמור על רצף האירועים כמו שהוא,כמו שבדרך כלל נהוג לעשות,ולכן אני מעוניין שקודם כל תתחיל לספר לי מה אתה יודע,לא מחלומותייך אלא מזיכרונך,ובלי רגש כרגע,מבין?" הנהנתי בראשי בהסכמה,ועמוס הביט בי ואמר "נו קדימה,על תשכח שיש לי עוד חולים חוץ ממך…" "אני יודע שטלי ניסתה להרוג אותי ודחפה אותי מהחלון,אני יודע שאני אבא ויש לי בת שאני מאוד אוהב בשם תמרי" עמוס הסתכל אליי ואמר "אנא בוא ננסה להיצמד היום לעובדות ונשאיר את הרגש בצד,בסדר?","אני יודע שאני אוהב אותה" עניתי כמנסה להתחכם "אף אחד לא אומר שלא,אבל אנו צריכים להתחיל לעשות סדר ולהבין את העובדות,לפני שנתחיל להתעסק ברגשות,סמוך עליי,בסדר?" הבטתי בעמוס ובעיניו ראיתי אמת והבנה,החלטתי ללכת איתו בדרך התחתים הפרושה לפניי ולתת בוא את אמוני,"בסדר" עניתי לו,עמוס חייך ואמר "יאללה קדימה שפוך,רק שוב אני מזכיר בלי רגש רק אמיתות","טוב אני ממשיך,אני יודע שאבי מת,אני יודע מי זו אימי,אני יודע שאני פה בבית החולים,אני יודע שיש לי חבר בשם צחי,ובגלל שאני אבא אז אני מבין שהייתה לי מערכת יחסים או אפילו נישואים קודמים,וזהו חוץ מזה כל השאר אלה זיכרונות הזויים מתוך חלומותיי או אפילו מותי,מעין רסיסים לא מחוברים של הבזקי רגש וזיכרון" עמוס הקשיב לי והרים את מבטו מפנקסו והביט בי ואמר "טוב המצב באמת חמור…אבל לא נורא,ועל תדאג תכף נתחיל לדבר על רסיסי זיכרונותיך,אך לפני זה כל מה שציינת הוא אמת,אכן טלי דחפה אותך מן החלון ביום חתונתכם המיועדת,וכן היית נשוי כבר בעבר ובתך תמר היא אכן מנישואייך וגרושתך דרך אגב שמה הוא איילת,וכמו כן באמת יש לך חבר בשם צחי ,הוא חבר טוב שלך נפגשתי איתו ושוחחתי עימו ארוכות כשהוא הגיע אתמול בערב לבקר אותך." דבריו של עמוס אכן הרגיעו אותי כמהה,הסתכלתי עליו ונשמתי עמוקות,הוא הביט בי ואמר "הנה יש לנו כמה עוגנים במציאות חייך,עכשיו בוא נדבר קצת על הנושא הדחוף ביותר שזאת בתך תמר,אתה מוכן לזה?" נשמתי עמוקות "כן ודאי שאני מוכן" "בתור התחלה רק אומר לך שכרגע איילת ותמר לא נמצאות בארץ,האירוע היה מאוד טראומטי בשביל תמר והן בשביל איילת,אתה מבין, איילת ניסתה לשמור על תמר,אך זה היה בלתי אפשרי,אתה צריך להבין,את אירועי אותו היום,כולם חיכו לכם באולם האירועים ואתם כמובן שלא הגעתם השמועות החלו מתפשטות באולם כמו אש בשדה קוצים" בעודי שומע את מילותיו של עמוס עצב החל מזדחל לו בעורקיי ודמעה בודדת ויחידה זלגה לה על לחיי,ניגבתי אותה,והתמונות החלו לרוץ במוחי מוחשיות וחיות,עמוס הביט בי והבין את נפשי ואמר "אנא עצום את עינייך ותאר לי בבקשה את מה שאתה רואה או מרגיש" עצמתי את עיניי נשמתי עמוקות והתחלתי צולל פנימה אל עבר עמקי תודעתי "רוח ערב,רחש גלים,שמלות ערב,מוסיקה נעימה,קבלת פנים,חברים,ובני משפחה,וכולם מחייכים את חיוכיהם המאולצים,ותמרי ואיילת בין ההמון,סופגות את מבטיהם הבוחנים,ואת פיותיהם המדברים עת מסובבות הן את גבם אליהם,וכולם ממתינים,והצבע בתחילה הוא צהוב וחם,אך הזמן החל חולף לו,והשמש תמיד תמשיך בטיולה היומי הבת אלף זונות,והצבע מחל להשתנות לכתום ורך של שמש אשר מתחילה בשקיעתה אל עבר מי הים הכחולים,והנה הלחץ וההמתנה מתחילים בזריחתם אל מעל נשמות הקהל הרב,השאלות מתחילות להישאל,"איפה הם הזוג הטרי? הרב כבר פה והם עוד לא…מה קורה? השמועות מתחילות להתרוצץ,המשפחות מתחילות בחילופי האשמות הדדיים, ההיסטריה מתחילה ומתפשטת לאיטה,הטלפונים מצלצלים,ואיילת יחד עם תמר פורשות לפינה על מנת לא לשמוע ,והעצב מחזק את אחיזתו על נשמתי,והעצב הוא לא עליי,אלא על בתי תמר אשר ברגע אחד של ערעוריה ודאגותיה של איילת חמקה אל מבין זרועותיה השומרות ונכנסה אל תוך רחש השמועות והאשמות אשר נהפכו למוצקות וידועות ,והיא קטנה ועדינה והידיעות אדירות בזעזוע וגסות במשמעותם,והנה היא עומדת במרכז הרחבה ועולמה קורס עליה ורגליה נחלשות,החלה היא קורסת ובוכה וקול בכייה לא נשמע בין הקהל הרב והמשולהב,ואז החלה היא זועקת "אבא,אני רוצה את אבא שלי!!!! ואיילת רצה אליה ואוספת אותה אליה מביו ההמון המשולהב ומסתלקת בריצה מהאולם.
העצב והיגון מהמציאות שנתגלתה בעיני רוחי שוטפים אותי והנה עמוס מעוררני "תירגע,תנשום,אתה פה אתה חי הכול יהיה בסדר" נשמתי עמוקות הפנמתי את מילותיו והעצב הפנה את מקומו לדאגה,פקחתי את עיניי ושאלתי "איפה הן? מה שלומן? דיברת איתן?" "הם בסדר,הן עברו תקופה לא קלה,אבל דיברתי אם איילת והכול באמת בסדר הם קיבלו את החדשות האחרונות בשמחה גדולה,הם יבואו לבקר בקרוב,אבל אתה צריך להבין שאיילת פתחה בחיים חדשים בארצות הברית,היא נמצאת כרגע בזוגיות חדשה,והיא אומרת שזה נהיה רציני מרגע לרגע.לפני שהיא טסה היא באה לבקר אותך ואתה היית בעבר השני בתרדמת,היא רצתה לברוח" "אני יכול לדבר איתן?" שאלתי "אני ממליץ לך בחום לחכות עוד כמה ימים לפני שתדבר איתן,תתחזק קצת תצבור עוד זיכרונות ותתקשר,זו רק המלצה כמובן אתה אדם חופשי לעשות כרצונך,תזכור גם את זה."

עמוס סיים את דבריו הציץ בשעונו ואמר "טוב נשאר לי עוד חצי שעה ונראה לי שלהיום דיברנו מספיק על תמר ואיילת,עכשיו יש לי שאלה אלייך,הזכרת מקודם את אביך ואמרת שהוא מת,וזה נכון,אך מניין הביטחון הזה שלך במותו?" שאלתו של עמוס עוררה את זיכרונותיי ממותי,התחלתי מדבר בשטף ותיארתי לו את שחוויתי בדירתנו הישנה שלי ושל טלי סיפרתי לו על ריצודי האורות הכחולים והאדומים,על הדפיקות וזעקות השוטרים,על טלי באמבט הדמים,ועל קריאותיה אליי להצטרף אליה למתים,על תחושות האימה,ועל אבי בעל עינו האחת,על חיבוקו ועל חומו,ועל שדיבר אליי,ונתן לי כוח,ועל איך שהוא לקח אותי לחדרה המתוק של תמר והאנרגיה שהמעשה נתנה לי,ועל שהתנצל על התאבדותו אל מול גבעות העזעזל. "אכן אביך התאבד" אמר עמוס,והתחיל נע וזז בחוסר נוחות בכיסאו וניגש והוציא את פתקי מליל אמש והביט בו בכובד ראש,"לא רציתי לדבר אתך על חלומותייך בטח שלא היום אבל הם מתחילים להראות לי כבעלי משמעות כבדת משקל עבורך,תודעתך העמוקה וזיכרונותייך מדברים עמך כמנסים לעלות חזרה על פני השטח" "למה אתה מתכוון?" שאלתי ,"לדוגמא אומר לך משהו על אביך ועל עינו האחת…אביך אכן היה בעל עין אחת,הוא נפצע קשה מאוד ממוקש אשר התפוצץ בסמוך אליו וקטל כמה מחבריו הטובים,זה היה בימי מלחמת ההתשה,כמה שנים טובות לפני שנולדת…" דבריו של עמוס אכן עוררו עוד רסיסי זיכרונות מאבי ומילדותי "הייתה לו עין מזכוכית,אני זוכר אותה היא הייתה חסרת הבעה,ואני זוכר גם את שרירי עינו אשר נחזו לי כאלפי תולעים אדומות הנמצאות בתוך ראשו כאשר היה בלי עין הזכוכית" רגשות רחמים וצער על אבי ועל פציעתו הקשה וכאביו הכו בי ונסכו בי צער."עצום נא את עינייך ותאר לי מה עובר לך בראש,אני רואה ששוב הצער מכה בך…"אמר לי עמוס,ואני כמו ילד טוב עוצם את עיניי,והנה שריקות כדורים חולפות לידי,ואני רואה את אבי במדי חאקי מאובקים ושתי עיניו מביטות בי,אך הוא מביט בי ואינו מזהה אותי,וממשיך בריצתו קדימה,ואני ממשיך ומרחף איתו ואם חבריו אשר רצים בביטחון מלא אל תוך האש,אל תוך התופת,ריח אבק השריפה ממלא את ריאותיי,והזעקות רמות הן,ואימת המוות שולטת בכולם ביד רמה,אך הם כמו עיוורים רצים ומסתערים קדימה,בליבם ישנה מולדת ובראשם משמעת צבאית המנטרלת אותם מכל הגיון,והאויב על הגדרות נמצא,אז קדימה הם רצים,והאש היא יוקדת ושורפת,המרגמות מתחילות שורקות ומתפוצצות עלינו,זעקות הפצועים ודממת המתים מתערבבות אחת בשנייה,ריח הבשר החרוך מגיע לנחיריי,ואני מנסה לצעוק לאבי,ולהזהירו,אך קולי לא נשמע בין המהומה והדי הפיצוצים הרמים,ואבי וחבריו ממשיכים קדימה ואני רץ איתם,ופיצוץ אדיר מרעיד אותי,חלקי אדם עפים באוויר,ידיים ורגליים חולפים מעליי ורסיסים רבים חולפים דרכי,אך אני רוח אני,והם שם כולם בשר ודם והרסיסים ננעצים בעוצמה אדירה בגופותיהם הצעירים,ריצתם הבטוחה נעצרה,המהומה הפכה לדממת מוות,ואני מחל לחפש את אבי והעשן עדיין באוויר והדממה מתחילה מופרת באנקות כאב אשר הופכות אט,אט לזעקות אשר האימה הרבה ניכרת מהן,והנה אבי שרוע על גבו בין גופות חבריו,ואלפי רסיסי ברזל נעוצים בגופו,וחצי מפניו מושחתים ללא הכר והוא לא זז רק נשימתו הקלה מראה סימן חיים,אימת מלחמה,הנה אבי היקר משלם בבשרו את מחיר העימות ואני יודע שהמחיר ימשיך להיגבות גם בדורות הבאים,פקחתי את עיניי.
והנה עמוס עם דמעה בעינו "זה לא קל אני יודע,אך אתה חייב ליזכור שאלו הם חיי אביך,ואילו לך יש את חייך שגם ככה הם לא פשוטים ואומנם הם מושפעים ישירות מחיי אביך,כמו חיינו של כולנו,אשר מושפעים מהורינו אז בוא בבקשה ונתרכז באור שבחייך בבתך ובעתיד שאתה היחידי שיש לו את הכוח לשנותו לטובה או לרעה…,ונראה לי שלהיום כדאי שנסיים אני חייב להמשיך הלאה יש לי עוד חולים לטפל בהם,ולך יש הרבה חומר למחשבה,די והותר ליום אחד…שכב תנוח אולי תעשה איזה טיול קצר תשאף אוויר,ובבקשה ממך תנסה לא לחפור לעצמך עמוק מדי…"עמוס קם ונפרד ממני לשלום.
והנה אני שוב לבדי בשממת חדרי,ושיחתי עם עמוס מהדהדת בראשי,וכאביי הפיזיים ברגליי שבים להכות בי,חושב על אבי ועל הכאבים שהוא חווה,וכאביי מתגמדים לפתע לאור הזוועה שנחשפתי אליה בפציעתו,אך הוא התגבר עליהם אז בוודאי גם אני יכול,להיות חזק ולנשום זה מה שאני צריך לעשות למען בתי ולמעני,אבל בכל זאת אני אשמח לקבל איזה משכך כאבים,איפה לחצן המצוקה המזדיין,הוא תמיד נעלם לי כשאני צריך אותו..תסכול,חיפושיי כאביי ושיחתי עם עמוס עייפו הן את גופי והן את נפשי עייפות החלה מזדחלת לה באיטיות אך בביטחון והנה אני מרגיש את השקט,והנה החושך,עכשיו שלווה צריכה לבוא אך היא לא באה השלווה,והנה אני שוב בבית חולים אך לא במיטתי אלא סמוך לאימי והיא צעירה ויפה ובוכה ועל המיטה לידה שרוע אבי מחוסר הכרה ומחובר לצינורות וצלילי מכונת ההנשמה העולה ויורדת ממלאים את חלל החדר,ופניו היפות של אבי כבר לא יפות יותר אלא מושחתות ללא הכר וליבי נמלא עצב עליו ועל אימי אשר סועדת אותו ועתידה לסעוד גם אותי,כמה כוח צריכה היא בחייה אני חושב לעצמי,ורוחי מתמלאת בהערצה לנפשה החזקה,והנה אימי החזקה ניגשת לנשק את אבי על מצחו ואני חש את נשיקתה על מצחי שלי,ועיניי נפקחות ואימי נגלית לי אל מול עיניי "תתעורר מתוק שלי כבר צהריים ואתה צריך לאכול" אימי לחשה לי ברכות "היי אימא בוקר טוב או משהו כזה" עניתי לה בציניות קלה "מה שלומך מתוק?" "אני בסדר חלמתי עלייך ועל אבא בבית החולים לאחר פציעתו במלחמה,סליחה על זה שאת צריכה לסעוד גם אותי." "זה בסדר מתוק אתה בני ואעשה בשבילך כל מה שצריך,על תתנצל." "אימא אני מבולבל נורא,יש לי מלא מחשבות וזיכרונות ספק חלומות ואני לא מצליח לסדר אותן בראש" אמרתי לאימי והתסכול וכאביי שבו להכות בי, "הייתי שמחה לדבר אתך על הכול,אבל לא עכשיו עמוס לא מרשה לי,ראית מה קרה פעם קודמת שדיברנו,כמעט ומתת אני לא רוצה שזה ייקרה שוב" "בסדר אימא לא נדבר היום,אבל יגיע הרגע שנצטרך לדבר על הכול ואני מתכוון על הכול,גם על מה שלא נעים לך" אמרתי לה ואימי ענתה לי בהנהון הסכמה "אבל בינתיים מה אתה אומר על טיול קטן לגינה?" "אני אשמח" עניתי,אימי קירבה לי את כסא הגלגלים למיטתי וניגשה לעזור לי "לא אימא,על תעזרי לי,אני חייב להתחזק אני רוצה לבד" "בסדר גיבור שלי אתה צודק" ענתה לי והתרחקה ממיטתי,ואני בכוחות רבים ובכאבים רבים הצלחתי לעבור ולהתיישב בכיסאי והנה חיוך ראשון להיום הצליח להזדחל לפניי,אימי הביטה בי וחייכה גם כן,היא שוב קרבה לעזור לי ואני שוב דחיתי את עזרתה אך עכשיו כבר בלי מילים מבטי הספיק לה כדי להבין את רצוני,יצאנו מן החדר אימי לצידי הולכת ואני לצידה מתגלגל שוב למסדרונות המוכרים שנדמה היה לי שלא הייתי בהם זמן רב למרות שחלף לו רק יום אך זה היה אחד הימים הארוכים והקשים של חיי,ומבעד לחלונות שוב אותה עיר מוכרת והנה זיכרונות חלומותיי מכים בי שוב ואני שוב כמהה לאורגני המופלא כרוצה לשלוט בכול ביד רמה,חיוך שני הזדנב לו לנפשי ולפניי,אימי הביטה בי ושאלה "מה קרה חמוד על מה אתה חושב?" התלבטתי עם עצמי לספר לה על חלומי או לא,החלטתי שלא היא לא תבין "שום דבר אימא הכול בסדר סתם עוד מחשבה קטנה שרצה לי בראש" המשכנו לנוע במורד המסדרונות הארוכים והגענו אל דלתות הזכוכית השקופות והגינה הציצה בעדם יצאנו החוצה והאוויר הצלול הכה בי ומילא את גופי עונג קטן,התגלגלתי אל מול הנדנדות ונעצרתי מולן,ילדה קטנה התנדנדה על אחת הנדנדות בעוד אביה דוחף אותה בעדינות,והנה הגלגלים בראשי מתחילים לנוע וההבנה מתחילה לבצבץ לה מעמקי נפשי,הנדנדה הופיע לה בדיוק באמצע חלומי בעודי מאוזן,בתחילת חלום אורגן האורות הייתי חסר שליטה לחלוטין נתון לחסדיה של טלי אשר זיינה אותי במיטה המרחפת ואילו בסוף חלומי הייתי בעל השליטה המוחלטת והטוטאלית ובאמצע כאשר הייתי מאוזן לפתע הופיעו לי הנדנדות על מנת להזכיר לי שחיי הם כמו נדנדה מתנדנד כל הזמן..ובאמצע בנקודת האיזון מה קורה לי? שעמום גדול נופל עליי…התחלתי פותר את פאזל חלומי הראשון,התחלתי להבין את חשיבותו הרבה של חלומי זה אשר יכול להסביר לי את אישיותי יותר מאשר את עברי הנתון עדיין באפילה,נשענתי לאחור הבטתי בשמיים התכולים וחייכתי חיוך גדול כי הבנתי שאם עכשיו רע לי וקשה הנדנדה הרי תתנדנד ויגיע תורי להיות בצידה השני למעלה איפה שטוב,אני אחלים והתגבר הרי כל חיי זה מה שאני עושה,אך הפעם אני מייחל לאמצע לשלווה לשעמום,לקחתי עוד נשימה גדולה והפניתי את מבטי לאימי חייכתי שוב ואמרתי לה "אימא על תדאגי הכול יהיה בסדר" היא הביטה בי כלא מבינה מאיפה החיוך הזה ומילותיי הגיעו להם פתאום,והיא הסיטה את מבטה ממני והמשיכה בכלום שהיא הייתה עסוקה בו,חלפו להם הדקות במהרה השמיים החלו משנים את צבעם והעייפות והכאבים שוב החלו משתלטים עליי אז סימנתי לאימי שאני רוצה לחזור למיטתי,התגלגלנו שוב במורד המסדרונות והפעם ביקשתי מאימי שתגלגל אותי כוחותיי החלו נגמרים,יום ארוך ומתיש חלף עליי,יותר מידי מידע חלף בראשי רציתי לישון,הגענו בחזרה לחדר והלילה שב עמנו נפרדתי בנשיקה מאימי וטיפסתי לבדי על מיטתי הכאבים בגופי ובראשי החלו מתגברים,אבל עכשיו הבנתי שזו עוד פעם הנדנדה הרי היה לי טוב לפני פחות משעה והנה שוב רע לי וקשה אז הכי טוב שאני פשוט יישן וייתן להכול לחלוף אז עצמתי את עיניי ונתתי לחושך לשקט ולשלווה לעטוף אותי אך הם סירבו לבוא ובמקומם הגיע אור ניאון רעש מכונות ומחשבות בלתי פוסקות על תמרי על טלי על אבי ועל אימי ועליי ושוב הכמיהה הבלתי פוסקת לאורגני המופלא אשר שולט בכל,ואני חסר שליטה לא שולט בסדר יומי לא שולט בגפיי ובטח שלא שולט על ביתי ועל אהבותיי,השליטה היחידה היא על מחשבותיי שגם הם יוצאות משליטתי לעיתים קרובות מידי,החלטתי לנקות את ראשי ממחשבות ופשוט לבהות בנקודה הראשונה שאצליח להניח את עיניי עליה,נקודה לבנה בקיר חסרת כל משמעות ועניין,הנה זה מצליח העייפות וחוסר העניין המבורך פועלים עליי את פועלם הנפלא העיניים הופכות לכבדות הנקודה הלבנה הופכת לחושך אני נרדם…חושך שקט שלווה…
אני שוב בבית חולים אך גופי איננו משותק ממולי איילת שוכבת ורגליה פתוחות לרווחה וידי מחזיקה בידה ואיילת מתנשמת בכאב ואחיזתה בידי מכאיבה לי מעוצמתה המתגברת ונחלשת כגלי ציריה. "קדימה תלחצי חזק" גוערת בה המיילדת,ואיילת גיבורת החיל לוחצת,ולוחצת את ידי גם כן,אני מרגיש את עצמות כף ידי מתחככות אחת בשנייה,אך אני סופג את הכאב בהבנה ובשתיקה יודע שכאבי הוא כאין וכאפס אל מול כאביה האדירים,בכי נעים שוטף את החדר,אחיזתה של איילת משחררת את כף ידי,והנה מולי היצור המתוק ביותר שראיתי מעודי והיא מייבבת ובוכה טהורה וזכה ופניה כפניי,אני מאוהב,הרופאה מושיטה את היצור הקטן אליי,אני מושיט את ידיי ועוטף אותה בעדינות רכה,ונפשי מתמלאת בעונג ללא גבול,ואהבה טהורה ליצור הקטן המייבב והעדין אשר בין זרועותיי.כן זאת היא ביתי אהובתי האחת והיחידה.תמרי
ואני מביט בה ומעביר אותה בעדינות לידיה של איילת המותשת מן הלידה ואיילת בוכה מהתרגשות ומאהבה חדשה לביתנו הקטנה,ואיילת מאמצת אותה לחיקה הבטוח והחם ואנו מביטים אחד בשני ובתמרי ומחייכים בהתרגשות של התחלה חדשה,והנה הגיע הרגע שצריך להפרידה מזרועות אימא האוהבות ולהמשיך לשאר הבדיקות החיסונים והשקילות,ואני נפרד מאיילת וממשיך ללוות את תמרי כמנסה לגונן אליה משרשרת החיול של עולמנו המודרני,נצמדתי אליה בעגלתה השקופה והקטנה וליוויתי אותה במסדרונות חדר היולדות מתאהב כל רגע עוד,ועוד בילדתי היפה,עד שהגענו לדלת שלא יכולתי לעבור בה,דלת חדר הילדים הסטרילי,אז התיישבתי בכיסא הסמוך לחלון הגדול המשקיף לחדר התינוקות,וצללתי לתוך שינה בתוך שינה עמוקה ומתוקה.

שוב רשרוש וילון ואור רך אשר חודר דרך עפעפיי הסגורים כוילון מעל תודעתי הישנה והמסרבת לקוץ,כרוצה להיאחז בביתי ובזיכרונותיי העמוקים,עוד לישון לא רוצה לקום לבית החולים לכאביי ולגעגועיי,אך לא הנה יד מעצבנת מנערת אותי קלות "בוקר טוב לקום יש לך פיזיותרפיה מחכים לך קום" ואני מנסה להתגלגל לצד השני לברוח מן היקיצה אך עכשיו אלא הם כאביי הפיזיים המעירים אותי,כאב עז מפלח את גופי,אני פוקח את עיניי ומתנחם במראה היפה של אלין האחות הנאה והמנחמת אשר העירה אותי "בוקר טוב גם לך" אני מסנן דרך שפתיי היבשות "אפשר כוס מים בבקשה" אלין ניגשה אל הכיור ומזגה לי כוס מים והגישה אותה אל פי "תודה" אמרתי לה והשבתי אליה חיוך היא חייכה אליי בחזרה ושאלה "נו איך עבר עלייך הלילה?" "היה לי לילה טוב חלמתי על לידתה של תמרי ובגלל זה לא רציתי לקום" בעודי אומר מילים אלו הרגשתי את זיכרונות חלומי נצרבים היטב עמוק בתודעתי,ואיתם נצרבו גם געגועיי העזים,בעודי מתרומם וקם וכאביי קמים איתי אני נאנח מכאב אשר שוב מפלח את גפיי,אלין מתבוננת בי ופניה מלאי חמלה והבנה "זה כואב אני יודעת אבל תזכור שמכאן והלאה הכאב רק יחל להתפוגג לו לאיטו זה ייקח זמן אבל זה ייקרה על תדאג" ולי כבר מתחיל להימאס כל החמלה וההבנה והכאב והגעגוע,אני מתחיל להרגיש את העננים השחורים השבים ומתרוממים מעל נשמתי השסועה "די נמאס לי כבר מכל המילים היפות ומכל החמלה המזויפת הזאת שלך,אני רוצה את חיי בחזרה אני רוצה את תמרי ואני רוצה לחנוק למוות את טלי בידיי שלי,יש לה מזל שהיא התאבדה הייתי הורג אותה לאט את הבת זונה!",אלין "התבוננה בי ולקחה צעד קטן אחורה ועצב ניכר פתאום בפניה היפות "יא חתיכת כפוי טובה תשתלט על עצמך,כבר חצי שנה אני סועדת אותך וחמלתי היא אמיתית אני דואגת לך,לא יודעת למה אבל באמת נקשרתי אלייך אל פנייך הטובות אני מבינה את הכעסים שלך ואת הגעגועים שלך אבל אתה חייב לשחרר מהם ולטפל בעצמך,תירגע תנשום" הבטתי בה ולקחתי נשימה עמוקה והתחלתי להירגע,הנשימות באמת עוזרות איזה מזל… "סליחה לא התכוונתי להוציא את העצבים שלי עלייך לא מגיע לך אני מתנצל" "זה בסדר אני מבינה אותך אתה במצב לא פשוט,עכשיו בוא ונמשיך הלאה מירב מחכה לך בפיזיותרפיה,יאללה בוא נלך"
בוקר טוב לך" אמרה לי מירב וקיבלה את פניי בחיוך דואג "איך אתה מרגיש היום?" "בסדר" עניתי בקול חלוש "היו לי יומיים קצת קשים" המשכתי ואמרתי,"כן אני מבינה חיכיתי לך פה אתמול וכשלא באת התקשרתי למחלקה וסיפרו לי מה עבר עלייך…בוא נשאיר את זה מחוץ לחדר הטיפולים שלי על מנת שנוכל להתרכז בשיקום גופך בסדר?" "בסדר גמור " עניתי לה וחייכתי סוף,סוף מקום לשכוח בו,מקום שלא מרחמים עליי אני צריך את זה,"נתחיל כמו פעם שעברה אני אמתח את רגלייך בסדר?" "אני יעשה כל מה שתבקשי,בטח שבסדר" מירב תפסה את רגליי והחלה מותחת אותם מעלה ומטה,הכאבים שוב החלו לפלח את גופי אך הפעם בעוצמה פחותה הכאב עדיין כאן אך אני מתחיל להרגיש מעין הקלה קטנה וברוכה בעוצמת הכאב המזדיין לאחר זמן מה היא הביטה בי ואמרה "יפה אני רואה שיפור קל בעוצמת כאבייך בוא וננסה קצת ללכת,מה אתה אומר?" "את חושבת שאני מוכן?" "אני חושבת שאתה מוכן לנסות" הבטתי לעבר מתקן ההליכה והבטתי חזרה במירב והפעם חיוכה אישר לי שצריך לנסות,התגלגלתי לעבר המתקן ומירב באה איתי ועזרה לי לעמוד הכאב התפשט בחוזקה בגופי אך ספגתי אותו ונזכרתי במילותיה שפצע כואב זהו פצע מחלים,תחושת ניצחון קלה עברה בתודעתי הנה אני עומד על רגליי עכשיו איך לעזעזל אני הולך?
"עכשיו תביט בי בבקשה ותנסה להניע את רגל ימין קדימה" ואני שולח פקודה לרגלי שתזוז כבר הרגל המזדיינת,אבל כלום לא קורה היא לא זזה,רק כאב מפלח אותי "אני לא מצליח" אני מסנן למירב "תנסה שוב בכל הכוח" אני שוב מנסה והנה היא מתחילה לנוע לה קצת ועוד קצת והנה עשיתי צעד והכאב שהצעד הזה גרם לי, גרם לי לקלל את טלי הבת זונה שבגללה אני כאן "יפה כל הכבוד" אמרה לי מירב והביטה בי וחיוך קל עלה על שפתיה "עכשיו רגל שנייה בבקשה,אתה חושב שאתה יכול?" הבטתי למטה לעבר רגליי העייפות והרמתי חזרה את מבטי לעבר מירב,ואז שלחתי פקודה לרגלי השמאלית והיא אכן התרוממה לאט ובכאב רב שפילח אותי שוב ושוב קללה סוננה דרך פי אך הפעם ממש כמעט וצעקתי "יא בת זונה שתישרפי בגיהנום!" מירב הביטה בי במבט חודר ואמרה "אם הכעס הזה מניע אותך,תשתמש בו!" הקשבתי לה והתחלתי מניע שוב את רגלי הימנית אך הפעם תיארתי לי את פניה של טלי כמונחות על הרצפה מתחתיי וממש ראיתי איך אני מפצח את גולגולתה בעזרת רגלי,וזה אכן עזר רגלי נעה מהר יותר וחזק יותר,אך כמעט ומעדתי לא ציפיתי לתנועה מהירה זו של רגלי "בת זונה!" סיננתי שוב מבעד שפתיי הרוטטות משנאה ומאמץ בעוד באוזניי רוחי שמעתי את ראשה מתפצח תחת כובד רגלי ובעיניי רוחי ראיתי את דמה משפריץ לכל עבר וחלקי ראשה מתפזרים בחלל החדר,עוצמת החיזיון והשנאה הרבה אשר בליבי הפתיעו אותי והרתיעו את נפשי,מעולם לא שנאתי כך אף אדם
"בוא תשב חמוד" אמרה לי מירב וסימנה לי לחזור לכיסא "די מספיק להיום, אני יודעת שזה אולי נראה לך כמו התקדמות קלה,אך תאמין לי עשית צעד מאוד גדול היום לעבר החלמתך,כל יום צעד קטן בסופו של חודש אתה תראה שהתקדמנו המון,תאמין בזה בבקשה" התיישבתי חזרה בכיסאי מזיע ממאמץ ומשנאה חסרת גבולות,מירב הגישה לי כוס מים וביקשה ממני להירגע,התחלתי נושם עמוק ואכן הרוגע שב אליי יחד אם הנשימות העמוקות.
התחלתי שוב במסעי חזרה למחלקה,אך הדרך פתאום התקצרה לי ומצאתי את עצמי במחלקתי במהירות רבה מדיי,החלטתי לצאת ולנשום קצת אוויר זך בגינה,הדלתות השקופות נפתחו לפניי והאוויר הטרי חדר את ריאותיי,התגלגלתי למקומי הקבוע אל מול הנדנדות היתומות זאת הפעם,ובעיני רוחי ראיתי את תמרי מתנדנדת לה בהנאה ושמעתי את קול צחוקה המתוק,געגוע עז ותסכול עמוק שטף אותי,אז השענתי את ראשי לאחור והבטתי לעבר השמים הכחולים וניסיתי לרוקן את מוחי ממחשבותיי אך ללא הצלחה מרובה,קול צחוקה עדיין הדהד בראשי ולאט,לאט החל והתמזג בקול צחוקה המטורף של טלי באמבט הדמים,הזוועה החלה מזדחלת לה ושוטפת אותי שוב,והנה אני מוצא את עצמי שוב בדירתנו המשותפת שלי ושל טלי וריצודי הצ'קלקות שוב חודרים דרך התריסים השבורים ורעש הסירנות ודפיקות השוטרים על הדלת מפלחים את ראשי,אך הפעם אני לבוש בחליפתי הכחולה ואורגני המופלא ניצב למולי,חייכתי חיוך גדול והבטתי אל עבר רגליי מתוך דחף פנימי עמוק,ורגליי לא שבורות עתה,ולכפות רגליי אני נועל את זוג הנעליים המבריקות שלי אשר קיבלתי במתנה מחברי בחלומי,הנעליים נתנו לי בטחון בצעדיי ובדרכי החדשה,בצעד בטוח ניגשתי אל אורגני הקסום ולחצתי על מקשיו בתחילה הדלקתי את אורות הבית,לאחר מכן כיביתי את האורות האדומים והכחולים אשר ריצדו בחלל הבית,השקט השתרר הסירנות ודפיקות השוטרים וזעקותיהם נדמו רק קול המים הזורמים וצחוקה המטורף של טלי המשיכו להדהד בחלל הבית החלטתי להתעלם מהם בינתיים,המשכתי לנגן על אורגני בתחילה חיברתי לי קומפוזיציות נפלאות וצבעוניות של אורות נעימים אך ככל שקול צחוקה של טלי התגבר וחדר את תודעתי התחלתי צובע את הדירה בקומפוזיציות אפלות של רצח ושחיטה,והנה אור קטן אך חזק ובהיר האיר לפתע את שולחן העבודה אשר למולי ועל השולחן הייתה מונחת הסכין בנדנה המפואר אשר קיבלתי מחבר אחר באותו החלום,קמתי בשלווה מאורגני וצעדתי בבטחה בנעליי המבריקות אל עבר הסכין,הרמתי את הסכין ושלפתי אותה מנדנה המפואר,והסכין נצנצה לה באור הבהיר נקייה וטהורה חדה וארוכה קטלנית במהותה,אחזתי בקתה באחיזה חזקה ובטוחה בחנתי את משקלה ואיזונה,חייכתי סכיני מושלמת וקטלנית היא,העברתי אותה בבטחה אל מאחורי גבי והתחלתי מתקדם אל עבר המים הזורמים,אל עבר טלי באמבט דמיה המטונף,והיא שרועה באמבט בשמלת כלולות הדמים,ועיניה החלולות נפקחות באחת,ופיה נפתח גם הוא "בוא אליי אהובי היקר,אנא תצטרף אליי,אני ייתן לך שקט ושלווה אינסופית יא זבל,אפס מאופס!!!" הבטתי בה בשלווה והתחלתי צועד לעברה,והנה אבי שוב מופיע אך הפעם זרועותיו שלובות והוא עומד ומביט בי בעינו האחת,עצרתי לרגע והבטתי בו והוא הביט בי בחזרה ולפתע החל מניד את ראשו בהנהון הסכמה,המשכתי בצעד בוטח בנעליי המבריקות אל עבר טלי ואמרתי לה "הנה אני בא זונה יקרה שלי,לזיין לך את הצורה!!!" ובידי השמאלית תפסתי בחוזקה את שערות ראשה ומשכתי אותה למעלה באלימות מתפרצת ובידי השנייה נעצתי את סכיני חזק ועמוק בפיה המטונף,רעש גולגולתה המתנפצת הסב בי עונג אין סופי,יופי עכשיו הזונה תשתוק שמחתי לעצמי,שלפתי את סכיני והמשכתי אל עבר צווארה ובהנפה אחת בודדת שיספתי את גרונה המטונף,לא יכולתי להפסיק,מצאתי את עצמי באמוק של שנאה יוקדת המשכתי אל עבר ליבה הקר ונעצתי את סכיני בחוזקה עוד פעם,ועוד פעם,עוד הנפה,עוד דקירה,עוד שיסוע,התחלתי זועק "מותי יא זונה מזדיינת,יא טינופת,רק תמותי כבר!!!" המשכתי עד אשר זעמי החל שוכך כמהה,התנשמתי בכבדות בעוד סכיני עדיין בידי כל שרירי גופי רטטו מזעם,ועונג על נקמתי היקרה,והזונה המשיכה בשלה,היא פקחה שוב את עיניה החלולות וחזרה לצחוק את צחוקה המטורף "אני כבר מתה יא דביל!!!,אי אפשר להרוג את אלה המתים" אבי הביט בה והרים את מבטו חזרה אליי ושוב הנהן את הנהונו הוא החל קרב אליי ותפסני בחוזקה וחיבקני בחיבוקו הטוב והחל הוא לוחש לאוזני "היא צודקת בני היקר…בסכין זאת אכן לא תוכל להרוג את זאתי השדה המטונפת,רק חמלתך וסליחתך הכנה תוכל לשחרר אותה אל עבר עולם המתים,וכמוה גם אותי רק סליחה אמיתית תשחרר אותנו אל מותנו אל עבר החושך הגדול".
"אני מצטער אבא אך כרגע אין בי שום מקום לסליחה וודאי אין בי שום חמלה,אתה נטשת אותי,ותלית עצמך אל מול גבעות העזעזל נטשת ועזבת אותי לנפשי לבדי בעולם,והזונה המטונפת הזאת ניסתה להרוג אותי,ולקחת מתמרי את אביה ועל זה לא אוכל לסלוח,בוודאי לא כעת,אולי כשהחלים,ואולי גם אז לא,אני מצטער בינתיים אנחנו תקועים פה יחד אני אתה והזונה,וסליחתי מוגשת לך כרגע על מגש של כסף,קבל אותה או לא זה עניין שלך בלבד,מצטער מראש…"
אבי חיבקני בשנית ונשק למצחי "אני אוהב אותך בני היקר על תשכח זאת,אני מבין את כעסך ומקבל אותו באהבה,אני אמתין לסליחתך עד קץ כל הימים,אם זה מה שיידרש,אוהב אותך" נשק למצחי בשנית ונעלם.
פקחתי את עיניי נשמתי עמוק,וראשי עדיין היה מוטה לאחור אל עבר השמיים הכחולים,והשמיים כבר החליפו את צבעם לכתום של ערב,התעוררתי מהזייתי יישרתי את ראשי,וצווארי כאב לי,והנה אני שוב בגינה אל מול הנדנדות,ואני מופתע מעוצמת רגשותיי ומעוצמת שנאתי,לפתע פחדתי מעצמי ומאלימותי הנסתרת,הייתי בטוח שסלחתי לאבי אך כנראה שרק הדחקתי את רגשותיי האמיתיים והכנים,שוב נשמתי עמוק ונרגעתי כמהה הפנמתי עמוק לתוכי את הזייתי,והתגלגלתי חזרה דרך דלתות הזכוכית השקופות חזרה אל עבר כאביי ומציאותי החד גונית של בית החולים,הגעתי חזרה לחדרי ובכוחותיי האחרונים הכנסתי את עצמי חזרה למיטתי ועצמתי את עיניי,חושך שקט,וקולו של עמוס לקח ממני את השלווה שכל כך ציפיתי לה.
"שלום,מה שלומך היום?" שאל אותי עמוס,פקחתי את זוג עיניי העייפות והבטתי בו במבט ממושך "בסדר" עניתי בקול חלוש וחנוק,ואז לפתע נפל לי האסימון,הבנתי איך אני עצור במילותיי ותחושותיי,איך יכול אני לומר שאני בסדר,הרי אני פצוע,חזרתי רק מלפני מספר ימים מהשאול,זיכרוני בוגד בי כמו גם גופי המרוסק,אני חי מהזיה לחלום למציאות קשה,וחוזר חלילה,מה לעזעזל בסדר בכל המצב הזה? "לא אני לא בסדר בעצם,קשה לי,כואב לי,אני עצוב,זועם,מתגעגע,כועס,אני רוצה את גופי זיכרונותיי ואת חיי בחזרה ומהר…" אמרתי לעמוס ודמעות החלו להנגר מעיניי,"יפה,תוציא הכול החוצה,זאת הדרך היחידה להתנקות ולהתחיל לעשות קצת סדר בחייך,תודה על הכנות" אמר לי עמוס וחייך קלות,"בבקשה" עניתי לו.
"אני מראש מבקש את סליחתך,אך צפיתי בך כשעה ארוכה כשהיית עכשיו בחוץ בגינה,באתי לחפש אותך בחדר ולא היית,אז שאלתי את האחות אלין אם היא יודעת איפה אתה,אז היא אמרה לי לחפש אותך בגינה בחוץ ליד הנדנדות,אז יצאתי החוצה ואכן ישבת שם כאשר ראשך מוטה לאחור,היית נראה כנתון במעין איזשהו טראנס עמוק,אז פשוט התיישבתי וצפיתי בך,ושוב אני מבקש את סליחתך,אני יודע שרגעים אלו הם שלך בלבד,אך לאחר דקות ארוכות שצפיתי בך כל גופך לפתע החל ורועד,אתה יכול בבקשה לספר לי מה עבר עלייך?" הבטתי חזרה בעמוס וניגבתי את דמעותיי הרבות,כעסתי עליו,על שצפה בי ללא רשותי,אך הוא לא השאיר לי מקום לכעס אמיתי מרוב סליחותיו והתנצלותו המוקדמת,אך ביקשתי ממנו לא לחזור על המעשה שוב,והוא אכן הבטיח לי שהוא לא יעשה זאת שוב,החלטתי לבטוח בו ולספר לו על הזיותיי "הייתי שוב בדירתנו שלי ושל טלי אך הפעם הייתי נעול בנעליי המבריקות ולבוש בחליפת כלולותיי ואורגני הקסום היה במרכז הדירה,ניגנתי עליו והוא נתן לי שליטה במתרחש הפסקתי את ריצודי האורות ואת רעש הסירנות ודפיקות השוטרים ומצאתי את סכיני המפוארת ואז ניגשתי לאמבטיה על מנת לשחוט את הזונה,וטלי אכן הייתה שם שרועה באמבט שוב קראה לי להצטרף אליה הבת אלף זונות,ואז אבי הופיע שוב והוא סימן לי להמשיך במעשיי,ואז לדעתי התחילו הרעידות להשתלט על גופי כאשר התחלתי לשחוט אותה באלימות מתפרצת חסרת כל גבולות ומעצור,אך היא לא מתה השדה המזדיינת,ואז אבי תפסני ואמר לי שרק סליחה וחמלה אמיתיים ישחררו את שניהם אל מותם" עמוס הביט בי ממושכות ואמר "מעניין מאוד,אך ברצוני שתחשוב על זה לרגע,אני יודע שזה לא קל לסלוח ולחמול על מי שנטש ועל מי שרצה במותך,אך את מי זה באמת ישחרר?" הבטתי בו בעמוס ולפתע האסימון נפל בחוזקה,אכן זה ישחרר אותי "אותי" עניתי לו נחרצות,עמוס חייך "יפה,ולמה זה ישחרר אותך?" "כי אוכל להמשיך בחיי ללא כעס,חופשי ונקי מעברי" עניתי לו,"נכון מאוד" ענה לי עמוס,"אני לא בטוח אבל שאמצא מקום לסליחה אמיתית,ואז מה יהיה? הם ימשיכו לרדוף אותי?" "את התשובות לשאלות האלה אין לי לתת לך זה כבר לא התחום שלי,אבל אני מבטיח לך שאנסה לעזור לך לסלוח ולמחול,בסדר?" "כן בסדר,ותודה" עניתי "הייתי שמח להישאר ולהמשיך בשיחתנו,אך כבר מאוחר,ואני עייף ובטח גם אתה נמשיך לדבר מחר בסדר?" הנהנתי לו בחזרה אמרתי לו תודה על זמנו ונפרדנו לשלום.
נותרתי שוב לבדי בחדרי המשמים,והמחשבות עדיין מתרוצצות בראשי,איך אסלח ואמחל כשאפילת חיי עדיין עוטפת אותי?,חייב להתחיל לעשות סדר בזיכרונותיי,אולי זה בכלל אני זה שזקוק לסליחה ומחילה? ומאיזה מקום אפל ונורא הגיע לה האלימות המתפרצת שלי? האם גם אני מפלצת? האם רגשות הנקם שלי התגברו עליי והפכוני לאיש אלים ואיום? אין לי תשובות לשאלות הרבות שהחלו לכרסם בתוכי,שוב תסכול,שוב געגוע,שוב עייפות,שוב כאבים,כל שנותר לי הוא לחפש נקודה על הקיר הלבן להפכה לשחורה ולשקוע שוב בשינה עמוקה. חושך שקט שלווה.
רוח מדבר וריח ים מלטפים אותי,חול רך נקי ונעים עוטף את כפות רגליי וידיי,בעודי נמצא על ראש דיונה צהובה, קולות צחוק ילדים ורשרושם של דקלים חודרים אותי,נעים לי וחם,אני מביט בגופי,וגופי קטן ושברירי,אני שוב ילד,אני מרים את ראשי הקטן ומביט לאופק,והאופק גדול ורחב,והדיונות נמתחות להם עד אינסוף כגלים בים,זהו נוף ילדותי,זהו ביתי,אני טומן את ידיי בחול הרך ומנסה להיאחז באדמתי אך אדמתי היא חול מדבר אשר מתנופף ומתמוסס ומתפזר לו ברוח המדבר,אני מביט לשמאלי ואבי לצידי מביט גם הוא לאופק ומחזיר מבטו אליי ומחייך בחיוך אוהב "קדימה גלוש למטה על תפחד,אימא מחכה לך שם" אמר והצביע לעבר אימי אל מרגלות הדיונה,אני מביט באימי ושוב באבי,וידו של אבי לפתע נותנת לי דחיפה קלה באחורי גבי ואני מתחיל לגלוש למטה והגלישה נעימה לי מסביבי עוד ילדים אשר גולשים אל עבר הוריהם בתחתית הדיונה,אני מתמסר אל חול המדבר אשר מתחכך במהירות בגופי הקטן,כיף לי אני מאושר,והגלישה נמשכת ונמשכת ומפתיעה אותי באורכה המתמשך,אני מביט למטה ואימי עדיין באותו גודל אשר ראיתי אותה מראש הדיונה,הפחד מתחיל להשתלט עליי,אני גולש במקום,תקוע בין אימי לאבי על דיונה מחול,אני מביט לצדדיי והילדים אשר גלשו לצידי נעלמו להם,אני מחל לצעוק לאימי "הצילו אני תקוע!!!" אך קולי חלוש,משהו תקוע לי בחלל הפה,אני פותח את פי תוך כדי גלישה מתמדת במהירות אשר הולכת ומתגברת ומתחיל לגרד את לועי עם ידי העמוסה בחול,והנה אני שולף חתיכת עץ אשר תקוע בגרוני,מנסה שוב לצעוק ושוב לא מצליח חלל פי סתום שוב,ואני שוב שולף עוד חתיכת עץ מלועי,שב ומנסה לצעוק,אך שוב אותה תחושת חנק וטעם של עץ אשר תקוע בגרוני לא עוזבים אותי,שוב שולף שוב מנסה לצעוק וחוזר חלילה במעגל אשר לא נגמר,והשמש ממשיכה לה בינתיים אל מעבר לדיונות ומתחילה להתעטף לה בים,ואני עדיין גולש במהירות מסחררת,אך תקוע באותו מקום,באמצע הדיונה הענקית,חושך,חול,ועצים רבים אשר שלפתי מגרוני נערמים מסביבי.בדידות,תסכול,ואימה.
אני מתעורר בבהלה שטוף זיעה,פי חנוק,אני בחדרי,אני שולח את ידי לפי,לא אין לי חתיכות עץ בפי,זה היה רק חלום או שמא סיוט,התחלתי מסדיר את נשימתי,חדרי כבר נשטף באור צהוב ונעים של שעת בוקר מוקדמת,הפרחים שממול כבר החלו נובלים להם,הבלונים הקשורים לשולחן כבר לא רוצים לגעת בתקרת החדר,הבדידות מחלומי מתמזגת לה בבדידותי בחדרי,ההתרגשות שהייתה מהתעוררותי הלא צפויה חלפה לה ונמוגה,המציאות טופחת בפניי,אני לבדי,ביתי רחוקה ממני אלפי קילומטרים,אבי קבור באדמה,אימי עסוקה בעבודתה ובהישרדותה היומיומית,חבריי כבר מזמן נמוגו,סביבתי הקרובה נפוצה לכל עבר כחול המדבר אשר ניסיתי להיאחז בו ונמוג לכל עבר אם כיוון הרוח.
דלת חדרי נפתחת לפתע ומעוררת אותי ממחשבותיי,הנה נכנסה לה האחות היפה אלין לחדרי והכניסה עימה את חיוכה,אשר הניס את בדידותי ומכאוביי "בוקר טוב,מה שלומך היום?,איך ישנת?" הבטתי בה וחייכתי "עכשיו הרבה יותר טוב,אני אוהב את האנרגיה שאת מכניסה לי לפה,תודה" אלין הביטה בי והסמיקה קלות "בבקשה,ואיך הרגשת לפני שבאתי?" שאלה וחייכה קלות "האמת שהרגשתי בודד,היה לי חלום מוזר שהייתי בו בודד ולא יכולתי לדבר,ואז התעוררתי והבנתי שאני באמת לבד,הנה תסתכלי מסביב הפרחים כבר יבשים,הבלונים כבר לא עפים,הבת שלי באמריקה,חוץ מאמא שלי אני לא מעניין אף אחד בעולם המזדיין הזה" החיוך של אלין הלך ונמוג מפניה היפות "אתה לא כזה מיוחד ככה זה ראיתי את זה קורה כבר להמון חולים,בהתחלה מבקרים אותם,מביאים עוגות,בלונים,שוקולדים,ולאט,לאט הביקורים הולכים ונמוגים,אתה צריך להבין שהחיים בחוץ נמשכים,אתה יודע מה? אני אדבר אם הרופא ואולי מחר אני ייקח אותך לטיול קטן מחוץ לבית החולים,מה אתה אומר?"אלין שאלה וחייכה אליי את חיוכה הנעים,"יאללה מתאים,אני אשמח לצאת מפה אפילו לטיול קצר" השבתי לה וחייכתי קלות,"קבענו ועכשיו יאללה תתלבש ולך למירב לפיזיותרפיה" התלבשתי והתגלגלגתי לי מחדרי,שוב אותם מסדרונות שוב אותם חלונות אשר משקיפים אל העיר ששלטתי באורותיה,שוב שיגרה.

"בוקר טוב,אני מקווה שנשאר בך עוד קצת מהכעס אשר הזיז את רגלייך" אמרה לי מירב "כן יש בי עוד הרבה ממנו" עניתי לה ,"טוב אז כרגיל נתחיל בעיסוי קל ואחר כך תנסה שוב ללכת?" כמובן שהסכמתי,אך הכעס התחלף לו ברגשי געגוע לביתי והגעגוע התחזק לו ככל שחשבתי אליה בזמן שמירב עיסתה את רגליי הכואבות,זיכרונותיי של משחקינו המשותפים צצו ועלו,קול צחוקה עת הצחקתי אותה,קול בכייה עת חטפה היא מכה,הגעגוע הפך לכאב שהתמזג בכאב רגליי,וכאב טבעו שיהפוך לכעס והנה את פניה המתוקות והטהורות התחלפו לי בפניה המשוגעות של טלי,זה הזמן לפיזיותרפיה אמיתית חשבתי לעצמי עת כעסי עלה בי וגעה בשנית,"אני חושב שעכשיו זה זמן טוב לבדוק את ההליכון" אמרתי למירב "למה,אתה שוב כועס?" שאלה אותי "כן מאוד" עניתי לה,מירב הפסיקה את העיסוי ונעמדה בקצה מסלול ההליכה ואני נעמדתי לי ובדימיוני ראיתי את טלי שוכבת על הרצפה והתחלתי צועד רגל אחר רגל מנתץ לרסיסים את ראשה המטונף,רגליי כאבו אך כעסי השכיח את כאביי,אם כל צעד קיללתי וגידפתי את הזונה השרועה מתחתיי,לא שמתי לב וכבר הגעתי לסוף המסלול,מתנשם ומתנשף מרוב מעמץ,תודה לך כעס ברוך,מירב מחאה לי כפיים "כל הכבוד הצלחת,לא חשבתי שזה ייקרה כל כך מהר" הבטתי במירב וחייכתי, "בקצב הזה תוך כמה ימים נצליח אולי להוציא אותך מהכסא,ואז תתחיל ללכת בהתחלה אם הליכון ואחר כך לבד" שמחת ניצחון קלה עלתה בליבי,הכעס קצת השתחרר,נשמתי עמוקות,נפרדתי ממירב והתחלתי שוב במסעי אל עבר המחלקה,מביט בדרכי אל מעבר לחלונות על העיר המזוהמת אשר התחילה לעורר בי את זיכרונותיי,יצאתי אל הגינה והתגלגלתי שוב למקומי הקבוע ליד הנדנדות ונשמתי שוב את אוויר היום,התחלתי מערער בזיכרונותיי מהעיר אשר שבו והציפו אותי,אך הזכרונות היו בעיקרם רגשות של חופש ושל ים ,שיכרות ואהבות חולפות,לא נתתי לעצמי לשקוע אל מחשבותיי הזזתי עצמי וחזרתי למחלקה רציתי לדבר אם עמוס על החולות אשר שבים ועולים בחלומותיי.
התגלגלתי חזרה למחלקה והנה אמי ניצבת למולי "בוקר טוב חמוד,מתנצלת שלא באתי אתמול אתה יודע איך זה,קשה לי להגיע לפה יום יום אני עובדת והחיים והחובות ממשיכים" "כן אמא אני יודע על תתנצלי זה בסדר,את לא חייבת לבוא כל יום זה בסדר אני מסתדר" התגלגלתי לחדרי ואמי בעקבותיי נכנסתי למיטתי ושאלתי אותה "אמא אני חולם כל הזמן על דיונות וים עלייך ועל אבא ביחד מאוהבים ואני ילד קטן,יש לך מושג האם יש לזה משמעות לחיי?" אמי הביטה בי והתיישבה לצידי "נולדת בסיני גרנו בימית,לא חשבתי שתזכור את זה היית ילד קטן" ענתה לי אמי "ומה קרה?" שאלתי,"פינו אותנו ופוצצו את העיר,והחזירו את סיני,עשו שלום עם המצרים,והמשפחה שלנו התחילה להתפורר לחתיכות,אבא שלך לא הצליח למצוא את עצמו,בסיני היינו מאושרים,היה לנו הכל,בית,עסק,כסף,ים,דיונות,וכן המון המון חול,ואתה נולדת לתוך המדבר היית ילד יחף,את הנעליים הראשונות שלך נעלת בגיל ארבע" ,דבריה של אמי התחילו לעשות לי קצת סדר בהזיותיי התחלתי מבין את חזיונות הים והמדבר אלא הם זכרונותיי אשר שבים ועולים ממעמקי תת תודעתי,הבטתי באימי וראיתי אשה אשר החיים חבטו בה בעוצמה אדירה והיא עדיין עומדת וניצבת מולי,"מאיפה יש לך כוח?" אמי הביטה בי ולא הבינה את שאלתי "כוח למה?" שאלה בתמהון "כוח להמשיך ולחיות,להמשיך ולהאבק,אחרי כל מה שעברת" "אלא החיים חמוד שלי,נכון עברתי הרבה ימים קשים,אבל מה בדיוק הייתי צריכה לעשות? מה שאביך עשה? לעזוב את הכל ולמות? ואז מה היה קורה לך? היית נשאר לגמרי לבד בעולם,וגם אתה שלא תחשוב על זה אפילו ולא בגללך אלא בגלל תמרי היא צריכה אותך" "אני יודע אמא על תדאגי אני לא יעשה את זה לא התאבד זה לא מגיע לתמרי וגם לא לי,וגם לא לך,ובטח לא לטלי אשר רוצה שהצטרף אליה" אמרתי לאמי והיא קרבה אליי נשקה לי למצחי,הבטיחה לי שנדבר עוד על התקופה ההיא בחיי ובחיי משפחתי, ונפרדה ממני לשלום,היא הרי שוב ממהרת לעבודתה.
נשארתי שוב לבדי בבדידותי עם מחשבותיי הרבות,הבטתי סביבי והחדר נראה רענן וטרי האור היה נעים ורך ושאריות הפרחים והבלונים נוקו מחדרי,ובליבי קיוויתי שנקיון הישן ייתן מקום לחדש להכנס,כבר התחלתי יודע את שעת היום לפי הצללים אשר נפלו בחדר,עוד בוקר עכשיו היום עוד ארוך,היום אתקשר לתמרי גמלתי בליבי לעשות כך,ואני כבר עייף אך מרוצה מן ההליכה בפיזיותרפיה וכואב מהשיחה עם אמי,ובליבי געגוע לתמרי,לדיונות לרוח הים ולחולות מחלומי ומעברי,עבר אשר פוצץ בהמון חומר נפץ,געגוע אל ילדותי שנקברה בחולות.
הדלת נפתחה ועמוס נכנס לחדרי "בוקר טוב,איך אתה מרגיש היום?" "בסדר" עניתי,אבל אז בעצם התחלתי מפנים ששום דבר בעצם לא בסדר,וגזרי העץ אשר שלפתי מפי ולא נתנו לי לדבר בעצם עדיין תקועים בגרוני,אני חייב להתחיל לדבר ולשלוף את המועקות הפחדים והכעסים מגרוני,חייב לשחרר את הישן על מנת לתת מקום לחדש וליפה להכנס לחיי,כמו הפרחים והבלונים אשר נוקו מחדרי,הבטתי שוב בעמוס לאחר שתיקתנו הארוכה,ועמוס הביט בי חזרה עמוק אל תוך עיניי "כבר דיברנו על זה שפה זה המקום להוציא הכל החוצה,נכון? אני מסתכל עלייך ויודע ששום דבר לא בסדר,ולא צריך להיות פרופסור בשביל זה…,אז יאללה דבר,והנה אני מתחיל מחדש,מה שלומך היום?" "טוב אני לא יודע בדיוק מאיפה להתחיל אז אני התחיל בחלום שהיה לי בלילה אחרי שהלכת,אני הייתי שוב ילד והייתי בדיונה גדולה ביחד אם אבי ולמטה אמי חיכתה לי,ואבי דחפני קלות והתחלתי גולש בדיונה והיה לי כיף וטוב אך לאחר כמה זמן הבנתי שאני גולש במקום ניסיתי לצעוק לאמי או לאבי ולהגיד להם שאני תקוע,אך לא יכולתי כי נתקעו לי גזרי עץ בפי ומצאתי עצמי תקוע וגולש במקום על הדיונה,והיום בבוקר דיברתי עם אמא שלי והיא אמרה לי שאכן נולדתי בנופים הללו ואכן היינו הולכים לגלוש בדיונות" "כן זה נכון אתה נולדת בסיני והתגוררתם בימית,אכן חלומותייך מעירים את עברך,ואיך הרגשת כשהיית שם בדיונה?" שאל אותי עמוס "בהתחלה הרגשתי ממש טוב היה לי נעים והרגשתי בבית הרגשתי ביטחון ואהבה,אך כשהבנתי שאני תקוע ובעצם גולש במקום התסכול החל מכה בי,וכשניסיתי לצעוק ולא יכולתי והתחלתי מוציא את חתיכות העץ מפי התסכול הפך לאימה שאם הזמן הפכה לה לבדידות גדולה" "טוב יש פה הרבה על מה לדבר הייתי רוצה להתחיל דווקא בפיסות העץ שהי תקועות לך בפה,לדעתי זה מייצג את חוסר יכולתך להתבטא במשך השנים את נטייתך הטבעית להסתגרות,כמו שעכשיו שאלתי אותך מה קורה ואמרת לי שהכל בסדר,אבל בעצם כלום לא בסדר..מה אתה חושב על דבריי?" עמוס שאל אותי,ואני שוב המילים נעתקות לי מפי ולאחר שתיקה ממושכת הבנתי שהוא כנראה צודק "כנראה זה באמת מה שקורה לי" עניתי,עמוס הביט בי והנהן והמשיך לדבר "וכן טבעי שתרגיש כמו כל אדם נעים ונוח בנופי ילדותו,אך לך באמת לקחו את נופי ילדותך וזה לא חשוב למה או מה היו הנסיבות הילדות המוקדמת נחקקת לעד בליבו ובזכרונו של כל אדם,אך לך שלא כמו לרוב בני האדם אין את היכולת לחזור לנופים אלו ולהפרד מהם לשלום ונראה לי שבגלל זה אתה עדיין תקוע על החולות,,כילד המסרב להתבגר,ועכשיו אם נחזור רגע למוטיב הנדנדה השב ועולה בחלומותייך אז לפי דעתי שם עלית אליה ושם קיבלת את הדחיפה הראשונה והחזקה אשר השפיעה על כל שאר חייך" דבריו של עמוס החלו מהדהדים בתודעתי,ושמחתי שלפחות אני מתחיל לעשות קצת סדר בחיי ובזיכרונותיי,חשבתי על אבי ועל הזעזועים שפקדו אותו בחייו בתחילה נפצע בגופו במלחמה ולאחר מכן נפצע בנפשו מהשלום,התחלתי מרחם עליו ועל מזלו הרע,האם הרחמים הללו ייסללו את הדרך לסליחה התחלתי תוהה ביני ובין עצמי.. "עכשיו אני רוצה ששוב נעשה ניסיון בדימיון מודרך ושתנסה שוב לחזור לילדותך ולנופי הולדתך ושתנסה להפרד מהם…אתה חושב שאתה יכול?" עמוס שאל אותי "אני חושב שאני יכול לנסות" עניתי "אז אנא עצום את עינייך ותנשום נשימות עמוקות" עשיתי כדבריו ואכן עצמתי את עיניי והתחלתי נושם "עכשיו תתאר את עצמך בגופך הקטן כילד שהיית בו בחלום ותתאר לי מה אתה רואה ברוחך" התחלתי נסחף בדמיוני ובעיניי בתחילה לא ראיתי דבר אך רוח הים ורחש הדקלים החל חודר את תודעתי "אני מרגיש רוח מדבר ושומע רחשי דקלים" אמרתי לעמוס "יפה מאוד,עכשיו תמשיך בנשימותייך ותנסה להתחבר אל הרוח ואל הקולות אשר עולים ברוחך,ותנסה להתחיל ולראות ותתאר לי בבקשה את אשר אתה רואה,עדיין לא ראיתי אך הרגשתי שמחזיקים לי את כפות ידיי הקטנות, "אני עדיין לא רואה דבר אך אני מרגיש שאוחזים לי את שתי ידיי באחיזה חמה ובטוחה" "יפה מאוד,עכשיו תמשיך לנשום עמוק ותתחבר למגע שאתה חש,אתה יודע מי אוחז בידייך?" "כן אלה הם הוריי אבי מחזיק אותי ביד אחת ואמי מצידי השני אוחזת בידי השנייה" עניתי לעמוס בעודי נושם את נשימותיי העמוקות "עכשיו תנסה לפקוח את עינייך במקום שאתה נמצא ותאר לי את שרואות עינייך,עשיתי כדברי עמוס ואכן פקחתי את עיניי בדמיוני ולפתע כל התמונה הייתה לי ברורה ונהירה והתחלתי מתאר לעמוס את שרואות עיניי ושומעות אוזניי "כן זה אבי מחזיק אותי ביד ימין ואימי בשמאלי ואני בגובה מותניהם ולפניי אני רואה משאית הובלה עמוסה ואננחנו צועדים אל עבר האוטו שלנו וברקע המדבר והדיונות הנישאות אל על ואני שומע את אימי בוכה בקול חרישי ואת רחש הדקלים" "יפה מאוד,עכשיו תנסה בבקשה להביט סביב ותתאר לי שוב את מה שנמצא מאחורי גבך" ואכן סובבתי את מבטי ועצב גדול שטף אותי והכה בי בעוצמה "אני רואה את ביתי את בית ילדותי הלבן עם גרם המרגות ברזל אשר כה אהבתי ולצידו שני דקלים המפזזים ברוח והשמש כבציור סוריאליסטי שוקעת ביניהם והשמים אדומים וכתומים "ומה המראה הזה גורם לך להרגיש?" "ליבי נמלא עצב גדול כי אני יודע שזהו המבט האחרון שאזכה לראות את ביתי ומדברי שאני כה אוהב" "האם אתה יכול להביט בהוריך ולתאר לי את מעשיהם?" "כן,הם מושכים אותי לכיוון האוטו ופניהם יציבות קדימה,הם לא מסובבים את ראשם לאחור,כאילו לא יוכלו להתמודד אם הפרידה מהבית" "עכשיו אני רוצה שתתעורר אך לפני זה אני רוצה לבקש ממך להפרד מביתך וילדותך,אתה חושב שאתה מסוגל לזה?" עמוס שאל אותי ועצב גדול געה בי בפנים "אני חייב? טוב לי פה ונעים אני לא רוצה ללכת מפה" השבתי לעמוס "כן אתה חייב,אתה מבין שהעבר הזה כבר מת,ואין שום דרך חזרה..אני יודע שזה כואב ומצר על כך אך זו האמת,ואתה צריך להתמודד איתה,אז תפרד יפה לשלום ותחזור הנה,זאת הדרך היחידה להמשיך הלאה" דבריו של עמוס הדהדו בראשי אשר עדיין נאחז בחול המדבר,הבטתי סביבי וראיתי את ביתי את מקלטי,הבטתי בדקלים ובדיונות ובשמש המדבר מנסה לבלוע את המראות ואת הצלילים עמוק עמוק לתוכי,בתוכי נפרדתי לשלום,והכאב פילח את נשמתי,פקחתי את עיניי וחזרתי אל חדר בית החולים אל עמוס,"איך אתה מרגיש עכשיו?" עמוס שאל אותי "כואב לי אבל אני מרגיש קצת יותר טוב אחרי שנפרדתי,אבל עכשיו מה שמעניין אותי זה איך המאורע הזה הוביל את שאר חיי,איך משם הגעתי לפה.." "ברור לך שהדרך הייתה ארוכה,אך כמו שציינתי כבר קודם לדעתי פה עליתה על הנדנדה הגדולה של חייך והתחלת להתנדנד ומכיוון שהנדנוד היה כה חזק עבורך ועבור משפחתך הוא נמשך שנים רבות,אנחנו נדבר עוד על מה קרה לך ולמשפחתך לאחר הפינוי,אבל מה שחשוב לי זה שאתה תקבל ותשלים אם עברך ושתבין שהיית ילד וכל מה שעבר אלייך ועל משפחתך לא קרה חלילה באשמתך ושתתחיל לסלוח בראשונה לעצמך ואז גם למשפחתך,אתה מצליח להבין אותי? ואת מה שאני רוצה ממך?" שאל אותי עמוס והביט בי במבטו העמוק,"כן אני מצליח להבין אותך,אבל אני מפחד שלא הצליח להתגבר על הכאב ולסלוח,אני חושב שיש לי עוד דרך ארוכה לפניי,ואני מקווה שיש בי מספיק כוח לעבור את הדרך הזאת…אחרת מה יהיה עליי?" "אתה תהיה בסדר אתה אדם חזק כבר עברת את כל חייך אם כל המכשולים וכל הבעיות ופעם אחר פעם נפלת וקמת,וחוץ מזה איזה ברירה כבר יש לך? אני מאמין שאם שרדת את הנפילה הזאת מן החלון והיית צמח חצי שנה ובכל זאת יתעוררת אז יש לך את הכוח ובטח את הרצון לחיות ולנצח כל מכשול" אמר לי עמוס ודבריו באמת הצליחו לחדור אל תודעתי ונתנו לי כוח והחלטתי להמשיך ולהלחם על חיי,הבטתי בעמוס וחיוך קטן החל עולה בזוית פי "תודה,אתה צודק אני ימשיך להילחם" "על תילחם תתחיל לחיות ולקבל את החיים כמו שהם" עמוס אמר וחייך,"עכשיו יש עוד משהו שאני חושב שאתה כבר מוכן וצריך לעשות", "מה?" שאלתי עמוס פתח את תיקו והושיט לי את מכשיר הטלפון שלו "להתקשר לתמר" אמר ויצא מחדרי.
נשארתי לבדי ומכשיר הטלפון של עמוס בידי,הבטתי במכשיר ונשמתי עמוקות,קולה של ביתי נמצא במרחק לחיצה ממני הבטתי שוב במכשיר נשמתי עמוקות ולחצתי על הכפתור הירוק אשר יחבר אותי חזרה למשפחתי חזרה לביתי הטלפון התחיל בצילצולו בקול של צילצול רחוק אשר חוצה יבשות ואלפי קילומטרים רבים של יבשה וימים רחוקים ונשימתי נעתקת עם כל צליל צילצול אחד ועוד אחד ועוד ועוד "כן מי זה?" אני שומע את קולה של איילת אשר נשמע לי כה מוכר "זה אני מה עיניינים?" "שלום לך,חיכינו לטלפון ממך,מה שלומך? איך אתה?" שאלה אותי בקול נרגש וברקע שמעתי את קולה המתוק של תמרי "מי זה אבוש תני לי אותו כבר" "רגע אנחנו נדבר אחר כך קודם דבר אם תמרי היא מתגעגעת אלייך נורא" אמרה לי איילת ואני בתוכי מתחיל להחנק מקולה המתוק ומכמהיתי אליה אל ריחה אל גופה הקטן ואל צחוקה המתוק "אבושי אני מתגעגעת אלייך איפה אתה? בוא אליי" התחלתי נחנק מהתרגשות וגעגוע ופרצתי בבכי אשר ניסיתי לחנוק "גם אני מתגעגע אלייך המון יפה שלי,אבל אני בבית חולים ואני לא יכול לבוא אבל אני אוהב אותך עד אינסוף ורוצה להיות איתך,מה שלומך מתוקה שלי?" שאלתי והבכי שניסיתי לחנוק התפרץ כמים רבים הפורצים סכר איתן "אבושי די על תבכה חמודי אני אוהבת אותך ששש די אבושי" ובקולה שמעתי גם את בכייה מתחיל לפרוץ,נשמתי עמוקות וכלאתי שוב את בכיי בסכרו כי לפתע שבו אליי הרבה כוחות והבנתי שאני חייב להיות חזק והפעם לא למעני אלא למען הקטנה שלי היא צריכה אותי חזק ותומך וזה לא תפקידה לתמוך בי אני צריך לתמוך בה,אני חייב להחלים גמלתי בליבי הפצוע,מחיתי את דמעותיי הרבות "יפה שלי על תבכי אבא אוהב אותך,אבל כרגע אבא צריך להחלים וזה הולך לקחת עוד זמן אני לא יודע כמה,אבל אני יכול להבטיח לך שאבא חזק ושאני יעשה הכל אבל הכל בשביל בשביל לחבק אותך ולהיות אתך כמה שיותר מהר,וחשוב לי שגם את תהיי חזקה בשביל אמא ובשבילי ושתמיד תדעי שאבא אוהב אותך עד אינסוף ובחזרה אין סוף פעמים" "אני יודעת אבוש אני גם אוהבת אותך ככה ואני שמחה לשמוע אותך שוב,אמא רוצה אותך,קח אותה,ביי אבוש דבר איתי מחר,בסדר?" "בטח מתוקה שלי,אוהב אותך" "גם אני,ביי,אבושי" אמרה לי ונעלמה ואני כבר מצפה לקולה של איילת,המון שאלות רצות לי בראש,בטח התבלבל ולא אדע מה לשאול או איך להתחיל את השיחה הזו בכלל והנה קולה כבר מפציע בשפורפרת "היי מה שלומך?" "בסדר" עניתי והתחלתי מרגיש את טעם העץ התקוע עולה ומזדחל בחלל פי ומונע ממני לדבר,ולהגיד מה אני באמת חש,ובצד השני של הקו אני שומע את איילת מתחילה לצחוק בצחוק קל וציני "מה בסדר בדיוק? יאללה תתחיל לדבר,מה קורה אתך?" צחוקה הציני שחרר אותי והתחיל מחזיר את מילותיי "מתחיל שיקום,התעוררתי לפני כמה ימים ולא זכרתי כמעט כלום מהחיים שלי,ולאט,לאט הזיכרון מתחיל לחזור אליי בעיקר דרך חלומות והזיות מוזרות,בהתחלה לא זכרתי אפילו את תמרי,וכשהתעוררתי אפילו את אמא שלי לא זכרתי,זה נורא מוזר כל מה שעובר עליי" עניתי לה וקולי התחיל להתגמגם מבכי "די חמוד על תבכה אנחנו אוהבות אותך והתגעגענו נורא,כבר התאבלתי עלייך,הייתי בטוחה שלא תחזור,אתה לא מבין מה עבר עלינו,כמה כאב וכמה בכינו עלייך,אידיוט אחד,ועכשיו כמה התרגשנו וכמה חיכינו שתתקשר כבר,למה לא התקשרת עד עכשיו?" ובקולה שמעתי את ההתרגשות ואת הכאב "די גם את על תבכי,ואמרתי לך למה לא התקשרתי,בהתחלה שהתעוררתי לא זכרתי בכלל מי אני לא זכרתי כלום לקח לי כמה ימים להתחיל להבין מי אני בכלל ואיפה אני,אני חזרתי מהמתים יקירה שלי,והכל מתחיל לחזור אליי לאט לאט,חלמתי עלייך ועל תמרי הייתי שוב בחדר היולדות אתך,ראיתי אותך ואת תמרי בחתונה המזויינת שלי,שלא הגעתי אליה" "מה זאת אומרת,איך ראית אותנו שם?" "אמרתי לך יש לי הזיות וחלומות" "טוב,ועדיין לא ענית למה לא התקשרת" "כי כאשר לראשונה הזכירו לי את תמרי,מרוב התרגשות כמעט ומתתי שוב חטפתי דום לב או משהו כזה,ומאז אני בטיפול צמוד של פסיכיאטר שביקש ממני לחכות קצת,ולהתחיל להזכר קצת בחיי לפני שאני מדבר אתכן,פחדו שזה ייקרה לי שוב,עכשיו אני מדבר מהטלפון שלו.." "אוי אני מצטערת לשמוע…אבל העיקר שחזרת לחיים,תמרי צריכה אותך,היא כל כך שמחה לשמוע שהתעוררת,היא כבר מחכה לפגוש אותך,אני מקווה שנגיע בקרוב היא פשוט התחילה בית ספר חדש פה,ואני בעבודה חדשה ברגע שנוכל נגיע,בסדר? אתה מחכה לנו נכון?" "כן ברור שאני מחכה,מה כבר יש לי לעשות?" "תראה אנחנו צריכים לדבר עוד מלא אבל פה בוקר ואני צריכה לארגן את הקטנה לבית ספר ואני צריכה להגיע לעבודה,אז תתקשר אלינו מחר ונמשיך לדבר,בסדר?,ותמרי רוצה להפרד ממך שוב,אז חכה רגע" חיכיתי וליבי התחיל להתמלאות בשמחה החיוך התחיל להתפשט לו על פניי,והתחלתי שוב דומע,אך בפעם הראשונה הדמעות שלי היו מתוקות מדבש,הרגשתי את בדידותי הגדולה הולכת ונמוגה,בכל זאת צריכים אותי בעולם הזה,יש לי מטרה לעשות את ביתי מאושרת לחזור ולהיות אב "ביי אבושי אוהבת אותך,איי לאב יו" "ביי אהובתי הקטנה,אני אדבר אתך מחר גוזל מתוק שלי בסדר?" "אני כבר מחכה,ביי ביי" אמרה וניתקה,הדממה חזרה לחדרי אך הבדידות נמוגה לה מעט,שכבתי לי במיטתי והדלת נפתחה שוב ועמוס הגיע והביט בי וראה את חיוכי וחייך אליי בחזרה "נו,איך היה לדבר אתן?" "היה טוב,תודה על השיחה" "אין בעד מה,אנחנו נדבר על זה מחר,כבר מתחיל להיות מאוחר ואני צריך ללכת,ואתה לך לישון אתה צריך לנוח,זה יעשה לך טוב" ואכן צללים של ערב התפשטו בחדרי ומן החלון אור ירח כחלחל וניצנוצי אורות העיר המזוהמים חדרו את חדרי,ואני רוצה לנגן עליהם ולשלוט בם וכך גם בחיי ביד רמה ובטוחה,אך אני עדיין חסר שליטה,כבתוך מערבולת הולך וצולל ומסתחרר לתוך עייפותי אל עבר החושך,השקט,והשלווה.


תגובות (2)

וואו. יפה, מרתק, מרגש, מפתיע, מצחיק.

ענר יקירי, ברוך הבא לאתר. אשמח לקרוא עוד מפרי עטך, אבל…

סיפור ראשון באורך הגלות – ממש לא מומלץ. ניתן בקלות להפוך את זה לסיפור בהמשכים עם חמישים פרקים.
החלוקה לפסקאות מאוד חלשה בסיפור הזה. מומלץ לרווח יותר, ולתת לקורא תחושה נעימה יותר בעין. לא יזיקו שורות רווח מדי פעם.
ציטוטים יבואו תמיד בתחילת שורה. שנדע מי אומר מה.
משלב השפה נע במנעד מאוד רחב ומאוד מבלבל. נסה להתכוונן למשלב אחיד. אם בחרת בשפה רדודה רוויית קללות – אל תשתמש בשפה מליצית (למשל), ולהפך- אם בחרת שפה גבוהה – אל תשתמש בקללות.
בשל אורכו האסטרונומי של הסיפור, אין באפשרותי להגיה אותו. העברית שלך זקוקה להרבה עבודה.
-אל תדאג, -עם/ אם, -גאה (התרומם לקראת התפרצות)/ געה (עשה 'מו'), ועוד.

אחרי סימן פיסוק – יש להוסיף רווח.
בין קוראי האתר, ישנם ילדים. חלק מן התכנים לא בדיוק מתאימים להם. מומלץ להוסיף בכותרת אזהרה מתאימה. למשל (16+).

מצפה לשיפורים (סליחה, סיפורים) נוספים.

תנו לחיות!! חיות.

29/09/2016 23:21

תודה שמחתי לקרוא את התגובה העיניינית שלך… לוקח לתשומת ליבי את הערותייך…
ואכן אשפר ואחלק את הסיפור לפרקים…

29/09/2016 23:36
148 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך